טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

שברירים של מלודיה (סיכום השנה 2015)

30 בDecember, 2015 מאת נמרוד
להגיב

בוודאי ששמתם לב שלא כתבתי הרבה (או יותר נכון, בכלל) על מוזיקה חדשה השנה. ייתכן שהייתי מוותר על סיכום השנה לולא עידו היה מזמין אותי להתארח בתוכנית הרדיו שלו לסיכום השנה שלי (האזינו כאן). במהלך הכנת הסיכום צצו עוד ועוד אלבומים מצויינים, שרק חלקם נכנסו לתוכנית – ולא פחות חשוב, רק חלקם נכנסו לסיכומי השנה שסביבי. כהרגלי, סיכום השנה שלי הוא המלצה על כמה אלבומים שאהבתי (עם איזכור של כמה שאהבתי פחות), ללא היררכיה ובחלוקה לקטגוריות שרירותיות עד חסרות הגיון. שנצא לדרך?

אינדי להמונים

כבר פעם שניה שאני פותח את ההתארחות אצל עידו בשיר מיינסטרים אינדי מתנחמד, שגורם לו להתנצל בפני קהל המאזינים שרגיל לפתיחות רועמות בהרבה. אבל אם בפעם הקודמת היה מדובר ב-Reflektor של ארקייד פייר, שהיה ונשאר אחד האלבומים הגדולים של אותה השנה, הפעם מדובר באלבום שההתלהבות שלי ממנו צנועה בהרבה. קשה להגיד שאני מרוצה מהמהפך שעשו השנה Tame Impala מלהקת אינדי ידידותית ללהקת קרוסאובר של ממש, ומלהקה פסיכדלית עמוקה ללהקה שמערבבת פסיכדליה קלילה עם Fאנק קצבי. ונדמה לי שאחרי ששככה ההתלהבות מ-Let it happen, הסינגל הראשון והבאמת נפלא, הגיעו התגובות הצוננות בהרבה ל-Currents, האלבום המלא. בסופו של דבר, Tame Impala שאחרי המהפך היא עדיין להקה מצוינת, אבל גם הרבה פחות מסקרנת.

TameImpala-Currents


Tame Impala – Let It Happen


Tame Impala – The Less I Know The Better

וממש כמו ארצות מוצאן, Unknown Mortal Orchestra הניו זילנדית מרגישה כמו האחות הקטנה של Tame Impala – מעין גירסה פחות מצליחה (אבל לפחות בעיני לא פחות מוצלחת) של הלהקה האוסטרלית. שתי הלהקות פעילות מתחילת העשור, הוציאו עד כה שלושה אלבומים במועדים דומים ועם צליל דומה להפליא. וגם אם Tame Impala הרגישה תמיד כמו השאפתנית והמוכשרת מבין השתיים, היכולת של UMO ליצר מלודיות נפלאות בהחלט פיצתה על הפער. והשנה, כאילו בתיאום מושלם, גם UMO עשתה מהפך לכיוון ידידותי ונעים להפליא עם Multi Love, אלבומה השלישי. התוצאה, לפחות בעיני, מוצלחת הרבה פחות. למעשה, לולא ההופעה המוצלחת שלהם בתל אביב השנה, שסייעה לשירי האלבום לשקוע בתודעתי, סביר להניח שהאלבום הזה בכלל לא היה נכנס לסיכום השנה שלי. נראה שאלבומם השני והנהדר הוא זה שישאר בפלייליסט שלי – לפחות עד שהם יצליחו לשחזר את ההוקים הנהדרים שכיכבו באלבום ההוא.

Unknown_Mortal_Orchestra-Multi_Love


Unknown Mortal Orchestra – Can’t Keep Checking My Phone


Unknown Mortal Orchestra – Like Acid Rain

אחרי כמה אלבומים בינוניים בשנים האחרונות (גם אם כל אחד מהם הכיל כמה שירים נהדרים באמת) קשה להגיד שציפיתי בהתלהבות לקראת האלבום החדש של קלקסיקו. אבל Edge Of The Sun, שיצא השנה, הוא כנראה הקרוב ביותר לשיאים של Feast Of Wire המופתי שלהם. תחושה שבוודאי תודלקה על ידי ההופעה שלהם השנה בבארבי, שהוכיחה שכלהקת הופעות קלקסיקו רק משתבחים משנה לשנה – בוודאי שיש להם אלבום כל כך כיפי ומשמח לבנות איתו את המסיבה שעל הבמה.

calexico-edge-of-the-sun


Calexico – Bullets & Rockets


Calexico – Cumbia De Donde

ועוד במתנחמדים:
Of Monsters And Men – Beneath the Skin – עם Crystals, שיר הפתיחה שבוודאי תחבבו עד הפרסומת העאלק-מגניבה העשירית שתשמעו אותו מתנגן בה.

Django Django – Born Under Saturn – אלבום שלקח לי הרבה זמן ללמוד לחבב, אחרי האכזבה הגדולה שבגילוי שהוא הרבה פחות יצירתי ומלהיב מאלבום הבכורה שלהם.

Son Lux – Bones – עם כמה רגעים מצויינים, גם אם האובר-דרמטיות של ריאן לוט לא לגמרי מצדיקה את עצמה הפעם.


Of Monsters and Men – Crystals


Django Django – First Light


Son Lux – You Don’t Know Me

אכזבת השנה

אם קראתם את הבלוג הזה בשנים האחרונות, בוודאי שמתם לב לכך שאני לא ממש מקפיד על מבנה אחיד של סיכום שנה. ואחת ההתלבטויות הקבועות היא האם לטרוח לאזכר אלבומים שאיכזבו אותי. האם יש טעם בכלל לדבר על אלבומים שלא אהבתי? אבל השנה אין בכלל ספק. לא כשמדובר בלהקה היחידה שאני עוקב אחריה כבר שמונה שנים בציפייה לרמז על אלבום חדש, ובאלבום שריפרשתי את עמוד הויקיפדיה שלו במשך חודשים בהמתנה למועד יציאה רשמי. מדובר, כמובן, ב-Strangers to Ourselves, האלבום האחרון של Modest Mouse, שיצא בקול ענות די חלושה – בטח בהתחשב בעובדה שמדובר בלהקה שהיתה אחת מלהקות האינדי המצליחות בעולם לפני כעשור. להתלונן ש-Modest Mouse חוזרים על עצמם זאת לא חוכמה – מעולם לא היה מדובר בלהקה דינמית במיוחד, וגם אלבומם הקודם הרגיש ממוחזר (אבל עדיין נהדר). השאלה היא לא מדוע הלהקה דורכת במקום, אלא מדוע הרקיעות שלה כל כך חלשות. האזנה חוזרת לאלבום השבוע גילתה אלבום כמעט בלתי ניתן להאזנה. לא כיוון שמדובר באלבום נוראי – כמה מהשירים הטובים שבו יכלו להשתלב כשירים בינוניים באלבומים קודמים של הלהקה – אלא כיוון שהתחושה היחידה שהוא מעורר הוא הרצון הבלתי נשלט להאזין שוב ושוב לאחד מאלבומי המופת הקודמים של הלהקה.

Modest_Mouse-Strangers_To_Ourselves


Modest Mouse – Lampshades On Fire

ורק בשביל האיזון, שיר מתור הזהב של הלהקה:


Modest Mouse – Ocean Breathes Salty

את הנחמה שלי על האכזבה של האלבום החדש של Modest Mouse, מצאתי ב-Untethered Moon של Built to Spill, עוד להקת גיטרות וותיקה שקיימת מאז שנות ה-90. Built to Spill תמיד היו להקה צנועה בהרבה ושאפתנית הרבה פחות מ-Modest Mouse, וגם האלבום הזה בא אחרי שתיקה יצירתית ארוכה של שש שנים מאז There Is No Enemy, האהוב עלי באלבומיהם. למרות שהאלבום הזה נופל מקודמו, הוא לחלוטין לא אכזבה – אם כי העובדה שהגעתי אליו עם ציפיות נמוכות בהרבה מאלו שבניתי סביב הקאמבק של Modest Mouse בוודאי עזרה.

