טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

תחיית המתים (סוג של סיכום שנה).

31 בDecember, 2008 מאת נמרוד

שנת המוזיקה 2008 הייתה מעט מוזרה עבורי. כמות האכזבות הייתה לא קטנה מכמות ההצלחות. ובניגוד לשנים קודמות קשה לי לדרג את האלבומים שאהבתי ביותר. הנה שלוש אכזבות מוזיקליות וחמישה אלבומים שאהבתי השנה (ועוד אחד מאת חתולת הבית). מצטער על הרשימה הצפויה – מבטיח להיות יותר אוונגרדי בפעם הבאה.

האכזבה הנפלאה של השנה.

זאת הייתה, ללא ספק, השנה של טי וי און דה רדיו*. אמנם כל אחד מאלבומיהם הקודמים כיכב ברשימות סיכומי השנה של השנים בהם יצאו, אבל נדמה לי ש”Dear Science” הוא האלבום שיהפוך אותם לתו תקן של אינדי – לאחת הלהקות האלו שכל אדם עם סקרנות מוזיקלית חייב לשמוע. העובדה ששיר מהאלבום נכנס לרשימת שירי השנה כנראה מעיד אולי שאלבומם החדש לא היה עבורי אכזבה של ממש. ועדיין, מדובר באלבום הכי פחות אהוב עלי של הלהקה. אבל ההפסד שלי הוא הרווח של המוני אנשים אחרים – שזכו לטי וי און דה רדיו אחרת, אפלה הרבה פחות, Fאנקית הרבה יותר, מבלי לאבד גרם מהאיכות והייחודיות של שני אלבומיה הקודמים. אחד הכללים החשובים ללהקה גדולה באמת הוא שהיא חייבת להרשות לעצמה לאכזב את מעריציה מפעם לפעם – וטי וי און דה רדיו, כך אני חושד, היא באמת להקה גדולה.

* בחיי שלא גנבתי את הכותרת הזאת מבן שלו.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/09/TV_On_The_Radio-Halfway_Home.mp3]
TV On The Radio – Halfway Home

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/09/TV_On_The_Radio-Dancing_Choose.mp3]
TV On The Radio – Dancing Choose

האכזבה הלא נוראה של השנה.

רק לפני שנה אוף מונטריאול היו במרחק אלבום מושלם אחד מלהפוך ללהקה האהובה עלי בעולם. אלבומם הקודם ייזכר אצלי לנצח כאחד מאלבומי העשור ההולך ומסתיים, והיווה את שיאו של תהליך השתבחות מאלבום לאלבום של הלהקה הנפלאה הזאת. אבל בניגוד לאלבום של טי וי און דה רדיו, שחלק איתם את פוסט האכזבות שלי, Skeletal Lamping פשוט לא עומד במבחן השמיעה החוזרת – מדובר פשוט באלבום חלש, שכל הרוח והצילצולים המוזיקליים שהוכנסו אליו לא מחפים על כישלונו. העובדה שהאלבום לא זכה אפילו לאיזכורון ב“האייפוד רעב”, גדולי המסיונרים של אוף מונטריאול בבלוגיה העברית, אומרת הכול.

ולמה אכזבה לא נוראית? כי קווין ברנס ולהקתו כבר הוכיחו את עצמם ככוח יצירתי נהדר. כיוון שאחרי שיא כמו האלבום הקודם צפויה ירידת מתח. כיוון שגם Skeletal Lamping מלא ברעיונות טובים אבל מפוספסים להפליא שבוודאי יבשילו בעתיד. כיוון שגם אם לא נזכה לעוד “Hissing Fauna”, אני משוכנע שהאלבום הבא יהיה הרבה, הרבה יותר טוב.

 

Of Montreal

אכזבת השנה.

לא הייתי מגדיר את Tapes N’ Tapes כאחת הלהקות האהובות עלי. העובדה שהשם של הבלוג הזה הוא פראפרזה על שמם היא יותר הברקה לשונית מהבעת הערצה. ועדיין, במדד ה”כמה פעמים אתה מסוגל להקשיב לאלבום בריפיט תוך כדי נסיעה לפני שהוא עולה לך על העצבים” אלבום הבכורה של הטייפים וטייפים יושב אצלי באחד המקומות הראשונים. שלוש שנים מאז שיצא, ובהקשבה דו חודשית לפחות, “The Loon” לא מתחיל אפילו להימאס עלי.

