טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

כשהאצבע הגוללת נעצרת – אלבומי השנה 2012

26 בDecember, 2012 מאת נמרוד

הכנת סיכום השנה יושב אי שם בין ביקור אצל השיננית לשיחה עם יועץ ההשקעות שלי ברשימת המטלות שאני מנסה לדחות כמה שיותר. למרבה המזל, לסיכום השנה יש דדליין שאי אפשר להתחמק ממנו. והמטלה הזו תמיד מעניינת יותר ממה שנדמה בהתחלה – בעיקר כשהיא מציפה שוב אלבומים נפלאים שכבר הספקתי לשכוח.

הכנת סיכום השנה גם עזרה לי להיפטר מהתחושה שמדובר בשנה מוזיקלית יבשה במיוחד. כנראה שהרגשתי כך כיוון שהיה חסר לי את האלבום או שניים שיכולתי להגדיר כיצירת מופת שתישאר איתי תמיד. במקומם מצאתי לא מעט אלבומים נהדרים, שהחלטתי לשתף ללא סדר מחייב, ללא היררכיה וללא “אלבום השנה” בחלוקה לקטגוריות כמעט שרירותיות.

האלבום הכיפי של השנה:

Django Django - Django Djangoמדי בוקר, על האוטובוס בדרך לעבודה, מגיע הזמן לבחור את האלבום להתחיל איתו את הבוקר – זה שיתן לי כמה דקות של חסד לפני שהתודעה שלי מתמלאת בשורות על שורות של קוד. בשנה האחרונה הבחירה הזו הייתה קלה במיוחד. אם הקריטריון העיקרי לבחירת אלבום השנה היה זה שהאזנתי לו הכי הרבה פעמים, אלבום הבכורה של Django Django היה זוכה בקלות. מהרגע ששיר הפתיחה הקצר מפנה את מקומו ל-Hail Bop ו-Default, ועד הרגע האחרון של Silver Rays המסיים, ג’אנגו ג’אנגו מפציצים עם שיר אחרי שיר של פופ אינטיליגנטי, חסר מאמץ ומושלם. מה הפלא שכמעט בכל פעם שעליתי על האוטובוס האצבע הגוללת נעצרה על האלבום הזה.


Django Django – Default


Django Django – Waveforms


Django Django – Wor

Pepe Deluxe - Queen Of the Wave

אחריהם, בפיגור קטן, נמצא “Queen of the Wave”, האלבום הרביעי של Pepe Deluxé הפינים. מדובר אמנם באלבום פחות אחיד ברמתו מזה של Django Django, אבל הוא מפצה על כך בלא מעט רגעים של גאונות מוזיקלית אמיתית. הפתיחה שלו צריכה להילמד בקורסי מבוא באוניברסיטה לפאוור פופ – הבניה עדינה של Queenswave שאחריה ההתפרצות של A night and a Day ה-Fאנקי עם השירה הגוספלית ולקינוח Go Supersonic המתקתק שבפזמון שלו אפשר לדמיין את המעודדות עם הפונפונים. אם דאוס בשיאם היו מנסים לכבוש את מצעדי הפזמונים, זה כנראה היה נשמע כך. חבל רק שבשנות ה-2000 פפה דלוקס נופלים בין הכיסאות – חריגים מדי למיינסטרים המהונדס וחייכנים מדי לטהרני האינדי.


