טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

גילטי פלז’רז (סיכום העשור, חלק שלישי)

15 בOctober, 2009 מאת נמרוד

בשלב זה של הפרוייקט כדאי אולי להזכיר שוב את ההבדל בינו לבין סיכום עשור מסורתי. מעבר לעובדה שמדובר בסיכום סובייקטיבי לחלוטין, שכל קשר בינו לבין רשימת איכותית וסדורה היטב מקרי בהחלט, גם האלבומים שנבחרו הם לא בהכרח האהובים עלי ביותר בעשור שעבר. ספק אם את שלושת האלבומים שכאן, למרות שהם בהחלט קרובים לליבי, הייתי מכניס לרשימה מסודרת של עשרה או אפילו עשרים האלבומים הגדולים של העשור הנוכחי. אבל אין ספק שהשנים האחרונות בחיי היו משעממות הרבה יותר עבורי בלעדיהם – הגילטי פלז’רז שלי, אם תרצו (“הנאות אסורות” נשמע יותר מדי כמו מוסף הדיאטה של “לאישה”).

ג’יימס מרפי הוא אולי המוזיקאי של העשור. מפיק העל שהצליח לחבר, יותר מכל אחד אחר, בין הרוק לאלקטרוניקה, ולא פחות חשוב, בין הרחבות ללבבות. אבל מעבר להיותו אחד מרוקחי הצליל החשובים של העשור, מרפי הוא גם האייקון המושלם לעשור שבו המרחק בין המוזיקאים לקהל המאזינים הלך והצטמצם עד כדי העלמות מוחלטת – עשור שבו המאזינים ממקססים את האמנים וחברי הלהקה חולקים המלצות מוזיקליות בבלוג – אמן שהוא קודם כל אספן מוזיקה ומאזין נלהב ורק אחר כך מוזיקאי בחסד. העולם בוודאי יזכור את מרפי בזכות צמד האלבומים המרהיבים שלו כ-LCD Soundsystem, אבל אני מרוצה לא פחות מההפקה הנוצצת שהעניק לאלבום השני של The Rapture.

לכאורה לא מדובר בגילטי פלז’ר של ממש – הרי Echoes והסינגלים המובילים שלו מככבים ברשימות אלבומי ושירי העשור. אבל נדמה לי שמי שיסתכל אחורה, בעוד חמש או עשר שנים, יתקשה להבין את המהומה שהתחוללה סביבו. ממש כמו הסטרוקס או הליברטינז, היית צריך להיות שם כשזה קורה כדי להבין – ואני זוכר היטב את הרגע בו זה קרה.

להיות בבאר שבע ולחשוב על ניו יורק. בתוך טרדות האוניברסיטה והשממה התרבותית (ועם דויד פרץ הסליחה) להאזין למשהו שהוא רחוק מהמדבר כמו שהוא רחוק מחדו”א ומבוא לאלגוריתמים. משהו חצוף ומלהיב – לא ממש מרדני ובטח לא מהפכני, אבל מהנה בצורה בלתי רגילה. כשנדמה לך שאתה צועד בתלם המעייף שהטוו כל כך הרבה מקודמיך, טוב שיש מי שמזכיר לך שאתה עוד צעיר והכול יכול להשתנות.


The_Rapture – Olio


The_Rapture – Echoes

ואם ל-Echoes עוד שמור מקום ברשימת אלבומי העשור, הרי שהחיבה שלי לאלבום הבכורה של Tapes ‘N Tapes יכולה בהחלט להיחשב לסטייה חולנית. מדובר הרי בלהקה ששמה הפך למשל להייפ ריקני, ושאפילו זכתה לככב בפרודיה (לא מאוד מוצלחת) על אחורי הקלעים של שרשרת המזון של האינדי. ועדיין, The Loon הוא אחד האלבומים המדוייקים והמשמחים של העשור. אלבום מצויין מתחילתו ועד סופו, עם מנעד רחב בהרבה ממה שנדמה במבט ראשון – שמצליח אפילו, בחלקו האחרון, להיות גם קצת נוגע ללב. יהיה קצת חבל אם הרביעיה ממיניסוטה תמצא את עצמה נשכחת בתהומות הנשייה של העשור – למרות שאחרי האלבום השני שלהם, יכול להיות שמגיע להם.

The Loon


Tapes ‘n Tapes – Manitoba


Tapes ‘n Tapes – Insistor


Tapes ‘n Tapes – The Illiad

בריזבן, אוסטרליה. אחרי חמישה חודשים מופלאים מסביב ליבשת הדרומית החל הטיול להתפורר לי בידיים. שבוע אחרי שקברתי את האוטו שליווה אותי לאורך יותר משלושים אלף קילומטרים וכמה ימים אחרי שנפרדתי מחבורה נפלאה של אירים ששיפרו את עמידותי לאלכוהול מצאתי את עצמי מסתובב לבדי בעיר הגדולה והמשמימה. בחנות תקליטים מקומית שקעתי בשיחה עם המוכר, מעין Comic book guy האופייני לחנויות אלבומים סנוביות. שלא במפתיע, הוא היה מעריץ נלהב של פייבמנט, הלהקה שהפכה אט אט לאובססיה שלי במהלך הטיול. הוא דחף לידי עותק של Wowee Zowee, ולפתע נזכר – “את Guided By Voices, שמעת?”. השם היה מוכר – איך אפשר לשכוח שם כזה? אבל את המוזיקה מעולם לא שמעתי עד לאותו היום.

gbv

טוב, אני מרמה פה בגדול – הרי רוברט פולארד הוא גיבור רוקנרול אמיתי. ההוכחה החיה לכך שאם תשיר מספיק זמן במקלחת, ועם מספיק אמונה עצמית, בסוף יבוא סוכן כישרונות להחתים אותך. אבל בעוד שמרבית העולם מתמוגג בעיקר מפנינות הלואו-פאי עמוסות ההיס בסלילים של שנות ה-90, אני שומר אמונים דווקא ל-Earthquake Glue, האלבום מ-2003 שהגיש לידי המוכר באותו היום. דווקא כאשר רוברט פולארד עשה צעד אחד הרחק מהטריטוריה הטבעית שלו, ורגע לפני שלקח שלושה צעדים לאחור ושקע בקריירת הסולו המינימליסטית שלו, הוא הוציא את אחד האלבומים המשכנעים והמוצלחים בתולדות הלהקה. אלבום שהוא קודם כל רוקנרול איכותי ומרשים, ורק אחר כך הצהרת כוונות אסטטית.


Guided by Voices – She Goes Off At Night


Guided by Voices – Useless Inventions

לכל הפוסטים של סיכום העשור

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · 6 תגובות

השאר תגובה

6 תגובות עד כה ↓