טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

צלילי הסוני לשטחיים כמוני

23 בMay, 2009 מאת נמרוד

הווקמן חוגג השנה 30. אני מניח שבזמנו היו לא מעט טהרנים שנבהלו מהמהפכה הזו בצורה שבה אנחנו מאזינים למוזיקה – לא עוד חוויה חד מימדית שמשתתפיה היחידים הם המאזין והמוזיקה שבוקעת מהרמקולים, אלא חויה רב מימדית, שבה המראות שמסביב ורעשי הרקע הופכים לחלק מהחוויה, שבה המוזיקה היא לא רק צלילים, אלא פילטר דרכו עוברים גם נופים ורעשי רקע. אני מניח שאותם טהרנים ראו בקוביות הפלסטיק המחוברות לקשתות מכוסות ספוג את היום בו המוזיקה מתה – לא רק בשל איכות השמיעה המזעזעת ביחס למערכת סטריאו אמיתית, אלא גם בשל השטחיות שהיא כופה על המאזין – שהמוזיקה אצלו היא לא עוד הטקס של הנחת התקליט על הפטיפון, אלא אחת מכמה חויות חושיות, עוצמתיות לא פחות, שמתרחשות בו זמנית.

אלא שהווקמן לא היה נקודת השפל ביחסינו למוזיקה שאנחנו שומעים, אלא רק עוד נקודת ציון בתהליך שתחילתו ביום שיכולנו לחסוך את ההליכה לאולם הקונצרטים ולהקשיב למוזיקה בטרנינג מסלון ביתינו, וסופו (הנוכחי) בעשרה חלונות פתוחים במייספייס, שמשדרים ללא הפסקה מוזיקה שתפרח מזכרוני דקה לאחר מכן. למעשה, קשה היום שלא להתגעגע להעמקה שהפורמט המיושן כפה עלי – מהמאמץ האדיר הכרוח בהעברה מושלמת של אלבום לתוך הקסטה – בלי קפיצות פתאומיות או שירים שנקטעים באמצע, דרך המשקל הממשי של קלטת, שהכריח אותי להיות מחושב בנוגע לבחירת האלבומים בכל יציאה מהבית ועד הקושי הממשי בבחירת רצועה או זפזופ בין אלבומים. מה הפלא שכל קלטת כזאת נשחקה עד דק בהסעות לבית הספר וחזרה?

לכן השבוע בחרתי להחזיר למוזיקה בחיי קצת מהכבוד האבוד שלה. לא, לא תרתי במחסן אחרי הטייפ דאבל קאסט שלי (עם הקלטה במהירות כפולה!), אלא גררתי כורסא חסרת שימוש מהסלון לחדר המחשב, הפעלתי את הנגן, הגברתי את העוצמה והתיישבתי לקרוא ספר. בלי “חדשות תוכן ועדכונים”, בלי דפדפן קורס מרוב טאבים של “עונג שבת” ובלי דף הבית של הלהקה החדשה שאני חייב לעצור הכול כדי להקשיב לה. ממש כפי שרבים שמעו לראשונה, בזמן אמת,  את האלבומים של הוולווט אנדרגראונד או ג’וי דויז’ן – רק אני, הספר, והרגעים הנפלאים הללו שבהם המוזיקה קוטעת את רצף העלילה ומכריחה אותי לחזור כמה משפטים לאחור. למרבית הרגעים הללו היה אחראי, השבוע, אוון אושוורת’ – הלא הוא Casiotone For The Painfully Alone.

Casiotone For The Painfully Alone

בעוד שנותרתי, עד כה, אדיש יחסית לאלבומו החדש “Vs. Children”, הרי שדווקא אוסף הבי-סיידים שלו, “Advance base battery life”, ששוחרר כמה שבועות מוקדם יותר, הוא זה שעשה לי את השבוע האחרון. בניגוד לאלבומים הסטנדרטיים של אושוורת’, שבהתאם לפסבדון שלו, מורכבים בעיקר משירה עגמומית ואורגניות מיושנות, באוסף הבי-סיידים נוטל אושוורת’ לעצמו חופש אומנותי נרחב יותר. הוא מארח לא מעט זמרות אורחות, שמוסיפות המון גווני צליל חדשים, מנגן גם על גיטרות (או לחילופין, מסנתז עוד יותר את המוזיקה) ומבצע כמה קאוורים לשירים מוכרים להפליא – או בקיצור, עושה כל מה שצריך כדי לגרום לראש להתרומם מהספר ולחייך לעבר הרמקולים.