לא מעט להקות נכשלו במבחן האלבום השני, אבל הקסם של “The Loon” כל כך פשוט, כל כך חסר מאמץ, שלא הייתה סיבה שהטייפס וטייפס לא יצליחו לשחזר לפחות חלק ממנו. אני מאזין ממש עכשיו ל”Walk it off” – ונאדה. מלבד סינגל סביר, שנופל בעצמו מכל אחד מהשירים של אלבומם הקודם, הטייפים לא הצליחו ליצר אפילו רגע אחד שמעורר בי סימפטיה כלשהי. אולי אני ממהר להספיד אותם, אבל בהחלט ייתכן ש-11 השירים של The Loon יהיו הדבר היחיד שאי פעם אוהב מהלהקה הזאת – ועל זה נאמר: דיינו.

גם שחר התאכזב

והנה שני שירים מצוינים של Tapes ‘n Tapes – נחשו מאיזה אלבום הם לא:

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/Tapes_n_Tapes-Mantioba.mp3]
Tapes ‘n Tapes – Manitoba

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/Tapes_n_Tapes-Buckle.mp3]
Tapes ‘n Tapes – Buckle

האלבום הטוב ביותר להאזין לו בשנה ללא אלבום של הליארז:

הקשר המוזיקלי בין הליארז (אלו של Drum’s Not Dead, לא הגירסא המרוככת והעדיין מצויינת של אלבומם הרביעי) ל-No Age אולי קלוש, אבל משהו בטוטאליות של הצליל של האלבום של הצמד הקליפורני מעורר בי רגש נוסטלגי לצליל התלת תופי והבלתי מתפשר של השלישיה הניו-יורקית/ברלינאית המופלאה ששמרה פחות או יותר על שקט תעשייתי השנה. המוזיקה של No Age אולי מעט יותר סטנדרטית מהמתקפה הרפטטיבית של אלבום הקונספט של הליארז, אבל עדיין מדובר במוזיקה שרוב האנשים לא היו מאזינים לה מחוץ לגוואנטנמו ביי.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/No_Age-Teen_Creeps.mp3]
No Age – Teen Creeps

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/No_Age-Sleeper_Hold.mp3]
No Age – Sleeper Hold

האלבום האנדר-רייטד של השנה.

נראה שלהרבה אנשים התחיל להימאס מבק. אולי העובדה שהבחור עוד לא הוציא אלבום גרוע באמת – כזה שיאפשר למבקרים לקטול אותו ואז להלל את הקאמבק שיגיע אלבום או שניים מאוחר יותר. אולי העובדה שלמרות תנודות חדות בין עליצות ילדותית למלנכוליה באלבומיו, בק אף פעם לא נסחף אחרי טרנדים חולפים. בק פשוט נשאר בק – ואין לך משהו יותר מתסכל למבקר מוזיקה מאשר אמן שאין לו משהו מעניין להגיד אודותיו.

ולי קרה משהו מוזר – כיוון שאף פעם לא הייתי מעריץ גדול של בק, כנראה שלא מאסתי בו יחד עם כל השאר. למעשה, את Modern Guilt אני מחבב יותר מכמה אלבומים אחרים, מהוללים הרבה יותר, מהדיסקוגרפיה של בק. Modern Guilt הוא אולי האלבום המהודק ביותר של השנה – עם עשרה שירים לא ארוכים מדי ובלי אף רגע מיותר – ובשנה בה חלק גדול מצריכת המוזיקה שלי נעשתה דרך אוזניות האייפוד בדרך לעבודה, הפטור מכפתור ה-Skip הוא מצרך חיוני ונדיר.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/Beck-Chemtrails.mp3]
Beck – Chemtrails

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/Beck-Volcano.mp3]
Beck – Volcano

 

Modern Guilt

האלבום השנה לאנשים שלא מתלהבים מה-“Fleet Foxes“:

אני לא נוהג להתווכח עם טעם של אחרים – בוודאי לא עם טעמם של רבים וטובים ממני. אני לא רואה בפליט פוקסס הייפ ריק – אני פשוט מניח שיש שם משהו שאני פשוט מפספס. לאלו מכם (ויש הרבה כאלו, על פי התגובות שאני קורא) שמרגישים כמוני, לא נותר אלא להמליץ על הדודוס.

