טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

מיליארד קשרי גומלין (או: אלבומי השנה)

31 בDecember, 2010 מאת נמרוד

כרגיל רשימת אלבומי השנה שלי מתפרסמת ממש ברגע האחרון. אני יכול לטעון להגנתי שגם ברגעיה האחרונים של השנה יוצאים עוד אלבומים מצויינים (ראו את הפליימינג ליפס בשנה שעברה), אבל האמת היא שאני סתם סובל מחוסר זמן, עצלות, ומחסום כתיבה תמידי. למרות שהשנה הייתה בעיני קצת חלשה, הרשימה יצאה קצת ארוכה מהרגיל. אני מניח שפשוט מורגש חסרונו של האלבום המושלם שיפיל אותי על הברכיים – כמו Fever Ray בשנה שעברה – כזה שמוציא את החשק לכתוב על כל אלבום אחר.

אני מרגיש כמעט צורך להתנצל על הרשימה שכאן. הטעם שלי היה תמיד מיינסטרים אינדי, אבל השנה הרשימה צפויה ומוכרת יותר מהרגיל, כמעט בלי הפתעות. לפחות אלבום השנה שלי הוא לא ממש כזה שכיכב במצעדי השנה בכל מקום אחר. כפיצוי על הרשימה המעט צפויה, תמצאו בסוף פלייליסט של שירים מתוך אלבומים אחרים שאולי פספסתם השנה.

(הרשימה אינה מצעד מסודר, אם כי האלבומים הטובים ביותר, ואלבום השנה שלי, נמצאים בסופה).

Jaill – That’s How we burn – בכל שנה אני נהיה סבלני פחות ופחות לכל מיני להקות מתחכמות עם שמות חסרי משמעות, שברור משמיעה ראשונה שכבר בשנה הבאה אף אחד לא יזכור – לא אותם ולא את הז’אנר המקושקש שהם נחשבו למבשריו. לא הארעיות עצמה מציקה לי, אלא מה שנובע ממנה. מין חוסר דיוק ורישול מכוון, שהוא לא הרישול של שנות התשעים – זה האדיאולוגי של Guided By Voices או המדוקדק של פייבמנט, אלא מעין נסיון בלתי פוסק להפגין חוסר אכפתיות. מילא אם חוסר הדיוק הזה היה מתלווה עם פיצוי רגשי, הרי תמיד הייתי מאזין שמתפעם מרגש ומלודיה ולא מטכניקה ודיוק. אבל רגש מצביע, שוב, על אכפתיות – משהו שהיה שובר את חומת הפאסון של הלהקות הללו.

ובכל זאת, למרות ש-Jaill בהחלט נופלים תחת הקטגוריות האלו, ולמרות שאלבום הבכורה שלהם הוא הוא אלבום זניח להפליא, יש בו מספיק מלודיות טובות ושירים מצויינים כדי להצדיק (בקושי) כניסה לרשימה הסופית. והנה הוא פותח גם את רשימת אלבומי השנה שלי וגם את רשימת האלבומים שכנראה לא אזכור בעוד שנה.


Jaill – The Stroller


Jaill – On the Beat


Jaill – Demon

Sufjan Stevens – The Age of Adz – סופיאן סטיבנס הוא אחד האמנים היחידים שיכולים להוציא להוציא אלבום אדיר שכזה, ועדיין להשאיר טעם קל של אכזבה. בטח כשאלבומו הקודם הוא אחד הגדולים של העשור הקודם, ובטח כאשר חמש שנים של ציפיה עברו בינו לבין האלבום שיצא השנה. קצרה מקלדתי לתאר את כל מה שהולך פה, אבל אם טרם שמעתם, כדאי גם לכם לתת הזדמנות לפאזה היותר אגרסיבית ונסיונית של סטיבנס – והדבר נכון במיוחד לגבי אלו שלא התרשמו עד היום מהבכיינות הנוצרית של אלבומיו הקודמים.