Pepe Deluxé- Queenswave


Pepe Deluxé – A Night and a Day


Pepe Deluxé – Go Supersonic

רוקנ’רול:

The Megaphonic Thriftיש משהו מאוד טהרני בצליל של הרבה להקות שוגייז. כאילו אם הן יוותרו לרגע על הגיטרות החורקות והשירה החולמנית כל האמינות שלהן תתפרק. מיי בלאדי וולנטיין היא אחת הלהקות היותר משפיעות על הסאונד של האינדי העכשווי, אבל הרבה להקות נשמעות כאילו לא למדו דבר ב-20 שנה שעברו מאז Loveless. לכן תמיד טוב לשמוע להקה שיודעת לקחת את הסאונד הזה ולכופף אותו לרצונה. The Megaphonic Thrift מפרקים את האסתטיקה של השוגייז לחלקיה, ומרכיבים שירים שחלקם שירי שוגייז קלאסיים (broken glass/yellow fingers), חלקם משתמשים בגיטרות רועשות על רקע שירה נקייה (Kill, Breathe and frown), ולא מפחדים גם לשים במרכז האלבום בלדה קלאסית שיכלה להיות צורמת אם לא הייתה כל כך יפה (I wanted you to know).


The Megaphonic Thrift – Tune Your Mind


The Megaphonic Thrift – Broken Glass/Yellow Fingers


The Megaphonic Thrift – I Wanted You To Know

Cloud Nothings-Attack On Memory

עברו אי-אלו שנים מאז שזעם הנעורים המועט שהיה בי הפך להשלמה מרירה עם העולם כמו שהוא. אני יכול עדיין להחבר למנימליזם והרעש של הפאנק, אבל הכעס הוא משהו אחר לגמרי. ובכל זאת, מדי פעם מגיע אלבום שלוחץ אצלי על כל הכפתורים הלא נכונים, ועדיין מצליח להפיל אצלי את כל ההגנות. בשנה שעברה היו אלו “Everyone to the Anderson”, והשנה Cloud nothings. ב-Attack on Memory תוכלו למצוא 34 דקות בשמונה שירים דחוסים וחזקים, שנבנים באיטיות לתוך רצף של שיאים מלאי אנרגיה (וזעם). אם זה לא היה כל כך נהדר, זה יכל להיות מעצבן.


Cloud Nothings – No Future/No Past


Cloud Nothings – Our Plans


Cloud Nothings – Cut You

אינדי-שמינדי:

Grizzly Bear - Shields

איפה שהוא בין האלבום השלישי לרביעי, Grizzly Bear הפכו לתו תקן של אינדי. אחת מהלהקות שכל חובב אינדי אמור להכיר, וכזאת שמצליחה לדבר לקהל רחב בלי לאבד מהאותנטיות שלה. ואכן Shields, האלבום הרביעי המדובר הוא בדיוק מה שהיית מצפה מלהקה ברמתם – עשוי היטב, סוחף, ומרגש במקומות הנכונים. ואם אני נשמע מעט מהוסס, זה כיוון שמדובר באלבום קצת פחות טוב מקודמו, וגם כזה שלא מנסה לחדש דבר – טוב מספיק בשביל רשימת אלבומי השנה, אבל גם נותן תחושה שאולי לאלבום הבא שלהם כבר לא יהיה לי כוח. ואם כבר הזכרנו את הלהקה – הראיון שנתנו השנה ל-New York Magazine הוא התמונה הכי עדכנית של עולם האינדי כיום. ושל אחת הלהקות היותר מצליחות בתחום שחבריה לא ממש מצליחים לסגור את החודש. תו תקן, כבר אמרתי?


Grizzly Bear – Speak In Rounds


Grizzly Bear – Yet Again

Tame Impala - lonerism

ומהצד השני של העולם מגיע האלבום השני של Tame Impala האוסטרלים. אין מקום בעולם שאני מתגעגע אליו יותר מאוסטרליה, ואין השנה אלבום שהזכיר לי אותו כמו Lonerism. אפשר להריח את המדבר, להרגיש את השמש ולראות את המרחבים האינסופיים בתוך הרוק הפסיכדלי של הלהקה. ואם תבקשו ממני לבחור בין שני האלבומים האלו, הלב שלי ילך ללא ספק עם השני.