האמת ש-Visiter יושב כבר כמה חודשים בספריית המוזיקה שלי תחת קטגוריית “צריך לתת לזה עוד ההאזנה”, ורק השבוע, בזכות מצעד האלבומים המצויין של חייש הענקתי לו שתי הזדמנויות נוספות שהקפיצו אותו מיד למקום גבוה ברשימות סיכום השנה.

את המוזיקה של הדודוס, ממש כמו זאת של הפוקסס, אפשר להגדיר כ-“פולק” אבל את הצ’יעמום של הפוקסס מחליפות גיטרות אקוסטיות מתכתיות להפליא ותיפוף סופר משמח שהשירה החמימה יושבת עליהם כמו שמיכת פוך ממאה אחוז נוצות אווז מפוטם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/The_Dodos-red_and_purple.mp3]
The Dodos – Red And Purple

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/The_Dodos-fools.mp3]
The Dodos – fools

שברון הלב של השנה:

גם של ג’ייסון פירס אף פעם לא הייתי מעריץ גדול – “Ladies and Gentlemen…” הוא אלבום מצויין, אבל מעולם לא הצלחתי לשמוע את יצירת המופת שמעריציו רואים בו. כך שיצא ש- “Songs in A&E”, אלבום הטיפול הנמרץ שלו, תפס אותי לא מוכן. להשתמש בצליל של מכונות הנשמה בתור אפקט בשיר זה אולי שפל – אבל אפקטיבי להחריד.  וזה לא האמצעי היחיד שפירס משתמש בו על מנת לקחת את המאזינים איתו עמוק אל תוך חוויית סף המוות שלו, והתוצאה היא אולי הדבר הקרוב ביותר לאשפוז על אמת מאז “Electro Shock Blues”.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/Spiritualized-Death_Take_Your_Fiddle.mp3]
Spiritualized – Death Take Your Fiddle

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/Spiritualized-Soul_On_Fire.mp3]
Spiritualized – Soul On Fire

spiritualized

תחיית המתים (אלבום השנה):

בפעם הבאה שנקרה בדרכי חב”דניק מלא עזוז מן הזרם המשיחיסטי אחבקו כאחי האובד – מאמין אני באמונה שלמה בתחיית המתים. ואולי צריך אני לשמור את חיבוקי לג’ורג’ א’ רומרו, כיוון שממש כמו הזומבים שבסרטיו, המתים עלו השנה מקבריהם לא על מנת להתאחד עם יקיריהם, אלא דווקא כדי לרדוף אותם – לכלות את מוחם ונשמתם.

העולם לא חיכה לקאמבק של פורטיסהד. בניגוד לקאמבקים אחרים מהשנים האחרונות (מיי בלאדי וולנטיין למשל) של להקות שהרלוונטיות שלהן רק צמחה משנה לשנה, הטריפ-הופ – שפורטיסהד נחשבת שלא לחלוטין בצדק לאחת ממיסדיו – מת ממזמן. גם המיינסטרים שחיבק בזמנו את הצמד הבריטי הספיק לשכוח מהם – ובהעדר בלון הייפ כמו זה של הקאמבק של גאנז אנד רוזס, ספק אם רבים מהאנשים שגדלו על פורטיסהד בכלל מודעים לאלבומם השלישי.

במוזיקה של פורטיסהד תמיד היה צד אפל, אבל היעדר נטל הציפיות אפשר להם להתמסר אליו במלואו. להוציא לראשונה אלבום שאף בית קפה לא יעז להשמיע אם הוא לא רוצה לפשוט את הרגל. להוציא, אם תשאלו אותי, את אלבומם הטוב ביותר אי פעם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/Portishead-The_Rip.mp3]
Portishead – The Rip

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/Portishead-Threads.mp3]
Portishead – Threads

 

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה – האמת שתיכננתי לכתוב ביקורת מפורטת על עשרת אלבומי השנה שלי, אבל אז נמרוד הבהיר לי שנתח הבעלות שלי בבלוג מאפשר לי לכתוב רק על אלבום אחד (משהו על עלויות אכסון שאני לא משתתפת בהן). אני לא בטוחה שזה ה-אלבום של 2008, אבל אם אני צריכה להמליץ על אלבום אחד יהיה זה Microcastle / Weird Era Cont של דירהאנטר. אתרי המוזיקה הגדולים כבר הספיקו לשלב את האלבום ברשימות סיכום השנה שלהם, אבל סביר להניח שהרבה מאזינים עוד לא הספיקו לשמוע את היצירה הארוכה והמורכבת הזאת, שנחתה בדקה ה-90 של השנה.