Sufjan Stevens – Too Much


Sufjan Stevens – I Walked


Sufjan Stevens – Vesuvius

The Roots – How I Got Over – את הסיבות שמקשות עלי להנות מרוב ההיפ-הופ המיינסטרימי בעולם כבר מניתי השנה כמה פעמים. לא פלא, אם כך, שאלבום ההיפ-הופ היחיד שנכנס לרשימה הזו שייך לרוטס, עם הפלאו הפ’אנקי והמדויק שלהם, ובעיקר עם חוסר הבלינג בלינג והריספקט שאפילו קניה לא משוחרר מהם לחלוטין. תוסיפו לזה שפע של אורחים מעולים, מי בגופו ומי בסימפולו, ותקבלו אלבום מנצח. היפ-הופ לאשכנזים? אתם אמרתם.


The Roots Feat. Blu, P.O.R.N., Dice Raw – Radio Daze


The Roots feat. Joanna Newsom & STS – Right On


The Roots Feat. John Legend – The Fire

Quasi – American Gong – אני עדיין מכה על חטא על העדרו של אלבומם האחרון של Built to Spill מסיכומי השנה הקודמת. וכדי להוסיף חטא על פשע, גם כשטרחתי סוף סוף לאזכר את האלבום אי שם בפברואר השנה, יצרתי את הרושם שמדובר בלהקה זניחה למדי. בחודשים האחרונים חיפשתי לשוא יורש לאלבום הנפלא ההוא. אלבום גיטרות חכם ויעיל, כזה שאין בו טיפת שומן מצד אחד, אבל כן יש בו את העושר שחסר בעשרות הלהקות שלקחו את אסתטיקת הלאו-פיי צעד אחד רחוק מדי. שלא במפתיע, הדבר הקרוב ביותר הגיע מפליטת ניינטיז נוספת. Quasi, ממש כמו Built to Spill, יושבים בדיוק על הצליל של נעוריי השניים. אלו של הטיול באוסטרליה של אחרי הצבא. זה לא רק אלבום הרוקנר’ול הבסיסי המצטיין של השנה. זה גם אלבום שממלא מחדש חלל שמתרוקן כל פעם אחרי האזנה רבה מדי להייפים חולפים וללהקות אובר-מתחכמות.


Quasi – Bye Bye Blackbird


Quasi – Black Dogs & Bubbles


Quasi – Rockabilly Party

The National – High Violet יש הרבה כותבי שירים טובים בעולם, ואני מניח שגם השנה יצאו אלפי שירים שהם מופת של כתיבה עשירה ומדוייקת. אבל שירים לא פועלים בחלל ריק. ובתוך מליארדי קשרי הגומלין שנוצרים בין אלפי כותבי שירים למיליוני מאזינים ברחבי העולם, הנכונות של המאזין להקשיב חשובה לא פחות מיכולת הכתיבה של היוצר. וכשהמאזין, כמוני, מוצף בעוד ועוד מוזיקה בכל שנה, ונעשה בררן יותר, ובעיקר חסר סבלנות יותר עם כל שיר שעובר, היכולת לתפוס אותו כבר בהאזנה הראשונה היא קריטית.

וכאן מתמצה, לפחות עבורי, היחוד של מאט ברנינגר. ממש כמו דיוויד ברמן מהסילבר ג’וז, לסולן של הנשיונל אני מקשיב באמת, תמיד, מהרגע הראשון. High Violet בהחלט נופל מ-Boxer, אלבומם הקודם של הנשיונל. אבל עדיין יש בו מספיק רגעים מצויינים של יוצר שיודע לא רק לכתוב שירים, אלא גם להעביר אותם בתדר המאוד מסויים שמצליח לחקוק אותם מיד בזכרון המוזיקלי שלי. ובעידן של הקשב ושכח, זאת תכונה נדירה ביותר.


