טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

הבלתי מיוחדים

26 בApril, 2012 מאת נמרוד

בתור אחד מהבלוגרים העצלנים ביקום, נדיר שתמצאו אותי עם האצבע על הדופק, מפרסם ראשון ביקורת על האלבומים שכולם ידברו עליהם עוד שבוע או חודש. על האיטיות אני משתדל לפצות במקוריות – לפרסם אלבומים מפוספסים שלא זכו לתשומת הלב הראויה. זה עבד מצויין, לדוגמא, בסיכום 2011 שלי. ובכל זאת בשבועיים האחרונים אני מוצא את עצמי מקשיב בעיקר לאלבומים שכל בלוג על פני כדור הארץ כבר חיווה עליהם את דעתו. אז אם אתם מסוג האנשים שמשתדלים להיות מעודכנים, הפוסט הזה כנראה לא בשבילכם. אתם מוזמנים לעבור בינתיים למקום קצת יותר חדשני. אני יכול להמליץ, נניח, על Tiny Mix Tapes(בעיקר אם טראקים של 17 דקות של רעשי דולפינים שהוקלטו בטייפ 4 ערוצים והועברו דרך דיסטורשן עושים לכם את זה).

עדיין פה? בואו נתחיל.

the flaming lips – the flaming lips & heady fwends

קראתי לא ממזמן ביקורת זועמת על “I found a star on the ground”, אותו שיר בן שש שעות שהפליימינג ליפס שחררו בשנה שעברה. המבקר לא הפסיק לגחך על המעריצים של הליפס, שלא מפסיקים להעריץ את הלהקה, ולא משנה כמה גימיקים הזויים ובלתי ניתנים להאזנה היא תפיל על ראשם. הוא כמובן לא ידע שהרע ביותר עוד לפניו, ארוז בתוך גולגולת אדם.

אותו מבקר בהחלט צדק ביחס המזלזל שהוא הפגין כלפי אלבומי הקונספט המגוחכים האלו. אבל הוא שכח דבר אחד – שרק שנתיים מוקדם יותר הליפס שחררו את אחד האלבומים הטובים בתולדותיהם, וכדאי לחכות עוד שנה-שנתיים לפני שמכריזים עליהם כמי ש”איבדו את זה”. בכל זאת, בשנתיים האחרונות הליפס פורים בערך פי 10 מהלהקה הממוצעת – אז אפשר לסלוח להם על 80 אחוזי זבל.

ואכן, הפליימינג ליפס מוכיחים שעוד יש להם מה להציע עם אלבום שיתופי הפעולה The Flaming Lips and Heady Fwends. די מפתיע, בהתחשב בעובדה שלא מדובר ממש באלבום רשמי אלא בסך הכל באלבום שהופק לטובת יום חנות התקליטים שנחגג לאחרונה. רשימת שיתופי הפעולה באלבום מרשימה ממש – מ-Ke$ha ועד לאריקה באדו, מבון איוור עד לניק קייב וכריס מרטין ועוד רבים וטובים. לא כל שיתופי הפעולה כאן עלו יפה, אבל אלו שהצליחו (לדוגמא, השירים המשותפים עם Bon Iver, Ke$ha, Tame Impala וג’ים גיימס) הם מצויינים ממש. ובעיקר, האלבום הזה שם את הפליימינג ליפס בחזרה במקומם הראוי – כלהקת אינדי סופר-יצירתית שמצליחה לערבב מלודיות עם אוונגרד בצורה מושלמת, ובלי גימיקים מיותרים.