Built_To_Spill-Untethered_Moon


Built To Spill – Living Zoo


Built To Spill – Never Be The Same

קצת שקט בבקשה

בימי חטיבת הביניים העליזים, אי שם באמצע הניינטיז, האזנה לאלבום חדש היה אירוע שאירע פעם-פעמיים בחודש. ובהיעדר סמארטפון או דפדפן מרובה לשוניות, דפי המילים המצורפים היו חברי הטובים ביותר להעברת הזמן. סביר להניח שאני מכיר עד היום את הטקסטים המטופשים למדי של בילי קורגן או כריס קורנל טוב בהרבה מאלו של כמה מהאלבומים המשובחים ביותר שאני שומע היום. ובכל זאת, כל שנה יש כמה אלבומים שמצדיקים האזנה לכל מילה ומילה. השנה, כנראה הבולט מביניהם הוא I Love You Honeybear, של Father John Misty (הוא ג’וש טילמן, לשעבר המתופף של Fleet Foxes, להקה שמעולם לא אהבתי). כדרכם של אלבומים שראויים להאזנה מעמיקה, ההתאהבות שלי בו לא באה בהאזנה ראשונה, אלא דרך האזנות חוזרות ונשנות, שבכל אחת מהן מצאתי עוד שורה ושורה שגרמה לי לחייך מאוזן לאוזן מהשנינות והקסם של טילמן.

I_Love_You_Honeybear


Father John Misty – True Affection


Father John Misty – The Night Josh Tillman Came to Our Apartment

להמלצה שלי על אלבום של Low אני ממליץ שלא להתייחס באוביקטיביות. כמאזין, כנראה יש בעולם להקות שיותר מרגשות ומלהיבות אותי. אבל ברמה האישית, אני בספק אם יש הרכב שאני יותר מחבב את הפרסונה שלו, שאני יותר משוחד לטובתו מאשר Low. הצניעות, האנדרדוגיות והגישה הפשוטה והאנטי-רוקנרולית שלהם כובשת אותי כל פעם מחדש. בכל זאת, אני מוכן להודות ש-Ones and Sixes, האלבום האחרון שלהם, השלישי בתוך ארבע שנים, הוא אחד החלשים בדיסקוגרפיה העשירה שלהם. ועדיין, אם אהבתם את האלבומים שלהם מהשנים האחרונות, תמצאו רגעים קטנים של קסם גם כאן.

LOW_OnesSixes_cover


Low – No Comprende


Low – Congregation

אמנים באמצע שנות ה-40 שלהם כבר לא מתעקשים בכוח על אירוניה. ולכן את שם האלבום של ג’ים אורורק, Simple Songs, אפשר לקבל כמשמעו, אבחנה חשובה כשמדובר באמן שמחלק את גוף היצירה שלו בין אלבומים נסיוניים לקונבנציונליים. אבל פשוט לא בהכרח אומר משעמם. והאלבום של ג’ים אורורק, מורכב משמונה שירים עשירים, יצירתיים ולעיתים מפתיעים, אבל גם קליטים משמיעה ראשונה.

simple-songs


Jim O’rourke – Friends With Benefits


Jim O’rourke – Half Life Crisis

בתפר שבין האלבומים השקטים לרועשים יושב Depression Cherry של Beach House, להקה שתמיד חיבבתי אבל ישבה לי בשולי התודעה. האלבום הזה תפס אותי יותר מהאלבומים האחרונים שלהם (והרבה יותר מהאלבום השני שהוציאו השנה), בעיקר בזכות הגיטרות המנסרות שמצטרפות לפעמים להתלחששויות והנעימות הרגילה של הצמד.

beach-house-depression-cherry


Beach House – Sparks


Beach House – Beyond Love

יאללה בלאגן

נראה לי שכבר ציינתי שמשנה לשנה הטעם שלי נהיה דווקא יותר קשוח ותוקפני. ובכל זאת, הקו שכנראה לעולם לא אחצה הוא קו המלודיה. אין לי בעיה אם הלהקה שאני מקשיב לה מנגנת על מקדחות חשמליות ופטישי אויר, כל עוד מאחורי חומת הרעש אני מסוגל לחלץ שבריר של מלודיה שאני מסוגל לשרוק ומקצב שאני יכול לתופף על לוח המחוונים או השולחן במשרד.

אלבום הבכורה המופתי של Viet Cong הוא כנראה הדוגמא המושלמת להליכה על הקו הדק הזה. החל מהתופים התעשיתיים והגיטרות החורקות שמככבות ב-Newspaper Spoons שפותח את האלבום, ועד למעברים החדים בין רעש למלודיה ב-Death הסוגר, האזנה לאלבום הזה מצליחה תמיד לערער את שלוותי, לגרום לי לדריכות, אבל אף פעם לא לחוסר נעימות. שלישיית השירים שבמרכז האלבום – זו שמתחילה עם המקצב הרפיטטיבי וצלילי הסיטאר של March Of Progress הנסיוני, ממשיכה עם Bunker Buster התוקפני והמרתק ומסתיימת ב-Continental Shelf הקליט, שיכל להשתלב היטב ברפרטואר של אינטרפול, מצדיקה לבדה את ההכתרה של האלבום הזה למועמד מוביל לתואר אלבום השנה.

viet-cong-viet-cong


Viet Cong – March of Progress


Viet Cong – Bunker Buster


Viet Cong – Continental Shelf

זכיתי השנה לראות גם את HEALTH מופיעים במועדון באמסטרדם. מלבד עוגמת הנפש שנגרמה לאישה שעימי, יצאתי גם אני מההופעה ברגשות מעורבים. התחושה הייתה קצת כמו ביקור במטבח של מסעדה מוקפדת – חוויה מרתקת כשלעצמה, אבל הצפיה בחומרי הגלם בצורתם הראשונית היא אף פעם לא אסתטית כמו התוצאה שמוגשת על הצלחת. על הבמה HEALTH נראים כמו חברים של כמה להקות אייטיז שונות שנלחמות על מקומם על הבמה – גיטריסט של להקת אינדסטרייל תוקפנית, קלידן מלהקת סינת’פופ עדינה, וסולן, שנשמע בדיוק כמו ניל טנט מפט שופ בויז, שקולו העדין פורץ בקושי מבין חומת הרעש מסביבו. בהופעה זה נשמע לפעמים כמו הנקודות האלו בפסטיבלי מוזיקה חובבניים, שבהם הרעש מכל הבמות מאיים להטביע אחד את השני. בגירסאות שמופיעות ב-DEATH MAGIC, האלבום שהוציאו השנה, זה נשמע לרוב מצוין. מספיק להקשיב לשני הסינגלים המובילים, STONEFIST ו-NEW COKE (השימוש המוגזם ב-Caps Lock במקור), כדי לראות כיצד הצדדים המנוגדים של הלהקה משתלבים נהדר באמצעות ההפקה המוצלחת.

health-death-magic


HEALTH – STONEFIST


HEALTH – NEW COKE

עוד רעש משובח:

Desaparecidos – Payola – השם של קונור אוברסט כבר לא מעורר אותה התלהבות שהוא עורר בקרב חובבי אינדי כמו בימים המוקדמים של Bright Eyes, ואף אחד בוודאי כבר לא זכר את להקת הפאנק הנשכחת שלו, שהוציאה אלבום בודד לפני 13 שנה. אבל אני, שעד היום זוכר לטובה את האלבום הזה לא פחות מכל דבר אחר שאוברסט עשה, התרגשתי מאוד לראות אותם חוזרים. זה לא אלבום מפתיע במיוחד – רק אלבום פאנק זועם, אבל גם קליט וסוחף.

Protomartyr – The Agent Intellect – אלבום שדי התעלמתי ממנו כשיצא לפני חודשיים, אבל דגתי השבוע מסיכום השנה של ארז. ניסיתי להבין מה בצליל של להקת הפאנק האמריקאית הזו גרם לארז (וגם לי) לטעות ולחשוב שמדובר בחבורה בריטית, והגעתי למסקנה שמדובר בשירה האדישה והקפוצה של הסולן, שנשמע כאילו הוא מנסה לשיר בלי לאבד את הסיגריה שתלויה לו על קצה השפה. בניגוד למקובל, האלבום הזה שומר את מרבית הכוחות שלו למחצית השניה, ולכן שווה להתמיד איתו גם אם השירים הראשונים לא תופסים את תשומת ליבכם.

Algiers – Algiers – לשילוב של אלג’יר בין פאנק לסול מוטאוני זועף יש פוטנציאל אדיר שלדעתי עדיין לא מוצה עד סוף באלבום הבכורה שלהם. בעיקר שהלהקה משאירה תחושה של אותנטיות שלעיתים חסרה בשילובים אופנתיים מהסוג הזה. אני לא בטוח כמה אני אחזור לאלבום הזה בשנה הקרובה, אבל אני בהחלט אזכור את השם של הלהקה.