The National – Sorrow


The National – Anyone’s Ghost


The National – Afraid of Everyone

Titus Andronicus – The Monitor – את השילוב בין רוק בארים זועם לבין טקסטים מורכבים יכלו טיטוס אנדרוניכוס לרשום על שמם לולא הקדימו אותם ה-Hold Steady בכמה שנים. ובכל זאת, The Monitor לא חף ממקוריות – טיטוס אנדרוניכוס נשמעים פאנקיים יותר וזועמים יותר מהגירסא המרוככת יחסית של ההולד סטדי של היום. The Monitor הוא גם אלבום שאפתני יותר ממה שההולד סטדי ניסו אי פעם לעשות – עם תמות היסטוריות שהולכות כל הדרך אחורה למלחמת האזרחים, שמצליח להרשים גם אם לא פיענחתם את הקונספט המרושל שלו עד הסוף.


Titus Andronicus – A More Perfect Union


Titus Andronicus – Richard II

Gonjasufi- A Sufi and a Killer – טוב, ההופעה של גונג’סופי בארץ הייתה באמת אחת הגרועות שנראו במחוזותנו, כזו של אמן שמנסה לתת פרשנות חדשה לתוצרי האולפן שלו, ועושה את כל הטעויות האפשריות. תוסיפו לכך את האיתור ב”עונג שבת” של השיר הספרדי ששימש כבסיס ל- Kowboyz and indianz של הסופי, שמראה עד כמה הסימפול המקורי קרוב לשיר עצמו, שמחזקת את החשד שהאלבום הזה שייך קודם כל לצמד מפיקיו – גאזלאמפ קילר ופליינג לוטוס, ולא לסופי עצמו. לא מפתיע, אם כך, שהיחס שלי לגונג’הסופי הפך במהלך השנה מהתלהבות גדולה לאכזבה.

ועדיין, גם אם מצאתי את עצמי מעריך פחות ופחות את האיש שמאחורי האלבום, מהאלבום עצמו קשה לי להתעלם. בהחלט ייתכן שמדובר באלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה, כזה שהידהד ומהדהד באוזני ובמוחי הרבה מעבר לדקות ולשעות שהקדשתי לשמיעתו. אלבום שצליליו כל כך יחודיים שכל האזנה חוזרת אליו מעלה תמונות וזכרונות מעשרות זמנים ומקומות בהם האזנתי לו. וגם אם עוד שנתיים או שלוש האיש שמאחורי האלבום ישב עמוק בפח האשפה של ההיסטוריה, את הצלילים של Ancestor או Stardustin אני אוכל תמיד לקשר לאלבום הענק הזה.


Gonjasufi – Kobwebz


Gonjasufi – Ancestors


Gonjasufi – Kowboyz And Indians

Arcade Fire – The Suburbs – כשכל המבקרים השתפכו על Neon Bible, אלבומם השני של ארקייד פייר, אני האזנתי אליו בהנאה רבה – אבל גם בדאגה מסויימת. קשה להגיד שארקייד פייר נכשלו במבחן האלבום השני, אבל לפחות עבורי האלבום הזה סימן כיוון מוזיקלי קצת מדאיג. מתוגת הנעורים המופלאה והעשירה, אך גם הצנועה, של Funeral, ארקייד פייר עברה לאלבום נפוח הרבה יותר, שהפומפוזיות והמיוסרות אה-לה טרנט רזנור שלו הייתה בעיני מביכה לפרקים.

וגם מעריצי האלבום ההוא יסכימו שכאשר להקה עומדת על ראש הצוק, כמו שארקייד פייר נשמעו באלבומם השני, יש סיכוי לא קטן שהיא תבחר לקפוץ ממנו. אבל החבורה הקנדית מוכשרת מדי בשביל ליפול במלכודת הזו. The Suburbs הוא הירידה האיטית והזהירה של הלהקה בחזרה למטה – אל הנושאים והצלילים שמילאו את אלבום הבכורה שלהם. ארקייד פייר הם עכשיו המבוגרים שצופים בילדי הפרברים – כאלו לא שונים בהרבה מאלו שחלמו על אוטופיה מושלגת באלבום הבכורה של הלהקה. וכלום מהברק של הביקור הראשון לא נעלם בדרך הארוכה שעשו עד לאלבום השלישי.


