טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

(לא) הולך נגד הזרם – (אלבומי השנה 2013, חלק א’)

20 בDecember, 2013 מאת נמרוד

לפני הכל – כאן תוכלו למצוא את אירוח סיכום השנה שלי בתוכנית “המאזין” של עידו שחם ברדיו הבינתחומי. תאלצו לסלוח לי על הגמגומים והלחץ – אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בביקור הראשון שלי ברדיו “על אמת”, אני חושב שהתוצאה לא רעה. אזהרה – התוכנית מכילה ספויילרים חמורים לסיכום השנה שלי.

את סיכום השנה הזאת התחלתי עם תחושה שמדובר בשנה חלשה יחסית. אבל כשעברתי על תיקיות האלבומים במחשב ובספוטיפיי צצו עוד ועוד אלבומים שראויים להיכלל ברשימה הזו. ובין כל הקאמבקים המדוברים של השנה (והיו המון מהם) נפלו בין הכסאות לא מעט אלבומים אדירים שכמעט ששכחתי מקיומם. למעשה, יש כל כך הרבה מאלה, שבסופו של דבר התברר שאין ברירה אלא לחלק את סיכום השנה לשני חלקים, מקווה שתעמדו בעומס.

בשנים האחרונות גיליתי גם שהקשר שבין מידת החיבה או ההערכה שלי לאלבום לא תמיד עומדת ביחס ישר לסיכויי ההישרדות שלו ברשימת ההשמעה של השנים הבאות. הרבה אלבומים מתגלים כשגעון חולף או מתישים מדי מכדי להצדיק האזנות חוזרות ונשנות. בתור ניסוי החלטתי לצרף לכל אלבום את סיכויי ההישרדות שלו ברשימת ההשמעה. בסוף 2014 אוכל לדווח האם התחושות המוקדמות שלי היו מדויקות.

החשודים המידיים

Arcade Fire - Reflektor

יש לי נטיה בשנים האחרונות ללכת נגד הזרם – להתעלם מהאלבומים “החשובים” וה”מדוברים” של השנה לטובת אלבומים אלמוניים יותר, מוכרים פחות. השנה, לפחות במקרה של ארקייד פייר זה פשוט לא עבד. Reflektor הוא לא סתם עוד אלבום מצויין של ארקייד פייר. למרות שבתכנים שלו הוא רציני לא פחות מכל אחד מקודמיו, ההפקה הנוצצת של ג’יימס מרפי יצרה את אלבום ה-Feel Good האמיתי הראשון שלהם. וכש-Neon Bible ו-The Suburbs הנפלאים מתייבשים על המדף הדיגיטלי כשאין לי את הכוחות לצלול לתוכם, Reflektor הוא מסוג האלבומים שאני אשמח לשמוע שוב ושוב. וממש כמו Hissing Fauna המופתי של אוף מונטריאול (שהוציאו השנה אלבום מאכזב למדי בעיני), אחגוג איתו כל פעם גם ברגעים העצובים.

סיכויי הישרדות: גבוהים מאוד – כנראה האלבום הראשון של ארקייד פייר, מלבד Funeral, שבאמת יתקע יתד בפלייליסט של השנים הקרובות.

לפוסט המקורי


Arcade Fire – Here Comes the Night Time


Arcade Fire – Normal Person

 The Flaming Lips - The Terror

הפליימינג ליפס היא כנראה אחת הלהקות היותר מדוברות בבלוג בשנים האחרונות. אבל מרבית הפוסטים לא עסקו במוזיקה של הלהקה אלא דווקא בפרוייקטים ההזויים יותר ויותר שלה. אבל השנה הפליימינג ליפס סוף סוף מנתבים את הכישרון שלהם למקום הנכון עם The Terror, אלבום חדש וחף מגימיקים, שלא נמכר בתוך גולגלת אדם או מכיל דם של משתתפי האלבום. זה עדיין אלבום לא  ידידותי ולעיתים קרובות קשה להאזנה, אבל בהחלט שווה את המאמץ. כל עוד הליפס מוציאים אלבום ברמה הזאת כל שנתיים-שלוש, הם מוזמנים להעביר את שאר הזמן בלמכור מהדורות מוגבלות של הקלטות של צבע מתייבש על הקיר שימכרו במארז מהודר מקיבת גדי בחלב אימו. מתברר שתמיד יש מי שיקנה.

סיכויי השרדות – שאלה טובה. קודמו, Embryonic המבריק אך המתיש למדי, מחזיק מעמד כנגד כל הסיכויים, אז תמיד יש תקווה.