Titus Andronicus – The Most Lamentable Tragedy – אם יש לכם עניין כלשהו בארט-פאנק, אתם חייבים לתת הזדמנות לפאנק המורכב והמתוחכם של טיטוס אנדרוניכוס. כל אלבום שלהם מצדיק איזכור כלשהו בסיכומי השנה, גם אם במקרה הזה מדובר באלבום שעורר אצלי יותר הערכה וכבוד מאשר הנאה של ממש.

Drenge – Undertow – השנה אחרונה, בניגוד לקודמה, לא הייתה משופעת בצמדי גיטרה-תופים גראז’יים. הבולט בין אלו שכן יצאו הוא Undertow של Drenge, של צמד האחים אואן ורורי לאבלס (Loveless). עובדה כיפית: המבוגר מבין שני האחים צעיר בשנה מהאלבום של My Bloody Valentine באותו השם. עובדה פחות כיפית: אני זקן.


Desaparecidos – City On The Hill


Protomartyr – Why Does It Shake?


Algiers – But She Was Not Flying


Titus Andronicus – Dimed Out


Drenge – The Snake

הפוגה קלה להיפ-הופ

אפילו בשביל מישהו שהדיאטה המוזיקלית הרגילה שלו די דלה באלבומים מהז’אנר, האזנתי לדי מעט אלבומי היפ-הופ השנה. כמובן שאי אפשר היה לפספס את המשאיות העמוסות שרוקנו מיכלית אחרי מכלית של הייפ על האלבום החדש של קנדריק לאמר, ובמידה לא מבוטלת של צדק. אבל מאז ומעולם קשה היה לי להתחבר לאלבומים של זעם שחור, ולשיר את השירים מפי הלבנבן תמיד נשמע לי קצת מוזר. לכן מאז ומתמיד התחברתי לאלבומי היפ-הופ יותר אסקפיסטיים ואוירתיים. ומי טוב בזה יותר מאשר גוסטפייס קילה, אצלו השחורים אולי עדיין חמושים וזועמים, אבל במקום להסתובב ב-Hood ולסחור בקראק הם יותר בקטע של חליפות נינג’ה או מסיכות של סופר-הירוז. שני אלבומים הוציא השנה גוסטפייס קילה – הראשון הוא Twelve Reasons to Die II, חלק שני לפסקול הקומיקס שלו, השני הוא Sour Soul, שיתוף הפעולה הג’אזי והנהדר שלו עם BadBadNotGood. בשני המקרים מדובר באלבמים כיפיים, סוחפים וחסרי אשמה לבנה.

twelve_reasons_to_die


BADBADNOTGOOD & Ghostface Killah – Ray Gun


Ghostface Killah and Adrian Younge – Get The Money (Feat. Vince Staples)

ואימייל חשוד שנשלח אלי טען שרשיון הבלוגינג של מי שלא משלב לפחות שיר אחד של קנדריק לאמר בסיכום השנה שלו נשלל. אז רק ליתר ביטחון:


Kendrick Lamar – The Blacker The Berry

הקטגוריה החשובה של השנה. כל שנה.

אז למה בכלל יש לנו סיכומי שנה? עבורי זאת דרך טובה להיזכר באלבומים שעשו לי את השנה, אולי לשלוף אלבומים מההארד דיסק ומעמקי הפלייליסט של ספוטיפיי, להיזכר בהם ולגלות אותם מחדש (לפחות שלושה מהאלבומים שמופיעים ברשימה הזו הם של אלבומים שבכלל לא זכרתי את קיומם שהתחלתי את הרשימה, ולפחות אחד התגלה דרך רשימות סיכום שנה של בלוגרים זריזים יותר). אבל עבור הקוראים רשימות סיכום השנה היא דרך להשלים פערים ולגלות אלבומים חדשים. ולכן האלבומים החשובים ביותר ברשימה, יותר מאלבום השנה או מכל חפירה על קנדריק למאר או טיים אימפלה, היא של אלבומים נהדרים שזכו לאפס הייפ בזמן אמת. אותם אוצרות נשכחים שסביר להניח שלא תמצאו בכל סיכום שנה (או, אולי, בכמעט אף אחד מהם). ואין יותר ראוי להגדרה הזו מ-Radio Static High של Hey Colossus. מדובר באלבום התשיעי של הלהקה הבריטית במשך 12 שנות קיומה, והשני שהוציאה השנה – ועדיין חיפוש של שמם לא יעלה עמוד בויקיפדיה או תוית בפיצ’פורק. המעברים המוזיקליים באלבום הזה חדים ומפתיעים – חלק מהשירים מתהדרים בריפים ארוכים וסטונריים ובסים עמוקים, וחלקם בגיטרות מהירות ותוקפניות, השירה לעיתים עדינה ולעיתים חורקת וזועפת – ועדיין כל הבלאגן הזה מצטרף לאסופה מצויינת וקוהרנטית של שירים של להקה שכנראה לעולם לא תזכה להצלחה שמגיעה לה.

Hey-Colossus-Radio-Static-High


Hey Colossus – Hop the Railings


Hey Colossus – Memories of Wonder

למקום השני בקטגוריה הגיע Nervous של Siskiyou הקנדיים, שאמנם חתומים בלייבל של אבירי הפוסט-רוק Godspeed ו-Silver Mt. Zion, אבל מזכירים יותר את הארט-רוק הקנדי של Sunset Rubdown ו-Swan Lake. מדובר, למען האמת, באלבום שמכיל לא מעט שירים מפוספסים לצד שירים אדירים, ולמרבה הצער לא מצליח לעמוד בציפיות שיוצר שיר הפתיחה המושלם שלו, Deserter, אחד השירים המופלאים ששמעתי השנה.

siskiyou-nervous


Siskiyou – Deserter


Siskiyou – Wasted Genius

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 5 תגובות

בבארבי זה לא היה קורה

18 בMay, 2015 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל: כן, אני יודע שנעלמתי לחלוטין. חצי השנה האחרונה שלי לא הייתה משופעת ביותר מדי זמן פנוי או במוזיקה מלהיבה במיוחד מבחינתי. אם בכל זאת תרצו לשמוע קצת מהשירים שהלהיבו אותי בחודשים האחרונים (או סתם סט אינדי ורוקנרול משובח), אתם מוזמנים להגיע לתקלוט המשותף שלי ושל עידו באוגנדה בתל אביב היום (שני) בערב. את דף האירוע תוכלו למצוא כאן.

בדרך משורדיץ’, השכונה החמודה ביקום (או לפחות בלונדון), לבריקסטון, שם שוכן אולם ההופעות האגדי של הבריקסטון אקדמי, חשבתי לעצמי על היום שבו, על פי ההבטחות, אוכל לעלות על הרכבת התחתית ברמת גן ולצאת בתחנה הצמודה לבארבי בדרכי להופעה. ועדיין, גם כשהיום המיוחל הזה יגיע, עוד חמש או שש או עשרים שנה, רמת גן כנראה עדיין לא תהיה שורדיץ’, הבארבי לא יהיה מדהים ביופיו וספוג בהיסטוריה כמו האולם בבריקסטון, ושלטי הפרסום בתחנת הרכבת התחתית לא יפרסמו את האלבומים החדשים של Django Django ו-Public Service Broadcasting לצד אלו של מחזות זמר, משקאות קלים ופוליסות ביטוח חיים. האגביות הזו שבה אלבומי אינדי יושבים על המדף כעוד מוצר צריכה מן השורה, מבדילה בין מקומות שבהם תרבות האינדי הוא בחירה תרבותית פשוטה וכלכלה מבוססת היטב, לבין כאלו שבהם כל אולם הופעות נלחם על קיומו, כל אמן מחזיק דיי ג’וב, והתשובה לשאלה “איזה מוזיקה אתה אוהב” היא תמיד מסובכת.

אבל אנחנו לא כאן בשביל לבהות בשלטי פרסום. ללונדון הגענו בעיקר על מנת לצפות ב-Super Furry Animals, שחזרה לבמות אחרי שש שנות שתיקה לכבוד יום ההולדת ה-15 ל-Mwng. עבורי, SFA היא אחת הלהקות האהובות בעולם, והראשונה שהתאהבתי בה במעבר בין טעם הגראנג’ הזועם של שנות העשרה שלי לטעם האינדי הפלצני שאני מחזיק בו עד היום. עבור האישה שאיתי מדובר בלהקה האהובה בעולם. עבור שנינו מדובר כנראה בלהקה היחידה שהחזרה שלה לבמות יכולה לגרום לנו לקנות כרטיס טיסה לכל מקום בעולם כדי לצפות בה.