Arcade Fire – The Suburbs


Arcade Fire – Half Light I


Arcade Fire – City With No Children

Deerhunter – Halcyon Digest -האלבום ששיכנע אותי סוף סוף שברדפורד קוקס הוא גאון. מוזר שכל האלבומים הקודמים שלו, בין אם של Deerhunter או ב-Atlas Sound, הרגישו לי כרצף מוזיקלי חסר יחוד. ופתאום, כל שיר מקבל אופי משלו, וכל מעבר בולט ומורגש. ולמרות פשטותו של האלבום הזה יש בו המון עושר, סגנון, ויופי טהור. הבטחתי לא לערוך דירוג של ממש, אבל זה כנראה סגן אלבום השנה שלי.


Deerhunter – Revival


Deerhunter – Don’t Cry


Deerhunter – Desire Lines

Menomena – Mines – אנחנו בעידן טוב מאוד להיות בו מוזיקאי מוכשר. הסיכוי של מוזיקה טובה שלא להתגלות, לפחות על ידי קבוצה קטנה של מעריצים שיעבירו את דבר קיומה מבלוג לאוזן, קטן מאי פעם. אבל אני לא משוכנע שזה עידן טוב להיות בו מוזיקאי אדיר. ההיררכיה התפוררה לחלוטין, וההפרדה בין הלהיט הנוכחי שיעשה לכם שמח עד סוף השבוע לאלבום שידברו עליו גם עוד עשור כבר לא קיימת. מנומנה, לפחות בעיני, הם מוזיקאים אדירים.

קשה להאמין, אבל היצירות העדינות והמדוייקות של מנומנה נעשות בתהליך כמעט חסר בקרה לחלוטין. Deeler, תוכנה שנכתבה על ידי חברי הלהקה על מנת לסייע להם בתהליך היצירה, מאפשרת להם להקליט עוד ועוד שכבות ולופים זה על גבי זה, כאשר כל שכבה היא למעשה “מענה” מוזיקלי לזו שמתחתיה. הכימיה המוזיקלית בין חברי הלהקה כנראה מושלמת, כיוון שהתוצאה, כמעט תמיד, היא שיר שלעולם לא נשמע אקראי או מאולתר. Mines, ממש כמו קודמו, הוא מופת של מלודיה ותזמון, אלבום בטוח בעצמו של להקה שהכישרון המוזיקלי נוטף ממנה בלי להראות סימני מאמץ.

לא ציפיתי לראות את מנומנה מובילים את רשימות אלבומי השנה. יש באלבום הזה משהו מעט טכני לעיתים, והקול של ברנט קנוף עשוי לעצבן רבים מהאנשים, או להיות מעט חסר רגש בעיני אחרים. אבל ראבק – לכתוב רשימות של עשרים, חמישים ואפילו מאה אלבומי השנה בלי לכלול את Mines? איך ייתכן שאלבום כל כך מוצלח, שזכה בשבחים כמעט בכל ביקורת השנה נעלם מהראדר לחלוטין כשהגיע העת לסכמה?

אם היה ספק אצלי בנוגע לזהות אלבום השנה (ובניגוד לשנים קודמות, אכן היה ספק), הבחירה בסופו של דבר היה במנומנה כלהקה, ולא דווקא ב-Mines כאלבום. אחרי שני אלבומים נפלאים, ובעיקר יחודיים להפליא, מנומנה נכנסה למועדון המצומצם של להקות אהובות באמת. כאלו שכל רליס שלהם הוא סיבה לחגיגה. קבוצה קטנה של להקות שמעולם לא איכזבו אותי, ושעד שיוכח אחרת יש לי בהם אמון מלא. דירהאנטר או גונג’הסופי הוציאו השנה אלבומים לא פחות טובים, אבל רק אצל מנומנה אני כבר מתענג בראשי על האלבום הבא.