Tame Impala – Endors Toi


Tame Impala – Mind Mischief


Tame Impala – Elephant

זמרות עם קול חולמני:

iamamiwhoami - Kinקארין דרינג’ר אנדרסון, הלא היא Fever Ray – המלכה האם (מבחינתי) של הקטגוריה שמרה השנה על שתיקה אומנותית. בהיעדרה, נאלצתי להסתפק בתחליפים טובים מעט פחות. הטובה מביניהן השנה הייתה ג’ונה לי, שמופיעה תחת השם הבלתי נסבל iamamiwhoami. לי מזכירה את אנדרסון בהרבה מובנים – מההתחבאות שלה מאחורי כינוי (רק לאחר שנתיים של טפטוף איטי של מוזיקה, אכן ניתן אישור שהיא זו שעומדת מאחורי המוזיקה של iamamiwhoami) ועד למוצא השוודי. ניתן רק לקוות שהיא גם תצליח אי פעם לעשות את הקפיצה מאוסף השירים המצויין שהוא Kin, ליצירת מופת אמיתית ברמה של אלבום הבכורה של Fever Ray.


iamamiwhoami – play


iamamiwhoami – in due order

School of Seven Bells - Ghostory

כשחזרתי להקשיב לאלבומים שעשו לי את השנה שלפתי ממחשבי, בטעות, את אלבום הבכורה של School Of Seven Bells מ-2008. בזמן שעבר עד שקלטתי שאני מקשיב לאלבום הלא נכון, הספקתי גם להבין את גודל השינוי שעבר על הלהקה בארבע השנים האלו. אני מניח שלא מעט יעדיפו את הגירסא היותר משוחררת וקלילה של הלהקה מאלבומה הראשון. לא הייתי קורא ל-Ghostory, אלבומם השלישי, אלבום כבד – אבל יש בו בהחלט משהו יותר רציני ומלוטש. וזה גם האלבום הראשון של הלהקה שתפס אותי ממש. למעשה, הצלחתי לשכוח אותו אחרי שתי שמיעות, רק כדי לגלות, בשמיעה שלישית, שהקול של אלחנדרה דהזה נשאר לי עמוק בתודעה.


School Of Seven Bells – Love Play


School Of Seven Bells – Lafaye


School Of Seven Bells – Show Me Love

Dark Dark Dark - Who Needs Who

אני לא בטוח לאיזה קטגוריה ברשימה הזו מתאים Who Needs Who, אלבומם השלישי של Dark Dark Dark. המוזיקה שלהם מתאימה יותר לבר ג’אז חשוך בניו אורלינס, מאשר למועדוני ההופעות שמרבית האמנים בסיכום השנה הזה רגילים אליהם. ובכל זאת, הקול של הסולנית/ פסנתרנית/ אקודיניסטית נונה מארי אינווי רודף אותי בשבועות האחרונים, והוא הדבר הראשון שעולה במוחי כשאני חושב על האלבום המרשים הזה.


Dark Dark Dark – Last Time I Saw Joe


Dark Dark Dark – Without You


Dark Dark Dark – How It Went Down

סינגר – סונגרייטרים:

Dusted - Total Dust

אין כמו הצליל של זמר רגיש שמלווה את עצמו עם גיטרה כדי לגרום לי להאטם מיד. כנראה סימנים לעייפות החומר ולהפרעת הקשב של עידן האינטרנט. אלו שכן הצליחו לפרוץ את הסינון הראשוני היו זמרים שהצליחו לפרוץ את השבלונה מבחינה מוזיקלית או עם קול שאי אפשר להתעלם ממנו. Dusted, הלא הוא בריאן בורצ’דט, הוא סינג-סונגרייטר די קלאסי. די מפתיע בשביל מי שמתפקד כחצי ממכונת הרעש של Holy Fuck. אבל הגיטרות המתכתיות ואפקטי הקול העדינים שלו הצליחו לתפוס את תשומת ליבי מהרגע הראשון.