לפוסט המקורי


The Flaming Lips – Be Free, A Way


The Flaming Lips – Try To Explain

The Knife - Shaking the Habitual

אם היה מדובר בכל להקה אחרת, עם כל סולנית אחרת, כנראה ש-Shaking The Habitual של The Knife היה זוכה ממני להתעלמות מוחלטת. יש גבול להתעללות שאני מוכן לעבור בשביל כמה שירים טובים, ו-19 הדקות המתישות של Old Dreams Waiting To Be realized הם משהו שאני לרוב לא אעבור עליו לסדר היום. אבל לא מדובר בכל להקה אחרת, וכל רגע של חסד עם הקול המתעוות של קארין דרייר אנדרסוןs מצדיק עשרות רגעים של מונוטוניות בלתי נסבלת. לעזאזל – אפילו הצלחתי לדוג כמה רגעים של אושר מהאופרה המקושקשת של Tomorrow, In A year.

סיכויי הישרדות: נמוכים. כש-Silent Shout ו-Fever Ray נמצאים בהינף מקלדת ממני, אז למה לעבוד קשה?

לפוסט המקורי


The Knife – Wrap Your Arms Around Me


The Knife – Ready To Lose

שווים איזכור:

Daft Punk -Random Access Memories – אתם לא צריכים אותי בשביל המלצה על האלבום הכי מדובר של השנה, אבל גם אני, שמעולם לא התלהבתי מ-Daft Punk העברתי איתו כמה שעות טובות של נענועי ראש מלאי שמחה.

Nick Cave And The Bad Seeds – Push The Sky Away – ניק קייב הבלתי נלאה תמיד היה אמן מפוספס מבחינתי. אבל השנה הוא הצליח לתפוס את תשומת ליבי עם אלבום סולידי יחסית שלפחות כמה שירים ממנו התנחלו אצלי היטב בפלייליסט השנה.


Daft Punk – Motherboard


Nick Cave And The Bad Seeds – Jubilee Street

רוקנרול:

2013 הייתה שנה חלשה למדי מבחינתי בכל הנוגע לרוק גיטרות טהור. כמובן שההחלטה על המקום שבו הקטגוריה הזאת נחתכת הוא כמעט שרירותי, כך שלא מעט אלבומים אחרים יכלו להיכנס תחת הקטגוריה הזו.

TRAAMS - Grin

כמעט בכל שנה אני מצליח להכניס אלבום או שניים לרשימת ה”אלבומים המיותמים” של מצעד האלבומים של עונג שבת, אלו שקיבלו הצבעה בודדת בלבד. אני מהמר שהשנה Grin, אלבום הבכורה של TRAAMS יהיה הנציג שלי ברשימה. האלבום הזה ממשיך את הקו המוזיקלי שלי בשנים האחרונות, שהתחיל עם Cloud Nothings ו-Everyone to The Anderson, של חיבה לרוק דחוס, זועם ומלא תחושת דחיפות. וכמו בשנתיים האחרונות, אלבום הגיטרות של השנה הוא כנראה גם היהלום האלמוני של הרשימה.

סיכויי הישרדות: אני צופה לו עוד לפחות עוד כמה חודשים בפלייליסט, לפחות עד שמודסט מאוס יגיעו ו(בתקווה)יטרפו את הקלפים.

לפוסט המקורי


TRAAMS – Demons


TRAAMS – Head Roll

 Blood Red Shoes - Water
האם EP של תשע דקות ראוי למקום באלבומי השנה? במקרה של Water של Blood Red Shoes התשובה היא כן, כיוון שמדובר בשלושה שירי רוקנרול פשוטים ומושלמים. פשוט רוצו לשמוע – האלבום הזה שווה כל אחד מתשעת הרגעים שהוא יגזול מכם.

סיכויי הישרדות: גבוהים מאוד. אין כמו לפתוח את הבוקר עם דקות ספורות של רוקנרול מושלם, בנסיעה הקצרה מהבית לעבודה.

לפוסט המקורי

שווים איזכור:

Foals – Holy Fire/Arctic Monkeys -AM – שתי להקות מצליחות שמעולם לא באמת הלהיבו אותי, עד שהחליטו לאחרונה לגדל קצת שרירים ולהגביר את הגיטרות ל-11. Inhaler ו-Do I Wanna Know יושבים שניהם גבוה בפלייליסט השנה.

Sigur Rós – Kveikur – עוד להקה סופר-מוערכת שהאהדה שלי לא נתונה לה אוטומטית. שאחרי כמה שנים של התברברות חוזרים עם אלבום אגרסיבי יחסית שנותן להם (בעיני) חיים חדשים.

Suuns – Images du Futur – ולו רק בגלל ריף הגיטרה המדבק של 2020, שמלווה אותי כבר חודשים.


Foals – Inhaler


Arctic Monkeys – Do I Wanna Know


Sigur Rós – Brennisteinn


Suuns – 2020

שוב חוזר הניגון.

