טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

גאוות יתומים (אלבומי השנה 2014)

1 בJanuary, 2015 מאת נמרוד

לפני הכל – גם השנה התארחתי עם סיכום השנה שלי בתוכנית “המאזין” של עידו שחם. בשל שיקולי זמן ופלייליסט בחירת השירים והאלבומים שם הייתה מעט שונה מזו שברשימה שכאן. אבל אם אתם מעדיפים לצרוך את סיכום השנה שלי בתצורת דיבור מגומגם, תוכלו לעשות זאת כאן.

גם השנה סיכום השנה שלי נעשה בחלוקה לקטגוריות שרירותיות, וללא היררכיה של ממש, אם כי תוכלו לזהות בקלות את האלבומים שעוררו אצלי את ההתלהבות הרבה ביותר.

החשודים המידיים

Interpol - El Pintor

קשה להגיד שבאמת ציפיתי לאלבום החמישי של אינטרפול. לא רק בגלל האלבום הקודם והפושר שלהם, אלא בעיקר שגם ברגעיהם הטובים (ורוב הרגעים ב-El Pintor הם בהחלט טובים) אינטרפול, לטוב ולרע, דורכים במקום כבר כמעט 15 שנה. למרבה המזל, הם דורכים בנקודה נהדרת, וכמו שיוכיחו עשרות להקות פוסט-פאנק שעושות את אותו הדבר רק הרבה פחות טוב – אין להם תחרות של ממש במה שהם עושים. זה משאיר אותנו עם אסופה של 10 שירים חדשים, רובם טובים מאוד, שנשמעים מוכרים כבר בהאזנה ראשונה. יש לא מעט אלבומים שאהבתי יותר מ-El Pintor השנה, אבל מעטים היו זקוקים לכל כך מעט מאמץ כדי להתחבב עלי.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/09/Interpol-My_Desire.mp3]
Interpol – My Desire

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/09/Interpol-My_Blue_Supreme.mp3]
Interpol – My Blue Supreme

ואם אתם בכל זאת רוצים להקשיב קצת למתחרים, תוכלו להאזין ל- Occult Delight של Mode Moderne, אלבום פוסט פאנק טיפה יותר אפלולי וקצת פחות מהודק, או לאלבום הבכורה של Drowners, הקלילים והפופיים יותר.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/02/Mode_Moderne-Severed_Heads.mp3]
Mode Moderne – Severed Heads

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Drowners-Long_Hair.mp3]
Drowners – Long Hair

גם Spoon וגם TV On The Radio נכנסות בקלות לרשימת הלהקות האהובות עלי במאה ה-21, ולאלבומים החדשים של שתיהן הגעתי אחרי אכזבה מהאלבומים הקודמים שהוציאו. ובכל זאת, היה הבדל באופי האכזבה שלי. בעוד ש-Transference, האלבום הקודם של Spoon, הרגיש סתם כמהמורה בדרך – אסופה של שירים חלשים יחסית מלהקה שהלב שלה עדיין במקום הנכון, TV On The Radio הרגישו לי כמי שאיבדו לחלוטין את הדרך – כשהאיזון המדוייק של תחילת הדרך שבין שירה נקייה ורגש לנגיעות של קשיחות ולכלוך איבדו את האדג’ שלהם בשני האלבומים האחרונים. לא פלא שהציפיות הגבוהות שלי התמקדו דווקא באלבום של Spoon, בוודאי אחרי ההופעה הנהדרת שלהם בפרימוורה סאונד.