Dusted – Cut Them Free


Dusted – Bruises


Dusted – Property Lines

Daughn Gibson - All Hell

דון גיבסון, לעומת זאת, לא ממש יושב טוב בתוך הקטגוריה הזו. היכולת שלו לרפרף בקלילות על סגנונות מוזיקליים, כשהוא מביא איתו את קול האלוויס העמוק שלו לכל מקום, לוקחת אותו רחוק מאוד מההגדרה הקלאסית של הסינגר-סונגרייטר. לא כל השירים ב-All Hell, אלבום הבכורה המורכב והמרתק שלו טובים, אבל Tiffany Lou לבדו מספיק כדי להכניס אותו לרשימת אלבומי השנה.


Daughn Gibson – Tiffany Lou


Daughn Gibson – A Young Girl’s World


Daughn Gibson – Dandelions

ושתי הלהקות שהן קטגוריה בפני עצמן:

Liars - WIXIW

בקטגוריית האלבום הטוב ביותר של ה-Liars זוכה WIXIW של הליארז. כל אלבום של הלהקה הוא סיבה למסיבה, בטח שמדובר באלבום הטוב שלהם מאז Drum’s not dead, ובוודאי טוב יותר מ-Sisterworld המאכזב יחסית. הליארז הצליחו לשלב בצורה כמעט מושלמת בין הקשיחות של Drum’s Not Dead, לסאונד הפופי (עד כמה ששיר ששר אנגוס אנדרו יכול להיחשב לפופ) של אלבומיהם המאוחרים. ואם Drum’s Not Dead נמדד, לפחות אצלי, בסטנדרטים של יצירת מופת הרי ש-WIXIW הוא הדבר הטוב ביותר שאפשר לצפות ממי שכבר שיחררו אחת כזאת, ומסרבים לדרוך במקום.


Liars – Octagon


Liars – No.1 Against the Rush


Liars – His and Mine Sensations

Menomena - Moms

אין להקה שזכתה למחמאות בבלוג הזה בשנים האחרונות כמו Menomena. אלבומם הקודם, Mines, זכה בקלות בתואר אלבום השנה שלי ב-2010. זה היה גם האלבום האחרון של מנומנה כשלישיה. בשנה שעברה פרש ממנה ברנט קנוף, והשלישיה הפכה לצמד. ובאופן שהולם את אחת הלהקות המדוייקות והמחושבות בעולם, מנומנה נענו לחוקי המתמטיקה. Moms, אלבומם החדש, נשמע פחות או יותר טוב פחות בשליש מ-Mines. כשמשווים בין שני האלבומים, אפשר ממש לשמוע את הצלילים ושכבות הסאונד שנעלמו יחד עם קנוף. למרבה המזל, 2/3 ממנומנה טובים יותר מכמעט כל להקה אחרת בעולם. כך שמקומם ברשימת אלבומי השנה עדיין מובטח.


Menomena – Plumage


Menomena – Heavy Is As Heavy Does


Menomena – Giftshoppe

שווים גם הם איזכור:

Ramona Falls – Prophet – אם תהיתם לאן השליש החסר של מנומנה נעלם, הלהקה של ברנט קנוף מראה שגם שליש מנומנה מספיקים לאלבום מצויין.


Ramona Falls – Divide by Zero

Holy Esque –  מיני אלבום ראשון, דחוס ומלא תחושת דחיפות ורוח נעורים שמייצר אצלי רצון עז לחכות לאלבום המלא.


Holy Esque – Ladybird Love

Susanne Sundfør -The Silicone Veil : נורווגית עם קול מכשף והנהדר, ועם White Foxes, אחד השירים המדהימים של השנה, מתוך אלבום קצת פחות אחיד ברמתו.


Susanne Sundfør – White Foxes

Damien Jurado – Maraqopa – סינגר-סונגרייטר מצויין, שמגלה שגם אותי אפשר לכבוש עם שירה וגיטרה, בתנאי שיש לך את הקול הנכון.