בכל מקרה – בין אם זה האלבום שיסגור לכם את 2008 או שיפתח לכם את 2009 – דירהאנטר בהחלט ראויים לתשומת לבכם – ובהחלט מצדיקים את הזמן הבלתי סביר בעליל שיקח לכם לצלוח את האלבום. נסו לא לאבד ריכוז לקראת צד ב’ של האלבום,  Weird Era Cont, המרושל והקליט הרבה פחות מהאלבום “הראשי”, שמגלה אוצרות חדשים עם כל שמיעה חוזרת.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/Deerhunter-Saved_by_Old_Times.mp3]
Deerhunter – Saved by Old Times

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/12/Deerhunter-Operation.mp3]
Deerhunter – Operation

נמרוד  ונמרוד מוסיף – חמישה מששת אלבומי השנה של פיצ’פורק מוזכרים בפוסט הזה – אללי, היפסטר אנוכי!

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · 8 תגובות

השאר תגובה

8 תגובות עד כה ↓

  • לאוף מונטריאול יש רקורד מוכח של התאוששות מכשלונות אומנותיים. זאת להקה שמחזיקה בקטלוג שלה אלבומים מושלמים כמו היסינג פאונה וסאטאניק פאניק, לצד סתם דברים ככה ככה. האלבום הבא או אחרי הבא יהיה שוב מושלמים, ולבנתיים נסתפק בשיר או שניים סבירים מאלבומי הכישלון.

    הדודוז הם תגלית השנה.

  • כבר חודש שמאד מסקרן אותי לדעת מה הסיכום שלך, ותתפלא די הופתעתי. לא מהאלבומים שהתאכזבת מהם אלא דווקא מחמשת הגדולים. חוץ מפורטיסהאד הצפוי, די הפתעת אותי עם בחירות מאד מיינסטרימיות במושגים שלנו, אבל נראה לי שאתה מפתח איזה תו תקן או משהו כזה.
    בכל מקרה הדרך איתך לאורך כל השנה היתה מאד מעניינת, מרתקת, חקרנית, יש לך בלוג מעולה, יש כאן קו מוזיקלי שנובע כמובן מאישיותך והוא יותר חזק מסך חלקיו.
    וזה שאף אחד מהבחירות שלך לא דומה לשלי אומר הכל.

  • תודה! יש כמה דברים שהיו על גבול של כניסה למצעד (Crystal Castles, Feral Children) וכמה דברים שאני מצטער קצת שלא הכנסתי, כיוון שהם פנינות חבויות של השנה הזאת (Surrounded, Islands). למען האמת, כיוון שראיתי שמצעד של ממש לא יצא כאן, בחרתי גם לפי האלבומים שיש לי משהו נוסף להגיד עליהם, או שהרגשתי שמייצגים עבורי את השנה שחלפה. סביר להניח שעוד שנתיים אני אתבונן אחורה בצורה שונה על אלבומי השנה הזאת – למעשה אני כבר חושד שהקריסטל קאסלס יחזיקו אצלי הרבה אחרי שימאס לי מNo Age או דירהאנטר, לדוגמא.

  • תרשה לי רגע לבקש את מצעד “טאפאס טאפאס היילייטס” שזכותי לקבל אותו כןלל:Sourounded, Silver jEW, SUNSET,The Do, Joseph Arthur וכו’..

    וכל שאר הדברים הנפלאים שהבאת לכן, ושלא שומעים שום מקום אחר!
    אני מחכה לפוסט 🙂

  • אני חושבת שזה ה”סוג של סיכום שנה” שהכי קלע לטעמי עד כה. ו- תודה על פליט פוקסס. יותר אנשים צריכים לומר זאת 🙂

  • […] כמו עם סיכום השנה שעברה, ממש אין לי כוונה לארגן פה מצעד סדור של אלבומי העשור, […]

  • […] טובים המבוצעים באולפן או על במה. בשנה שעברה היו אלו Portishead ו-Low. השנה אלו Fever Ray ו-múm […]

  • […] מייצרים אלבומים ריצה מושלמים. המקרה העצוב של Tapes N’ Tapes כבר נדון כאן, כך גם המקרה הפחות עצוב של The New Pornographers. דה נייף החליפו […]