בלי גימיקים אמרתי? כמובן אם מתעלמים מהגירסא הסופר-מוגבלת של האלבום, בה תוכלו לקבל, כחלק מההדפס של הויניל, גם כמה טיפות של דם של חלק ממשתתפי האלבום. אם אי פעם חלמתם לשבט את כריס מרטין, זאת ההזדמנות שלכם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/04/The_Flaming_Lips-Ashes_in_the_Air_featuring_Bon_Iver.mp3]
The Flaming Lips – Ashes in the Air (featuring Bon Iver)

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/04/The_Flaming_Lips-Children_of_the_Moon_featuring_Tame_Impala.mp3]
The Flaming Lips – Children of the Moon (featuring Tame Impala)

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/04/The_Flaming_Lips-That_Aint_My_Trip_featuring_Jim_James.mp3]
The Flaming Lips – That Ain’t My Trip (featuring Jim James)

chromatics – kill for love / death grips – the money store

שני האלבומים הכי מדוברים בשבועיים האחרונים לא יכלו להיות יותר שונים זה מזה. Kill for Love של כרומטיקס הוא אלבום עדין, איטי, וארוך להחריד. The Money Store של Death Grips הוא אלבום קצר, תוקפני וזועם.

Kill For Love ממשיך את הקו של הפסקול של דרייב, עם צליל אייטיז ללא טיפת התנצלות או אירוניה. והוא עושה את זה טוב מאוד לאורך חצי מאורכו. אחרי ארבעים דקות הוא מתחיל לגלוש למחוזות אווירתיים שרק מדגישים את האורך המוגזם שלו. ועדיין, יש פה יותר מוזיקה נהדרת מרוב האלבומים ששמעתי השנה.

Chromatics

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/04/Chromatics-Into_the_Black.mp3]
Chromatics – Into the Black

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/04/Chromatics-Back_from_the_Grave.mp3]
Chromatics – Back from the Grave

The Money Store, לעומת זאת, עשה לי בעיקר כאב ראש. קשה לי להסביר למה האלבום הזה מעצבן אותי – אני מסוגל לשמוע דברים “רועשים” או “תקיפים” לא פחות. אבל משהו בשילוב בין נויז להיפ-הופ מהיר פשוט לא עושה לי טוב. ובכל זאת, אל תתנו לי להרתיע אותכם מלפחות לנסות ולהאזין לאחד האלבומים היותר מוערכים ומקוריים שיצאו השנה.

מה שכן מעניין באלבום של Death Grips הוא זהות הלייבל שלו. Epic Records, חברת בת של סוני מיוזיק, היא לייבל עם היסטוריה מפוארת של קלאסיקות מיינסטרים סופר מצליחות – ממייקל ג’קסון ו-ABBA ועד פרל ג’אם ואוזי אוסבורן. העובדה שלייבל כל כך גדול מצרף לשורותיו להקה כל כך נישתית רק מראה עד כמה הלייבלים הגדולים צמאים לקהל האינדי שנשאר נאמן גם בימים קשים האלו. מוזיקלית, האינדי והמיינסטרים רק מתרחקים משנה לשנה. מבחינה מסחרית ושיווקית, הם קרובים מאי פעם.

jack white – blunderbuss

הווייט סטרייפס הם בשבילי אוסטרליה. אין לי מושג כמה פעמים הקשבנו ל-Elephant על הכבישים המאובקים, נוסעים בוואן החבוט ברצף המוסכים, תחנות הדלק, עיירות זעירות וגם כמה נופים שמרכיבים את הטיול באוסטרליה. בשנים שעברו מאז, איבדתי בהדרגה את הקשר שלי עם ג’ק ווייט ודי התעלמתי, כנראה שלא בצדק, מפועלו בשנים האחרונות.

והנה קפצתי חזרה על העגלה לכבוד אלבום הסולו הראשון של ווייט, ואני בהחלט נהנה מהנסיעה. אין פה שום דבר שיטלטל את עולמכם, רק אסופה טובה מאוד של שירים מאת גיבור גיטרה מוכח שמסרב להשתנות עם הזמן. ובהזדמנות זו אפשר גם לתת עוד האזנה אחת ל-Elephant, ולהיזכר בריח האבק של הדרכים המשובשות של מערב אוסטרליה.

תגיות:   · · · · · · · · · אין תגובות

השאר תגובה

אין תגובות עד כה ↓

אין תגובות עדיין - מה דעתכם להתחיל משהו?