Super Furry Animals Brixton

כשהגענו, חצי שעה לפני פתיחת הדלתות, היו מול השער כעשרה אנשים. מובן להפליא בהתחשב בעובדה שגם אני מעולם לא הגעתי לבארבי פחות מארבעים דקות אחרי הפתיחה. אבל אנחנו לא היינו לונדונים מן השורה בהופעה אמצע שבוע שגרתית, אלא תיירים שביזבזו עשרות שעות ואלפי יורו בשביל הרגע הזה. וכשנכנסנו לאולם (המדהים, יש לציין), לא הייתה לנו תחרות על המקום בשורה הראשונה.

את The Magic Numbers שחיממו, אני מכיר ומחבב. אבל משהו בנוכחות הבימתית שלהם היה בעיני מעצבן למדי. נראה לי שמדובר בניסיון לטעון את השירים הנעימים שלהם בעוצמה לא קיימת על ידי התלהבות מוגזמת וניפופי ראש פרועים, במקום לזרום עם העדינות שלהם. כשהם פינו את הבמה הנוכחות באולם עדיין הייתה דלילה. עשר דקות מאוחר יותר הסתכלתי לאחור וגיליתי אולם ענקי ועמוס עד אפס מקום וכמה דקות מאוחר יותר האולם כבר התמלא בקריאות העידוד: “SFA OK, SFA OK, Super Furry Animals, SFA OK”. באיחור אופנתי עלו חברי הלהקה לבמה, לבושים בחלוקים הלבנים המסורתיים.

Super Furry Animals Brixton

אפשר להתווכח במשך שעות על הסטליסט שהלהקה בחרה לשעתיים ורבע של ההופעה האדירה הזו (או למעשה, לסיבוב ההופעות, כיוון שהשירים כמעט לא השתנו בין ערב לערב), אבל כיוון שכמעט כולם הגיעו מעידן הזהב של הלהקה, בין סוף שנות ה-90 לתחילת ה-2000, בתקופה שלא יכולת לזרוק אבן על אלבום שלהם בלי לפגוע בשיר מושלם, פשוט אי אפשר היה לטעות. העובדה שעברו שש שנים מאז האלבום האחרון שלהם איפשרה להם להתעלם באלגנטיות משני האלבומים האחרונים והחלשים יחסית, ולהתמקד בשיא אחרי שיא. ההתלהבות נשברה רק בשירים מתוך Mwng, שאמנם מחזיק בתואר האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים בשפה הוולשית, אבל השירים האיטיים בשפה הלא מוכרת לא הלהיבו את הקהל מזרחית לקרדיף.

מבחינה טכנית היה מדובר בהופעה מושלמת – מהסוג שכמעט אין סיכוי לראות בישראל כשהיא לא מצוותת לאמנים שעברו את שיאם בפארק הירקון. עם תאורה שמותאמת לכל אחד מהנגנים, אפקטי לייזר נהדרים וקליפים שמלווים כל שיר ושיר. הגימיקים של הלהקה (קסדת הפאוור ריינג’רז עם פתחי השירה בעיניים, תחפושות הייטי), לא ממש השתנו מאז הפעם שעברה שראיתי אותם לפני כמעט עשור, אבל הם עדיין כיפיים להפליא, והביצועים היו ברובם מצויינים ובחלקם אדירים ממש. בשיא ההופעה, שכללה את Receptacle For The Respectable האדיר ואת The Man Don’t Give a Fuck הבלתי נמנע התלהבות הקהל איימה למעוך אותנו – לא דחיפות גסות, אלא רק גלי ההדף העצומים שנוצרים בשורה הראשונה כשאלפי בריטים מקפצצים בנימוס ובתיאום מושלם.

Super Furry Animals Brixton

ביומיים שאחרי זה לא יכולתנו להוריד את החיוך מהפרצוף. בטח אחרי שזכינו סוף סוף לצפות יחד בלהקה שחיכינו להופעה שלה יותר מעשור, זו שחשבנו שלא נזכה כבר לראות, מבצעת פלייליסט מושלם במרחק נגיעה מאיתנו. המחשבה היחידה שהמשיכה להטריד אותי היא שלשלמות הזאת יש מחיר. שהייתי מוכן להתפשר על כמה גרמים של דיוק ומקצועיות ללא רבב, בשביל קצת יותר אילתור ורוח פראית. יכול להיות שהייתי נהנה קצת פחות – אבל אולי החבורה על הבמה הייתה נהנית הרבה יותר.

תגיות:   · · · · · · · · 4 תגובות

גאוות יתומים (אלבומי השנה 2014)

1 בJanuary, 2015 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – גם השנה התארחתי עם סיכום השנה שלי בתוכנית “המאזין” של עידו שחם. בשל שיקולי זמן ופלייליסט בחירת השירים והאלבומים שם הייתה מעט שונה מזו שברשימה שכאן. אבל אם אתם מעדיפים לצרוך את סיכום השנה שלי בתצורת דיבור מגומגם, תוכלו לעשות זאת כאן.

גם השנה סיכום השנה שלי נעשה בחלוקה לקטגוריות שרירותיות, וללא היררכיה של ממש, אם כי תוכלו לזהות בקלות את האלבומים שעוררו אצלי את ההתלהבות הרבה ביותר.

החשודים המידיים

Interpol - El Pintor

קשה להגיד שבאמת ציפיתי לאלבום החמישי של אינטרפול. לא רק בגלל האלבום הקודם והפושר שלהם, אלא בעיקר שגם ברגעיהם הטובים (ורוב הרגעים ב-El Pintor הם בהחלט טובים) אינטרפול, לטוב ולרע, דורכים במקום כבר כמעט 15 שנה. למרבה המזל, הם דורכים בנקודה נהדרת, וכמו שיוכיחו עשרות להקות פוסט-פאנק שעושות את אותו הדבר רק הרבה פחות טוב – אין להם תחרות של ממש במה שהם עושים. זה משאיר אותנו עם אסופה של 10 שירים חדשים, רובם טובים מאוד, שנשמעים מוכרים כבר בהאזנה ראשונה. יש לא מעט אלבומים שאהבתי יותר מ-El Pintor השנה, אבל מעטים היו זקוקים לכל כך מעט מאמץ כדי להתחבב עלי.


Interpol – My Desire


Interpol – My Blue Supreme

ואם אתם בכל זאת רוצים להקשיב קצת למתחרים, תוכלו להאזין ל- Occult Delight של Mode Moderne, אלבום פוסט פאנק טיפה יותר אפלולי וקצת פחות מהודק, או לאלבום הבכורה של Drowners, הקלילים והפופיים יותר.


Mode Moderne – Severed Heads


Drowners – Long Hair

גם Spoon וגם TV On The Radio נכנסות בקלות לרשימת הלהקות האהובות עלי במאה ה-21, ולאלבומים החדשים של שתיהן הגעתי אחרי אכזבה מהאלבומים הקודמים שהוציאו. ובכל זאת, היה הבדל באופי האכזבה שלי. בעוד ש-Transference, האלבום הקודם של Spoon, הרגיש סתם כמהמורה בדרך – אסופה של שירים חלשים יחסית מלהקה שהלב שלה עדיין במקום הנכון, TV On The Radio הרגישו לי כמי שאיבדו לחלוטין את הדרך – כשהאיזון המדוייק של תחילת הדרך שבין שירה נקייה ורגש לנגיעות של קשיחות ולכלוך איבדו את האדג’ שלהם בשני האלבומים האחרונים. לא פלא שהציפיות הגבוהות שלי התמקדו דווקא באלבום של Spoon, בוודאי אחרי ההופעה הנהדרת שלהם בפרימוורה סאונד.