למעשה, ממזמן לא שמעתי אוסף שירים כל כך מוצלח ומהודק שנופל תחת ההגדרה הכמעט מעליבה של אוסף שאריות. אם יש כאן נפילות, הן בעיקר שני הקאברים הראשונים – גירסא חביבה אבל תלושה לחלוטין של Hot Boyz של של מיסי אליוט, וגירסא מסונתזת, כמעט דן-דיקונית, של Born In The Usa של ספרינגטין – שאחריהם מגיע פיצוי בדמות ביצוע מרגש באמת ל”The Streets Of Philadelphia”, גם הוא של הבוס, ועוד אחד ל-”Graceland” של פול סיימון. מי שמשחרר כזה אלבום בי-סיידים, שלא יתפלא שאני מוצא את עצמי מאוכזב מהאלבום המלא.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/05/Casiotone_For_The_Painfully_Alone-Lesley_Gore_On_The_T.A.M.I_Show.mp3]
Casiotone For The Painfully Alone – Lesley Gore On The T.A.M.I Show

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/05/Casiotone_For_The_Painfully_Alone-White_On_White.mp3]
Casiotone For The Painfully Alone – White On White

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/05/Casiotone_For_The_Painfully_Alone-It’s_A_Crime.mp3]
Casiotone For The Painfully Alone – It’s A Crime

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/05/Casiotone_For_The_Painfully_Alone-Streets_Of_Philadelphia_(W_ Concern).mp3]
Casiotone For The Painfully Alone – Streets Of Philadelphia (With Concern)

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה – אינפנטיליות מעולם לא הייתה תכונה רעה בעולם הרוקנרול, בוודאי לא ביחס לגריאטרים בני ה-25 ששולטים ברדיו הצבאי הקרוב לאזור מגוריכם. וילדותיות מהסוג המבורך – משועשעת, מודעת לעצמה, כמעט אפשר להגיד אינטיליגנטית – היא הגוון השולט ב-Post-Nothing, אלבום הבכורה של הצמד הקנדי Japandroids. כיאה לפיסת טיפשות משובחת, מדובר באלבום קצר וסוחף, בלי אף רגע מיותר, ולפחות שיר אחד (Heart Sweats) שנכנס כבר עכשיו לרשימת שירי השנה של החתולה הממורמרת שבתמונה, שתישאר לבדה בבית בזמן שהבעלים שלה קופץ מבמה לבמה בפרימוורה סאונד שבברצלונה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/05/Japandroids-The_Boys_Are_Leaving_Town.mp3]
Japandroids – The Boys Are Leaving Town

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/05/Japandroids-Heart_Sweats.mp3]
Japandroids – Heart Sweats

תגיות:   · · · · · · · · 4 תגובות

השאר תגובה ל אייל מרדיו פרימיום להמונים (Cancel)

4 תגובות עד כה ↓

  • אני לא יכולה להקשיב למוזיקה חדשה ולקרוא ספר תוך כדי
    גם למוזיקה ישנה כמעט אפפעם לא.. אבל הרעיון נכון ומבורך בעיניי..

    🙂

  • אני אהבתי מאד את לסלי גור..שזה פופ דיבלי כמו שאני אוהב.
    ולגבי הווקמן : הביקורת העיקרית שאני זוכר היא של ד”ר שרופסקי בסדרת הטוויזיה תהילה על-כך שנאבדת החוויה שיתופית בהאזנה למוזיקה.
    אבלבסוף הפרק גם הוא קנה ווקמן כדי להאזין לאיזו תחרות תזמורות סימפוניות.

  • תהנה בפרימוורה! מצפה לשמוע על החוויות. אני אגב ארגנתי לי לנסוע עוד שבוע להופעה של המניק סטריט פריצ’רס בלונדון, מווה הה הה!

  • אגב, הקסטות היו הרבה יותר ממה שאתה אומר – בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית הם נתנו לכל אחד להקליט בביתו הקט! החל מלהעתיק קסטות של חברים (במהירות כפולה כמובן :), דרך עריכת מיקסטייפים, וכלה באמנים שסוף סוף קיבלו להם 4track בזיל הזול. לא רק זה, אלא בפעם הראשונה הם נתנו לקחת את המוזיקה המוקלטת מחוץ לבית. אני לא זוכר איפה שמעתי את זה, שהווקמן איפשר לאנשים ליצור מרחב אישי במרחבים מאוד ציבוריים, למשל ברכבת התחתית בטוקיו בשעות השיא. גם אם היית דחוס בין אלפי אנשים יכולת לשים איזה קסטה ולהתייחד עם האמן האהוב עליך. זה היה פאקינג מהפכה טכנו-מוסיקלית.