TV On The Radio - Seeds

אבל עכשיו אני יכול כבר להכתיר את Seeds של TV On The Radio כאחת ההפתעות הנהדרות של השנה. לא רק כיוון שהוא אלבום מצויין, הטוב ביותר של הלהקה מאז אלבומם השני, אלא גם כיוון שהוא טוב בצורה בלתי צפויה לחלוטין. במקום לנסות ולהחזיר את המתח שבין פופ אלקטרוני ומוזיקת נשמה לנויז של תחילת הדרך, הלהקה אימצה לחלוטין את הצד הראשון, ודווקא הויתור המוחלט על הצד האפל, שהיה לי חסר באלבומיהם האחרונים, איפשר להם ליצור את האלבום הכי מואר, ישיר ופופי בקריירה שלהם, ובעיקר אלבום שהוא כיף גדול. פתאום נראה ש-TV On The Radio היו על הדרך הנכונה כל הזמן: היא אולי כבר לא הלהקה המתוחכמת והמורכבת של תחילת הדרך, אבל גם לא הלהקה היומרנית ללא כיסוי של אלבומיה האחרים. היא פשוט להקה שתענוג להאזין לה – וגם זה לא מעט.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/TV_On_The_Radio-Careful_You.mp3]
TV On The Radio – Careful You

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/TV_On_The_Radio-Happy_Idiot.mp3]
TV On The Radio – Happy Idiot

Spoon - They Want My Soul

ומה עם Spoon? בשמיעה ראשונה They Want My Soul נשמע לי קצת מאכזב. בשמיעה השניה כבר היה לי ברור שמדובר באלבום טוב בהרבה מקודמו. אחרי ארבע או חמש כבר זימזמתי שירים מתוכו במקלחת. ואני עדיין מגלה את הגדולה של שירים שפיספסתי בשמיעה ראשונה. מסקנה: אם אף פעם לא הבנתם מה הקטע עם Spoon, מאוד יכול להיות שלא נתתם לאף אחד מהאלבומים שלה מספיק האזנות.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Spoon-Do_You.mp3]
Spoon – Do You

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Spoon-Knock_Knock_Knock.mp3]
Spoon – Knock Knock Knock

שווה איזכור:

אני לא שותף במאה אחוז להתלהבות הגורפת מ-Singles של Future Islands, אבל אין ספק שהיא אוחזת באחד הסולנים המוכשרים בעולם האינדי. חצי התקף הלב שקיבלתי בהאזנה הראשונה להתפרצות שלו ב-Fall from grace, מצדיק לבדו את האיזכור בסיכום השנה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/04/Future_Islands-Fall_From_Grace.mp3]
Future Islands – Fall From Grace

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/04/Future_Islands-Seasons_Waiting_On_You.mp3]
Future Islands – Seasons (Waiting On You)

אלקטרוניקה

Liars - Mess

Liars עשו השנה את הדבר הכי בלתי נסלח בקריירה שלהם: הם חזרו על עצמם. קשה לי לחשוב על להקה אחרת שהמציאה את עצמה מחדש כל כך הרבה פעמים בעשור וחצי האחרונים – מלהקה שהוזכרה בנשימה אחת עם הרוקנרול הרקיד של LCD Soundsystem והרפצ’ר, ללהקה נסיונית שמוציאה יצירת מופת שמתבססת כמעט לחלוטין על תיפוף פרימיטיבי ושירה אגרסיבית, חזרה למסגרת רוקנרולית קלאסית יותר ולבסוף כלהקה אלקטרונית כמעט לחלוטין ב-WIXIW הנפלא מ-2012. הבעיה העיקרית עם Mess, ואולי הסיבה שהוא זכה להתעלמות כמעט מוחלטת השנה, היא שמרבית השירים שלו יכלו להשתלב באלבום שקדם לו. אצל מרבית הלהקות זאת לא בעיה של ממש, אבל ה-Liars הם לא מרבית הלהקות. אלבום חדש של הליארז הוא כמו מנה מיסתורית שמוגשת לשולחן עם פעמון מתכת שמכסה אותה, הדבר האחרון שאתה רוצה למצוא כשהמלצר חושף את הצלחת הוא עוד קצת מאותו הדבר.