TV On The Radio - Seeds

אבל עכשיו אני יכול כבר להכתיר את Seeds של TV On The Radio כאחת ההפתעות הנהדרות של השנה. לא רק כיוון שהוא אלבום מצויין, הטוב ביותר של הלהקה מאז אלבומם השני, אלא גם כיוון שהוא טוב בצורה בלתי צפויה לחלוטין. במקום לנסות ולהחזיר את המתח שבין פופ אלקטרוני ומוזיקת נשמה לנויז של תחילת הדרך, הלהקה אימצה לחלוטין את הצד הראשון, ודווקא הויתור המוחלט על הצד האפל, שהיה לי חסר באלבומיהם האחרונים, איפשר להם ליצור את האלבום הכי מואר, ישיר ופופי בקריירה שלהם, ובעיקר אלבום שהוא כיף גדול. פתאום נראה ש-TV On The Radio היו על הדרך הנכונה כל הזמן: היא אולי כבר לא הלהקה המתוחכמת והמורכבת של תחילת הדרך, אבל גם לא הלהקה היומרנית ללא כיסוי של אלבומיה האחרים. היא פשוט להקה שתענוג להאזין לה – וגם זה לא מעט.


TV On The Radio – Careful You


TV On The Radio – Happy Idiot

Spoon - They Want My Soul

ומה עם Spoon? בשמיעה ראשונה They Want My Soul נשמע לי קצת מאכזב. בשמיעה השניה כבר היה לי ברור שמדובר באלבום טוב בהרבה מקודמו. אחרי ארבע או חמש כבר זימזמתי שירים מתוכו במקלחת. ואני עדיין מגלה את הגדולה של שירים שפיספסתי בשמיעה ראשונה. מסקנה: אם אף פעם לא הבנתם מה הקטע עם Spoon, מאוד יכול להיות שלא נתתם לאף אחד מהאלבומים שלה מספיק האזנות.


Spoon – Do You


Spoon – Knock Knock Knock

שווה איזכור:

אני לא שותף במאה אחוז להתלהבות הגורפת מ-Singles של Future Islands, אבל אין ספק שהיא אוחזת באחד הסולנים המוכשרים בעולם האינדי. חצי התקף הלב שקיבלתי בהאזנה הראשונה להתפרצות שלו ב-Fall from grace, מצדיק לבדו את האיזכור בסיכום השנה.


Future Islands – Fall From Grace


Future Islands – Seasons (Waiting On You)

אלקטרוניקה

Liars - Mess

Liars עשו השנה את הדבר הכי בלתי נסלח בקריירה שלהם: הם חזרו על עצמם. קשה לי לחשוב על להקה אחרת שהמציאה את עצמה מחדש כל כך הרבה פעמים בעשור וחצי האחרונים – מלהקה שהוזכרה בנשימה אחת עם הרוקנרול הרקיד של LCD Soundsystem והרפצ’ר, ללהקה נסיונית שמוציאה יצירת מופת שמתבססת כמעט לחלוטין על תיפוף פרימיטיבי ושירה אגרסיבית, חזרה למסגרת רוקנרולית קלאסית יותר ולבסוף כלהקה אלקטרונית כמעט לחלוטין ב-WIXIW הנפלא מ-2012. הבעיה העיקרית עם Mess, ואולי הסיבה שהוא זכה להתעלמות כמעט מוחלטת השנה, היא שמרבית השירים שלו יכלו להשתלב באלבום שקדם לו. אצל מרבית הלהקות זאת לא בעיה של ממש, אבל ה-Liars הם לא מרבית הלהקות. אלבום חדש של הליארז הוא כמו מנה מיסתורית שמוגשת לשולחן עם פעמון מתכת שמכסה אותה, הדבר האחרון שאתה רוצה למצוא כשהמלצר חושף את הצלחת הוא עוד קצת מאותו הדבר.

מבחינת איכות, Mess יושב במקום טוב באמצע בדיסקוגרפיה של הליארז – שזה בהחלט מספיק טוב כדי להכניס אותו לרשימת אלבומי השנה בכל שנה שהיא. ובכל זאת, כשמדובר בליארז אני מעדיף את ההפתעה על פני שקיעה חמימה באזור הנוחות – בשביל זה יש את Spoon או אינטרפול.


Liars – Vox Tuned D.E.D.


Liars – Mess On A Mission

Chiaroscuro

ובקצה השני של הסקאלה של המוזיקה האלקטרונית תמצאו את Chiaroscuro של I break horses. עוד אלבום מז’אנר הביט-אלקטרוניקה-חולמני-עם-שירה-נשית-אפלולית-סקנדינבית-כמובן שאף סיכום שנה שלי לא שלם בלעדיו. מוזיקלית, יש כאן יותר עושר ממרבית היצירות המינימליות בז’אנר, עם יצירות דינמיות ואפילו רקידות מדי פעם. ולמרות שסביר להניח שהוא יוחלף בפלייליסט שלי באלבום אחר מאותו עולם מוזיקלי, הקול הנהדר של מריה לינדן ליווה אותי חלק לא קטן מהחצי הראשון של השנה הזו.


I Break Horses – Faith


I Break Horses – Disclosure

שווה איזכור:

EMA – The Future’s Voidעוד אלבום אלקטרוניקה שמצליח להיות תוקפני למרות הריכוך המסויים שמעניקה לו השירה של אריקה מ. אנדרסון. האלבום אמנם לא תמיד פוגע, ולעיתים קצת מפוזר, אבל ברגעים הגדולים (כמו So Blonde, אחד משירי השנה שלי) הוא פשוט אדיר.


EMA – So Blonde

קצת שקט בבקשה

Sun Kil Moon - Benji

בתואר “המריבה המטומטמת של השנה” זוכים ללא ספק מארק קוזלק ו-The War On Drugs. למען האמת, קשה לקרוא לכל העניין מריבה – למריבה יש שני צדדים, ובמקרה הזה נראה ש-The War On Drugs נגררו לכל העניין ללא שום התגרות מצידם. כמעט חודש עבר מאז ההופעה של קוזלק ו-Sun Kil Moon בבארבי ואני עדיין מנסה לפענח את הניגוד בין השירים העדינים ומלאי הקסם שלו, לבין האישיות הבימתית המשעשעת אך התוקפנית והמיזנטרופית. ועדיין אי אפשר להתכחש לעובדה ש-Benji שלו הוא אחד האלבומים היותר מרגשים ומקסימים של השנה. עם כל מחשבה על ההופעה בבארבי אני מחבב פחות ופחות את קוזלק האיש, עם כל האזנה לאלבום אני מחבב יותר ויותר את קוזלק המוזיקאי.


Sun Kil Moon – Carissa


Sun Kil Moon – Dogs

The War On Drugs - Lost In The Dream

ומה עם The War On Drugs? קל להבין מה הכניס את Lost in the Dream שלהם לטופ של כל כך הרבה רשימות סוף השנה. מהרבה בחינות האלבום הזה הוא אכן ההפך מזה של Sun Kil Moon – חידתי ומורכב היכן שמארק קוזלק ישיר ותכליתי, מופק היטב ובומבסטי היכן שקוזלק מינורי – לא פלא שהמריבה המתוקשרת החלה כשמערכת הסאונד של The War On Drugs החרישה את ההופעה של קוזלק ולהקתו. ובכל זאת, אין סיבה לריב – בהחלט יש מקום לכולם.


The War On Drugs – Red Eyes


The War On Drugs – An Ocean in Between the Waves

Strand Of Oaks - Heal

וכמאמר אמהות פולניות – כששניים רבים, שלישי לוקח. השלישי, במקרה שלי, הוא Heal של Strand Of Oaks, הלא הוא טים שואוולטר. כשהתארחתי בתוכנית הרדיו של עידו דיברתי על כך שהאלבום הזה מזכיר לי, לעיתים, את הרגעים הגדולים של ג’ייסון מולינה ז”ל, אבל רק בעקבות סיכום השנה של ארז פיענחתי סוף סוף עבורי את העובדה שהשיר JM, אולי השיר המרגש ביותר ששמעתי השנה וזה שסיימתי איתו את האירוח אצל עידו, הוא מחווה למולינה עצמו. אבל השיר המרגש הזה הוא רק צד אחד של האלבום הזה, ששואוולטר מציג בו זיקתיות מרשימה, עם רגעים מפתיעים של גלאם ושל חיבה לתופים אלקטרוניים מהסוג האייטיזי במיוחד. כשכל זה מתחבר יחד בלי להתפזר לרגע, התוצאה היא ללא ספק אחד האלבומים הגדולים של השנה.