My Bloody Valentine - M B V

באירוח שלי אצל עידו שחם, היה לנו ויכוח קצר על האם שנות התשעים עושות קאמבק. כמובן שתמיד אפשר למצוא יוצאי דופן, אבל התחושה שלי היא שההשפעה של הלהקות ה”גדולות” של תקופת הגראנג’ התפיידה כמעט מבלי להשאיר סימנים, והלהקות המשפיעות באמת נשארו אלו שבשוליים. ומעל כולן עומדת My Bloody Valentine, שהצטרפה ל-Joy Division כדי לחלוק את תואר הלהקה המשפיעה על הצליל של המאה ה-21. אפשר להבין את סוד הקסם של שתי הלהקות האלו. הנוסחה שלהם – קיר הרעש של MBV, האפלה של ג’וי דויז’ן והסגנון המובחן – שניהם קלים לשכפול ולשכלול. כמובן שמבין מאות הלהקות שמתבססות על הנוסחה של שתי הלהקות הללו, מעטות הן אלו שמצליחות לעורר יותר מאשר געגוע למקור. וב-2013, כשהפוסט פאנק והשוגייז עדיין בשיא כוחם, הגיע הטוויסט בעלילה כשהראשונה מבין השתיים הוציאה אלבום ראשון מזה 22 שנה.

לא מפתיע לגלות ש-My Bloody Valentine נשמעת כל כך רעננה על רקע שפע הלהקות שגדלו על ברכיה, שלא עשו הרבה יותר מלחזור שוב ושוב על אותם השטיקים מאז ימי ערוץ 2 הנסיוני. ומשמח לראות שהיא גם לא נופלת מכל אחת מהן.

סיכויי הישרדות: 50/50 – עם כל כך הרבה חיקויים מוצלחים, המקור לפעמים נאבד בזרם.

לפוסט המקורי


My Bloody Valentine – Only Tomorrow


My Bloody Valentine – New You

Girls Names - The New Life

מהצד השני של חומת הרטרו יושבים Girls Names, עם אחד מהשמות הגרועים ללהקת פוסט-פאנק אי פעם. אז תשכחו מהמחשבות על ים ושמש שהשם הזה מעלה בכם, ותצללו אל תוך הצליל המונוטוני והקר של שירים אדירים כמו Drawing Lines, או The New Life, שיר הנושא המצויין.

סיכויי הישרדות: בינוניים, ולו רק בשל השם הבלתי זכיר בעליל.

לפוסט המקורי


Girls Names – Hypnotic Regression


Girls Names – Drawing Lines

שווים איזכור:

Savages – Silence Yourself – מהצד התוקפני והרועש יותר של הפוסט-פאנק, מגיעה רביעיית הנשים העוצמתית הזאת, שלא מעטים התלהבו ממנה יותר ממני.

Merchandise – Totale Nite – אלבום קצר (או מיני-אלבום ארוך) עם השפעות סמיתסיות, ועם Anxiety’s Door, אחד השירים הטובים של השנה.


Savages – I Am Here


Merchandise-Anxiety’s Door

אינדי-שמינדי (או, פח הזבל של כל האלבומים שלא נכנסו תחת קטגוריה אחרת).

Unknown Mortal Orchestra - II

מניו זילנד, האחות הקטנה של אוסטרליה, מגיעים Unknown Mortal Orchestra, שבהחלט יכלו לשמש כאחות הקטנה של Tame Impala. והאלבום האחרון שלהם צנוע יותר, מפורסם פחות אבל גם לא פחות יפה מזה מהאחרון והמהולל של האחות הגדולה.

סיכויי הישרדות: לא רעים, אני עדיין מתגעגע לניו זילנד.

לפוסט המקורי


Unknown Mortal Orchestra – Swin And Sleep (Like A Shark)


Unknown Mortal Orchestra – Monki

Los Campesinos - No Blues

למרות דחייה מובנית מלהקות עם סימן קריאה בשם, !Los Campesinos כובשים אותי מאלבום לאלבום. No Blues הוא כנראה האלבום האהוב עלי בדיסקוגרפיה שלהם. ועם כל האזנה לאלבום הזה אני משתכנע שהלהקה הזו לא קיבלה ממני מספיק קרדיט בעבר.

סיכויי הישרדות: לא משהו. אולי באלבום הבא.


Los Campesinos! – What Death Leaves Behind


Los Campesinos! Avocado, Baby

שווים איזכור:

Son Lux – Lanterns – אלבום יפהיפה ועשיר, גם אם קצת דרמטי מדי לטעמי. יש לי תחושה טובה לגבי ההופעה שלו בארץ בפברואר הקרוב.

Wolf People – Fain – קצת פחות טוב מקודמו וחסר להיט ברמה של Tiny Circle. אבל הרוקנרול הבלוזי של הלהקה עדיין עושה את העבודה.


Son Lux – Lost It To Trying


Wolf People – All Returns

עד כאן להפעם – בפעם הבאה: היפ-הופ ואלקטרוניקה, סינגר סונגרייטרים ולהקות ענוגות, פלייליסט השנה והקטגוריה המפתיעה של השנה.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה

3 תגובות עד כה ↓