Damien Jurado – This Time Next Year

David’s Lyre – Picture Of Our Youth – פרוייקט של פול דיקסון הבריטי, שפורק רגע לאחר שיצא אלבום הבכורה. אם מוריסי היה נולד שלושים שנה יותר מאוחר, יש סיכוי שכך הוא היה נשמע.


David’s Lyre – This Time

The Invisible – Rispah – אלבום רוק אלקטרוני מורכב ומלא בביטים נהדרים, שעם כל האזנה אני מתחיל לתהות אם מקומו לא בכלל ברשימה הראשית למעלה.


The Invisible – Lifeline

Outfit – Another Night’s Dreams Reach Earth Again – מיני אלבום קצר וסוחף מלהקה שעוד לא החליטה אם היא רוצה להיות M83 או TV On The Radio, ובינתיים נותנת לנו להנות מההתלבטות.


Outfit – Drakes

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 9 תגובות

השאר תגובה ל קוץ (Cancel)

9 תגובות עד כה ↓

  • כנראה שאני פחות הרפתקן ממך, כי רוב הלהקות שהזכרת בסיכום הזה לא מוכרות לי בכלל. האם תחזור לשמוע את האלבומים האלה בעוד שנה־שנתיים?

    מבחינתי האישית, האלבומים החדשים של Liars ושל Dirty Projectors לא רק מעולים – שניהם גרמו לי סופסוף להתגבר על איזשהו מחסום עם הלהקות האלה. מי יודע, אולי בפעם הבאה אני סופסוף אהנה מ־Drum’s Not Dead, ואבין על מה המהומה.

  • לא הייתי מגדיר את עצמי כממש הרפתקן. גם האלבומים הלא מוכרים ברשימה הזו הם די ידידותיים למאזין הממוצע. לפפה דלוקס האלמונים למדי יש פוטנציאל להיטי הרבה יותר גדול מלליארז המפורסמים הרבה יותר. זה פשוט קשור כנראה לבחירות של האתרים המאוד ספציפיים שאני עוקב אחריהם (הטעם שלי בשנים האחרונות די רחוק מזה של פיצ’פורק למשל, אז אני לא ממש עוקב אחריהם באדיקות).

    ובנוגע ל-Drum’s Not Dead. הוא אלבום שקצת צריך להקשיב אליו בכוח כדי להבין אותו. חלק גדול מהיופי שלו הוא בשקט והעדינות שצומחים מתוך הרעש המונוטוני שלפניהם.

    • כשלחצי מהאלבומים שרשמת אין את רשימת השירים ב־allmusic.com – מבחינתי זה מדד לסוג של הרפתקנות 🙂
      אבל אחלה השקעה, בהחלט רואים שזה לא ממש טעם־פיצ’פורק (לא שזה משהו רע). נראה לי שבכל שנה בוכים שלא הייתה מוזיקה, ובסוף מגלים שנשארנו עם לא מעט אלבומים מעולים.

  • אתה על ספוטיפיי? יש מצב לפלייליסט? 🙂

  • אלעד – מגניב, תודה! אני צריך להפעיל מחדש את חשבון הספוטיפיי שלי…

  • הי נמרוד,
    לקחתי הרבה דברים מכאן, תודה רבה.

    אני לא יודע איך אתה עם היפ-הופ, אבל אם את מנומנה אתה כ”כ אוהב, תן לסימפול האדיר הזה נסיון:
    http://vimeo.com/46475510

    • קוץ – אחלה סימפול ו-Flow נהדר יש לשיר הזה. חבל רק שהמילים הם לחלוטין ראפ “ביצ’ז-בלינג בלינג-תראו איזה גבר אני” מהסוג הנדוש ביותר. בכל מקרה, אני אוסיף את זה לתיקיית התיקלוט שלי – היפ-הופ מוצלח (ועוד עם סימפול אינדי) זה מושלם.

  • […] הקודם של Outfit נכנס בשנה שעברה לרשימת אלבומי השנה שלי. אבל חלק מהברק של ארבעת השירים האלו קצת התעמעם בדרך […]