Strand Of Oaks – Same Emotions


Strand Of Oaks – JM

שווים איזכור:

Antlers – Familiars – לא עורר את אותה ההתלהבות כמו האלבומים הקודמים שלהם, וגם לי יש פחות ופחות כוח לאלבומים מהסוג הזה, שלוחצים טיפה חזק מדי על בלוטות הרגש. ועדיין, קשה להתווכח עם היופי של שירים כמו Hotel.

Ormonde – Cartographer/Explorer – אלבום Slowcore נוגה עם נגיעות אלקטרוניקה, והרמוניות קוליות שמעלות געגועים ל-Low, שנוחתים ממש בקרוב בארצנו.


The Antlers – Hotel


Ormonde – Explorer/Cartographer

רוקנרול

אלבומי גיטרות התנגנו אצלי בפלייליסט ללא הפסקה השנה. הייתי יכול להגיד שזאת הייתה שנה מצויינת לרוקנרול – אבל בתוך השפע המוזיקלי שעוטף אותנו אני לא באמת מאמין בשנים טובות או רעות – הסיבה כנראה נעוצה בי, שבכל שנה נעשה יותר ויותר חסר סבלנות לכל השקט שהצעירים של היום שומעים, וזקוק לסיפוקים יותר ויותר מידיים.

Death From Above 1979 - The Physical World

בתת הקטגוריה של צמדי בס/גיטרה ותופים האלבום המנצח שלי הוא The Physical World של Death From Above 1979, שעשו קאמבק נהדר אחרי עשור של סכסוך מיותר, וחזרו להלום בבאס ובתופים ולשיר שירי אהבה אינפנטיליים כאילו לא נפרדו לרגע. מאחוריהם מזדנבים Blood Red Shoes, שרק באלבום הרביעי שלהם הצליחו סוף סוף לתפוס לי את האוזן עם אלבום פשוט ואפקטיבי שהוקלט “בלי טכנאי, מפיק או להקת תקליטים”, ו-Royal Blood, ששני הסינגלים הראשונים שלהם מצדיקים לבדם את המקום שלהם במצעד (וטוב שכך, כי האלבום המלא לא עמד בציפיות הבלתי אפשריות שאלו יצרו).


Death From Above 1979 – Virgins


Death From Above 1979 – Trainwreck 1979


Blood Red Shoes – Grey Smoke


Royal Blood – Little Monster

Arrows of Love - Everything's Fucked

בכל מה שנוגע ל-Pאנק, הקו אצלי בין הנאה לכאב ראש מיידי הוא דק למדי. באופן מפתיע, השנה לא מעט להקות הצליחו להטט על הקו הזה בהצלחה. הבולטת מביניהן היא Arrows Of Love, ש-Everything’s Fucked שלה הוא אחד האלבומים היותר מואזנים אצלי בשנה האחרונה. הבעיה העיקרית עם הלהקה היא התחושה הבלתי נסבלת שמשהו בפאנק התוקפני שלה טיפה מהונדס מדי, שהג’ינסים שלהם קרועים בדיוק בצורה הנכונה והתסרוקות פרועות בצורה טיפה מוקפדת מדי. אני די משוכנע שהאלבום הזה ימאס עלי ממש בקרוב – ומצד שני זאת גם הייתה התחושה שלי לפני עשר או עשרים האזנות.


Arrows Of Love – Honey


Arrows Of Love – Prescriptions

Iceage - Plowing Into The Field Of Love

ואם רק השנה הייתה ארוכה בכמה שבועות, סביר מאוד להניח שתואר אלבום הרוקנרול של השנה היה הולך דווקא ל-Iceage הדנים. מסיבה לא ברורה ל-Plowing Into the Field of Love לקח לא מעט זמן להתחבב עלי, למרות שיש בו כל כך הרבה אלמנטים שאני אוהב: השירה הצרודה, הממלמלת ומלאת הדחיפות, השילוב בין פאנק בסיסי לבנייה הדרגתית, אפילו עדינה של שירים מורכבים (כולל שילוב אדיר של כלי נשיפה). האלבום הזה מצדיק כל טיפה של הייפ שנשפך עליו בחודשיים שעברו מאז יציאתו.


Iceage – How Many


Iceage – Glassy Eyed, Dormant and Veiled

שווים איזכור:

The Amazing Snakeheads – Amphetamine Ballads: חבורה סקוטית בוטה וזועפת, עם רוק בארים מיוזע שעושה חשק מיידי להתקלח אחרי כל האזנה.

Pulled Apart By Horses – Blood – אחד מאלבומי הרוקנרול הכיפיים של השנה, שברגעים הטובים נשמעים כמו נירוונה אחרי ניתוח להסרת אונה והוספת שמחת חיים.


The Amazing Snakeheads – Flatlining


Pulled Apart By Horses – ADHD in HD

תגליות השנה

בשנים האחרונות הפסקתי לנסות לסדר את רשימת אלבומי השנה שלי בסדר היררכי כלשהו. בשנה שעברה אפילו לא הכרזתי על אלבום שנה של ממש. ועדיין, האלבומים שהכי בוער לי לכתוב עליהם הם תמיד אלו ששייכים לאמנים האלמוניים והנידחים ביותר. קשה להיות מופתע מעוד אלבום מוצלח של אינטרפול או ארקייד פייר, ואני מניח שכשאני כותב על Spoon או TV On The Radio אני לא ממש מחדש לכם כלום. אבל הרגע שבו בתוך המעגל האינסופי של קריאת ביקורות-חיפוש בספוטיפיי-האזנה-פיהוק-מעבר לטאב הבא, מתגלה לפתע אלבום אדיר שמסתתר מאחורי שם אלמוני וגרוע להפליא ועטיפה מכוערת הוא הרגע שבשבילו שווה להמשיך עם החפירה האינסופית הזו. לכן אני כל כך שמח למצוא את ההצבעות שלי ברשימת האלבומים המיותמים של עונג שבת – ההמלצות האלו אולי מגיעות למעט מאוד אוזניים, אבל אני יכול להיות בטוח שהאוזניים האלו לא היו שומעות את האלבומים האלו בלעדי.

הנה שלושה אלבומים אדירים, מלהקות שסביר לא קראתם עליהם בשום מקום אחר, בסדר שם גרוע עולה:

Colourmusic - May You Marry rich

האלבום היחיד מבין השלושה שלא כתבתי עליו במהלך השנה הוא May You Marry Rich של Colourmusic. האלבום הזה היה פתוח לי בדפדפן במשך חודשים ארוכים, כשעם כל האזנה ניסיתי להכריע עד כמה הוא שווה האזנות חוזרות. נראה לי שהצד המודע של המוח שלי פיגר אחרי התת-מודע, כי לפני חודש האזנתי לו שוב וגיליתי לא רק שלא ברור לי איך התלבטתי לגביו, אלא גם שאני מכיר היטב כל שיר ושיר.

כמעט כל שיר כאן הוא יצירה מורכבת ומובחנת היטב: משירים שתופסים את האוזן מיד כמו Dreamgirl ’82 או Horse race, ליצירות אדירות שבנויות מעשרות נחלים מוזיקליים קטנים שזורמים בהדרגה ליצירת ענק אדירה (Satyricon), מהעדינות של Object ועד לסיום הפראי של Idiot. מדובר באחד האלבומים העשירים והצבעוניים של השנה, מלהקה שמצדיקה את ההשוואות לפליימינג ליפס.


Colourmusic- Dreamgirl ’82


Colourmusic – Satyricon


Colourmusic – Horse Race

Post War Glamour Girls - Pink Fur

נדמה לי שההתלהבות שלי מ-Pink Fur, אלבום הבכורה של Post War Glamour Girls קצת הצטננה בכמעט שנה שעברה מאז צאתו. ועדיין, מדובר באלבום מהודק, קשוח ועשוי נהדר, מחבורה צעירה שנשמעת בוגרת הרבה מגילה – לא רק כיוון שהכיוון המוזיקלי שלהם מגובש להפליא, אלא גם כיוון שאין במוזיקה שלהם שמץ של נסיון להישמע אופנתיים או מגניבים – רק שירים צרודים ואפלוליים שמותאמים להגשה לצד ויסקי שגילו כגיל חברי הלהקה.