Menomena – TAOS


Menomena – Dirty Cartoons


Menomena – BOTE


Menomena – Oh Pretty Boy You’re Such A Big Boy

וכמו שהבטחתי – הנה פלייליסט קטן של שירים מהשנה החולפת, מתוך אלבומים שמעט נזנחו בסיכומי השנה. הקליקו כאן להורדה.

Tracklist:

Ten Kens – Back To Benign
Girls – Broken Dreams Club
Maximum Balloon; Tunde Adebimpe – Absence of Light
Brasstronaut – slow knots
Anais Mitchell feat. Greg Brown – Why We Build The Wall
Mi Ami – Latin Lover
The Church – Dakota
Active Child – When Your Love is Safe
Caribou – Odessa
Sin Ropas – The Fever You Fake
Jagat Skad – Speaker
Wildbirds & Peacedrums – Fight For Me
Islet – Iris
Swans – Jim
Drawing Mountains – A Panoramic Dream

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · 5 תגובות

השאר תגובה

5 תגובות עד כה ↓

  • רק התחלתי לקרוא, ואני כבר שמח.
    יופי של סיכום !
    אני מקשיב לדירהאנטר. עוד לא הבנתי את הקסם.
    אבל יופי של בחירות. אני אוהב לגלות דברים באמצעות החוויות שאנשים אחרים עוברים. וזה באמת סיכום מיוחד.

  • האזנה ראשונה ל־Mines בעקבות ההמלצה שלך פה – ואני אוהב 🙂 תודה. המבחן האמיתי הוא אם אני אחזור לשמוע אותו גם אחרי ההאזנות הראשונות.

    אגב Guided By Voices, עם איזה אלבום אתה ממליץ להתחיל? ניסיתי לשמוע את Bee Thousand, ומה אני אגיד – לא ברור לי על מה המהומה. הסאונד היה קשה מאוד, אולי מידי בשבילי.

  • לא יודע למה. אבל אני לא מתחבר כלכך לגונג’סופי וגם למנומנה. לעומת זאת את Quasi לא הכרתי וכן אהבתי ועל כך נתונה לך תודתי 🙂
    תודה…

  • דרור – אני יכול להבין למה bee thousands לא עושה לך את זה. גם אני לא מקשיב לו הרבה. האלבום הראשון ששמעתי שלהם, אחרי שמוכר בחנות תקליטים אוסטרלית עם דמיון חשוד ל-Comic Book Guy דחף לי אותו, הוא Earthquake Glue, שנחשב לאלבום הקאמבק שלהם אחרי כמה אלבומים בינוניים. המהדרין יעקמו את האף כיוון שזה אלבום מאוחר עם סאונד הרבה פחות קשה ושירים הרבה יותר קליטים, אבל זה האלבום שלהם שמסתוב אצלי הכי הרבה, בהפרש ניכר מכל אחד אחר. חוץ מזה יש את Mag Earwhig, שהוא אי שם באמצע בין השניים שהוזכרו למעלה, ומכיל כמה מהשירים הכי טובים שלהם. וגם האחרון, Half smile of the decomposed לא רע בכלל. יש עוד כמה וכמה, והרבה מהם לא שמעתי מעולם, ובטח שלא עקבתי בקפדנות אחרי קריירת הסולו הענפה של רוברט פולארד מאז פירוק הלהקה (משהו כמו שלושה אלבומים בשנה בממוצע).

    תנסה את שני השירים ששיתפתי פעם מתוך Earthquake Glue.

    http://www.tapasntapas.com/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%98%D7%99-%D7%A4%D7%9C%D7%96%D7%A8%D7%96-%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99