Post War Glamour Girls – Sestra


Post War Glamour Girls – Red Terror


Post War Glamour Girls – Stolen Flowers Rust

Michael A Grammar

יש הרבה סיבות למה אלבום הבכורה של Michael A Grammar לא ראוי לתואר אלבום השנה שלי: אין לו קונספט, חידוש מוזיקלי כלשהו או בשורה של ממש. יש בו שניים או שלושה שירים חלשים, החיבור המוזיקלי בין שיר לשיר הוא רופף למדי (ומספיק לשמוע את Suzanna שתקוע ללא שום קשר מוזיקלי למה שבא לפניו או אחריו כדי להבין), העטיפה שלו מכוערת באופן בלתי נסבל ויש ספק אם הוא בכלל ראוי לתואר אלבום, בהתחשב בעובדה שהוא למעשה חיבור של שלושה מיני אלבומים שקדמו לו.

יש הרבה סיבות מדוע האלבום הזה לחלוטין ראוי לתואר הזה: הלהקה מלהטטת בין סגנונות מוזיקליים במיומנות מרשימה, הבנייה של השירים מבריקה, וכמעט כל החלטה מוזיקלית – בין אם היא לסיים שיר בסולו גיטרה קצרצר או לתת לו לדעוך לאיטו – נשמעת מושלמת לאוזניים שלי. והעובדה שאני כנראה היחיד שחושב כך (האלבום הזה זכה למעט מאוד התייחסויות, אף אחת מהן לא יוצאת מגדרה מרוב התלהבות) רק גורמת לי להרגיש שהשירים האלו נוצקו במדוייק כדי להיות מותאמים לגלי המוח שלי. אפילו חוסר הקוהרנטיות המוזיקלית לא באמת מפריע לי (Suzanna, אגב, הוא שיר אדיר).

וכדי להגיע להחלטה, אני צריך רק לשאול את עצמי שאלה פשוטה: אם אחרי שנתיים בצינוק חסר צלילים יניחו לפני את כל התוצרת המוזיקלית של 2014, מה האלבום הראשון שאבחר לשמוע? ופתאום ההכרעה פשוטה הרבה יותר.


Michael A Grammar – Light of a Darkness


Michael A Grammar – King & Barnes


Michael A Grammar – Suzanna

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · תגובה אחת

האזנת השנה

5 בDecember, 2014 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל: כמו שאתם רואים, אני ממשיך להאחז (בקושי) בקונספט הגווע של בלוג מוזיקה. אני מאוד מקווה שיהיה לי את הזמן והכוח לסכם כאן את השנה, שלמרות שהייתה חלשה יחסית, עדיין היו בה לא מעט אלבומים מוצלחים שלא זכו כאן להתייחסות. בינתיים, אני אסכם את השנה המוזיקלית שלי ואקשקש קצת על מוזיקה עם עידו שחם בתוכנית שלו ברדיו הבין תחומי (יום חמישי, 11.12.2014, 106.2fm בין 19:00 ל-21:00. או באתר).

כמה רליסים/גילויים של הרגע האחרון לימדו אותי לא לסכם את השנה לפני שהסתיימה. למעשה, אם ניתן היה לסכם אותה באמצע השנה הבאה או במועד עתידי בלתי ידוע כלשהו זה היה משתלב נהדר עם האופי הבלתי החלטי והדחייני שלי. ובכל זאת, תואר אחד אני יכול לחלק כבר עכשיו: את זה של האזנת השנה.

בניגוד לשיר או אלבום השנה, פרס האזנת השנה מוענק לא רק למוזיקה, אלא גם לזמן ולמקום שבו היא התקיימה. לרגע שבו שיר, זוג אוזניים ומצב נפשי מתאחדים לרגע אחד מושלם. פרס האזנת השנה שלי חולק לפני כחודש, בחופשה קצרה אך רגועה להפליא בצפון איטליה, ביום אביב חמים על מרפסת של בית ישן ומקסים, מול נוף של אגם והרים ותוך לגימה של כוס אספרסו טרי. השיר באוזניות היה King & Barnes של Michael A Grammar. המקום השני, אגב, חולק חמש דקות מוקדם יותר ל-Light of a darkness מאותו האלבום ממש.

מרפסת איטלקית ממוצעת

ואם אתם תוהים מי הוא המייקל גרמר המדובר, תדעו שגם אני עשיתי את אותה הטעות. מדובר לא בבחור אלא ברביעייה בריטית צעירה שבחרו לעצמם, משום מה, שם של פקיד שומה (והעובדה שהם נקראים על שם שיר עלום למדי של Broadcast לא משפרת את המצב, אולי אפילו מחמירה אותו). מה שבאמת בלתי נסלח הוא להחביא תחת הטייטל המשעמם והעטיפה השחורה-לבנה המשעממת עוד יותר את אחד האלבומים הטובים והסוחפים של השנה – כזה שבאמת אין בו רגע אחד מיותר.

ואולי הסוד של אלבום הבכורה של Michael A Grammar הוא שהוא לא ממש אלבום בכורה. שמונה מתוך שניים עשר השירים שלו הופיעו כבר קודם בשני מיני-אלבומים שהלהקה שחררה. כדי לשמור על עניין בכל מיני אלבום בפני עצמו, הלהקה הייתה חייבת לשמור על רמה גבוהה בכל שיר ושיר, והחיבור בין שלושתם מראה את ההתפתחות המרשימה של ההרכב בזמן הקצר שבו הוא קיים.

Michael A Grammar

ארבעת השירים הראשונה מדגימים את החוזקה הגדולה של הלהקה – עם שירי שוגייז שנפתחים באיטיות באמצעות ריפיי גיטרה עדינים, שלעיתים מתפרצים ברעש גדול (Light of a darkness), ולפעמים דועכים בעדינות (Upside Down). הרביעייה השניה ממשיכה את אותו קו מוזיקלי, עם כמה סטיות מפתיעות מהדרך (Suzanne הFאנקי, שנשמע שייך ללהקה אחרת לחלוטין, ו-The Way you move הארוך עם הצליל היותר בלוזי). הארבעה האחרונים נוצרו כבר בהרכב מעט שונה, ולוקחים את הצליל של הלהקה למקום קצת יותר פסיכדלי (ובעיניי גם קצת פחות ממוקד), שמזכיר מעט את הרוק המדברי של Tame Impala ו-Pond האוסטרליות. נכון, זה נשמע יותר כמו אסופת שירים אקראית מאלבום של ממש, אבל בשנה שחונה כמו זו, תריסר שירים טובים ברצף הם ממש לא משהו שאפשר לזלזל בו.


Michael A Grammar – Light of a Darkness


Michael A Grammar – King & Barnes


Michael A Grammar – Suzanna


Michael A Grammar – The Way You Move

ואם להקות עם שמות של אנשים הן לרוב רעיון גרוע (יוצאי דופן: ארכידוכסים אוסטרו-הונגרים עם שם שמתגלגל על הלשון). הרי שזמרים שמתחבאים מאחורי שם עט להקתי הם דבר נפוץ ולרוב מוצלח הרבה יותר. וממילא בעולם האינדי הגבול בין אמן סולו ללהקה עם יוצר דומיננטי הוא דק עד לא קיים. במקרה של Strand Of Oaks, הלא הוא טימותי שוולטר, זה גם מתבקש – הטקסטים הנהדרים שלו הם אמנם טקסטים קלאסיים של סינגר-סונגרייטר, אבל המסגרת המוזיקלית רחוקה מלהיות זאת של אמן הסולו שיושב בחדר השינה עם גיטרה.

Strand Of Oaks

האלבום האחרון שלו, Heal, שיצא כבר באמצע השנה אבל הגיע לאוזני רק לאחרונה, מצטרף בקלות לרשימת עשרת אלבומי השנה שלי. ממש כמו מייקל גרמר הלהקה, Strand of Oaks האדם מצליח להתפרס על המון כיוונים מוזיקליים בלי לשעמם או לאבד מיקוד לרגע: בחלקו הראשון של האלבום הוא מזגזג בין רוק אצטדיונים, פאוור-פופ עם חיבה לתופים אייטיזיים, ובלדות כמעט צ’יזיות, כשבמרכזו מפציע לפתע JM הארוך והמופתי שמכניס טון מלנכולי הרבה יותר שממשיך לשלוט עד סוף האלבום.


Strand Of Oaks – Goshen ’97


Strand Of Oaks – Shut In


Strand Of Oaks – JM

לסיום: שמעתי הרבה התייחסויות ל”קאמבק” של הניינטיז, ומעט מאוד עדויות לקיומו. ואולי הבעיה היא פשוט שבניגוד לצליל המובחן יחסית של האייטיז, הגראנג’ היה יותר הלך רוח מאשר סגנון מוזיקלי מגובש – ולכן מה שנשמע להרבה אנשים כמו “רטרו” ניינטיז, נשמע לי פשוט כמו אינדי-רוק מן השורה. ומכל להקות הניינטיז, נדמה לי לעיתים קרובות שדווקא הצליל של נירוונה, הסמל הגדול של העשור, כמעט ולא קיים יותר – צליל הפאנק שמצליח להיות סופר מלודי ולהיטי בלי להתנחמד לרגע. עד שלפתע, תוך כדי שיטוט אקראי בספוטיפיי מופיע השיר הזה:

לזכותם של Wild Smiles יאמר שהביצוע כאן הוא מספיק מוצלח כדי לסלוח על החקינות הבוטה. בניגוד לחיקויי גראנג’ קודמים שגרמו לי בעיקר לבחילה, הפעם ממש קיבלתי חשק לשלוף החוצה את חולצת הפלאנל ולבדוק אם העותק שלי של In Utero עוד לא התפורר לאבק. באופן מפתיע, שאר האלבום (הלא רע בכלל) של הלהקה לא מזכיר את נירוונה אפילו לרגע.

תגיות:   · · · · · · · · · · · 3 תגובות

צפירות ודיסטורשן, חלק ב’ – הילדים החדשים בשכונה

2 בOctober, 2014 מאת נמרוד
להגיב

כמובטח, הנה החלק השני של המלצות אלבומים מהחודשים האחרונים על טהרת הגיטרות. ואם הפוסט הקודם עסק באמנים ותיקים יותר (בוב מולד) או פחות (DFA 1979), הפוסט הזה כבר שייך לילדים החדשים בשכונה. למעשה, ארבעה מתוך חמשת האלבומים שבפוסט הזה הם אלבומי בכורה, וכולם אלבומים נהדרים לענות איתם את נפשות שכניכם בסופ”ש הקרוב.   

לצד Death From Above 1979 מהפוסט הקודם, בפינת ה”לא תאמינו שאין כאן גיטרה” נמצאים גם צמד הבס-תופים הבריטי Royal Blood. עידו איתר אותם כבר בסוף השנה שעברה, מיד אחרי הסינגל הראשון שלהם. בינתיים הם הספיקו להתפוצץ, כשהרוח הגבית של מגזיני המוזיקה (בממלכה העדיין מאוחדת, מתברר, הדברים האלו עוד קיימים) הקפיצו את אלבום הבכורה שלהם הישר למקום הראשון במצעד הבריטי.

Royal Blood

קשה להגדיר את האלבום הזה כאכזבה, בטח כשלא תמצאו כאן שיר גרוע או רגע משעמם באמת, אבל שני הסינגלים הראשונים מתוכו – Out of the black ו-Little Monster הם לא רק הטובים בשיריו, אלא גם הפרועים והנועזים בהם, כשהרבה מהשירים האחרים (Figure It out, Careless) מתוים סאונד הרבה יותר “נקי”, שמזכיר בעיקר את הווייט סטרייפס המאוחרים – לא אילן נמוך במיוחד להיתלות בו, אבל כזה שמעורר בי הרבה פחות עניין מהרושם שיצרו הסינגלים המוקדמים. ובכל זאת, אם אתם אוהבים רוק גיטרות, כדאי שתכירו את השם של הלהקה, שבוודאי יתנוסס באותיות גדולות בראש הליינאפ של הרבה פסטיבלים בשנים הקרובות.


Royal Blood – Out Of The Black


Royal Blood – Figure It Out


Royal Blood – Little Monster

בשנים האחרונות, כמעט בכל שנה, תוכלו למצוא ברשימת אלבומי השנה שלי אלבום שמצליח לקלוע לנקודת האיזון המדוייקת שבין הארדקור זועם למלודיקה מדוייקת. בשנה שעברה היו אלו TRAAMS, ב-2011 Everyone to the Anderson, והשנה המועמדים המובילים הם Arrows Of Love עם אלבום הבכורה שלהם, Everything’s Fucked. אל תתנו לשם הלהקה להטעות אותכם – מדובר כנראה בלהקה האגרסיבית ביותר ברשימה הזו, עם פאנק אמיתי ולא מתפשר – אבל גם כזה שמצליח בכל פעם לעצור את המתקפה רגע לפני שהוא הופך (בעיני) לבלתי נסבל. באופן משונה, דווקא ההליכה הזו על סף הסיבולת שלי ייצרה אלבום שמתנגן אצלי ללא הפסקה בשבועיים האחרונים.

Arrows Of Love

האלמוניות הכמעט מוחלטת של האמנים מהרשימה שלי בשנים האחרונות מעידה כנראה שנקודת האיזון הזו לא משותפת לעוד הרבה מאזינים. ועדיין, אם אהבתם את הבחירות שלי משנים קודמות, סביר להניח שגם הפאנק עתיר הסמים אך המוקפד של Arrows Of Love עשוי לקלוע לטעמכם.


Arrows Of Love – Honey


Arrows Of Love – Suck


Arrows Of Love – Prescriptions


Arrows Of Love – Real Friends

ואם פאנק ההרואין של Arrows Of Love לא עושה לכם את זה, אולי פיסה של רוק בארים מטונף הוא מה שאתם חפצים בו. The Amazing Snakeheads נשמעים פחות או יותר כמו ריח הפה של ניק קייב אחרי לילה של שתיה וג’אנק פוד. אבל בעוד ניק קייב הוא משורר ביבים של ממש, השלישיה הסקוטית פשטנית הרבה יותר, ומסתפקת לעיתים קרובות במעט מילים, לפעמים רק שורה בודדת (Here it comes again), מקצבי בס עמוקים והרבה נהמות כדי להעביר את המסרים שלהם. התוצאה היא אלבום בכורה לא אחיד ברמתו, אבל עם כמה שירים מעולים באמת (Nighttime, Flatlining), שמייצרים אצלי הרבה סקרנות בנוגע לעתיד של הלהקה הזו.


The Amazing Snakeheads – Flatlining


The Amazing Snakeheads – Nighttime


The Amazing Snakeheads – Here It Comes Again

שוגייז, לפחות עבורי, הוא כמו הפיש אנד צ’יפס של עולם הרוקנרול. מצד אחד, גם כשהוא בינוני הוא לרוב מספק את הסחורה ומצד שני קשה למצוא אחד שמתבלט על פני האחרים, ולרוב הוא עוזב את הגוף באותה מהירות שבה הוא נכנס אליו.

Nothing - Guilty of Everything

הלהקה עם השם הבלתי זכיר בעליל Nothing, עושה באלבום הבכורה שלה, Guilty of Everything , שוגייז מוצלח בהחלט. הסטנדרטים הדי אחידים של הז’אנר – עם חומת הרעש והקולות המתלחששים – מוחקים את מרבית הזהות של הלהקה, אבל לזכותם יאמר שלפחות בכמה רגעים (הפתיחה העדינה של האלבום, הרוח הפאנקית של Bent Nail) הם מצליחים קצת לסגל להם קצת אופי משלהם. עדיין, אני בספק אם זה מספיק כדי ליחד אותם בתוך השטף של הלהקות שמגישות מוצר כל כך דומה.


Nothing – Hymn To The Pillory


Nothing – Dig


Nothing – Bent Nail

ונסיים בנימה אופטימית – עם שמות שירים כמו Skull Noir או ADHD in HD, מילים אינפנטיליות מבלי להיות מטופשות, ריפים שתענוג לנענע איתם את הראש וגישת In Your face בלתי מתנצלת  – Blood של Pulled apart by horses הוא לא אלבום הגיטרות הטוב ביותר שיצא בחודשים האחרונים, אבל הוא בהחלט מועמד ראוי לתפקיד האלבום הכיפי ביותר מביניהם.

Pulled Apart By Horses - Blood

אלבום הבכורה של הלהקה שירת אותי נאמנה כאלבום שחרור לחצים בעיתות משבר. מאז הלהקה התמתנה מעט – מה שאולי מבטיח לאלבום הזה חיים ארוכים מעט יותר בפלייליסט שלי. בינתיים, אם גם אצלכם סולנים זועמים שצועקים באוזניות הם תחליף הולם להוצאת עצבים על העולם שסביבכם, אין ספק שזהו האלבום עבורכם.


Pulled Apart By Horses – ADHD in HD


Pulled Apart By Horses – Hello Men


Pulled Apart By Horses – Skull Noir

תגיות:   · · · · · · · · תגובה אחת