מבחינת איכות, Mess יושב במקום טוב באמצע בדיסקוגרפיה של הליארז – שזה בהחלט מספיק טוב כדי להכניס אותו לרשימת אלבומי השנה בכל שנה שהיא. ובכל זאת, כשמדובר בליארז אני מעדיף את ההפתעה על פני שקיעה חמימה באזור הנוחות – בשביל זה יש את Spoon או אינטרפול.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/04/Liars-Vox_Tuned_DED.mp3]
Liars – Vox Tuned D.E.D.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/04/Liars-Mess_On_A_Mission.mp3]
Liars – Mess On A Mission

Chiaroscuro

ובקצה השני של הסקאלה של המוזיקה האלקטרונית תמצאו את Chiaroscuro של I break horses. עוד אלבום מז’אנר הביט-אלקטרוניקה-חולמני-עם-שירה-נשית-אפלולית-סקנדינבית-כמובן שאף סיכום שנה שלי לא שלם בלעדיו. מוזיקלית, יש כאן יותר עושר ממרבית היצירות המינימליות בז’אנר, עם יצירות דינמיות ואפילו רקידות מדי פעם. ולמרות שסביר להניח שהוא יוחלף בפלייליסט שלי באלבום אחר מאותו עולם מוזיקלי, הקול הנהדר של מריה לינדן ליווה אותי חלק לא קטן מהחצי הראשון של השנה הזו.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/02/I_Break_Horses-Faith.mp3]
I Break Horses – Faith

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/02/I_Break_Horses-Disclosure.mp3]
I Break Horses – Disclosure

שווה איזכור:

EMA – The Future’s Voidעוד אלבום אלקטרוניקה שמצליח להיות תוקפני למרות הריכוך המסויים שמעניקה לו השירה של אריקה מ. אנדרסון. האלבום אמנם לא תמיד פוגע, ולעיתים קצת מפוזר, אבל ברגעים הגדולים (כמו So Blonde, אחד משירי השנה שלי) הוא פשוט אדיר.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/EMA-So_Blonde.mp3]
EMA – So Blonde

קצת שקט בבקשה

Sun Kil Moon - Benji

בתואר “המריבה המטומטמת של השנה” זוכים ללא ספק מארק קוזלק ו-The War On Drugs. למען האמת, קשה לקרוא לכל העניין מריבה – למריבה יש שני צדדים, ובמקרה הזה נראה ש-The War On Drugs נגררו לכל העניין ללא שום התגרות מצידם. כמעט חודש עבר מאז ההופעה של קוזלק ו-Sun Kil Moon בבארבי ואני עדיין מנסה לפענח את הניגוד בין השירים העדינים ומלאי הקסם שלו, לבין האישיות הבימתית המשעשעת אך התוקפנית והמיזנטרופית. ועדיין אי אפשר להתכחש לעובדה ש-Benji שלו הוא אחד האלבומים היותר מרגשים ומקסימים של השנה. עם כל מחשבה על ההופעה בבארבי אני מחבב פחות ופחות את קוזלק האיש, עם כל האזנה לאלבום אני מחבב יותר ויותר את קוזלק המוזיקאי.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Sun_Kil_Moon-Carissa.mp3]
Sun Kil Moon – Carissa

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Sun_Kil_Moon-Dogs.mp3]
Sun Kil Moon – Dogs

The War On Drugs - Lost In The Dream

ומה עם The War On Drugs? קל להבין מה הכניס את Lost in the Dream שלהם לטופ של כל כך הרבה רשימות סוף השנה. מהרבה בחינות האלבום הזה הוא אכן ההפך מזה של Sun Kil Moon – חידתי ומורכב היכן שמארק קוזלק ישיר ותכליתי, מופק היטב ובומבסטי היכן שקוזלק מינורי – לא פלא שהמריבה המתוקשרת החלה כשמערכת הסאונד של The War On Drugs החרישה את ההופעה של קוזלק ולהקתו. ובכל זאת, אין סיבה לריב – בהחלט יש מקום לכולם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/The_War_On_Drugs-Red_Eyes.mp3]
The War On Drugs – Red Eyes

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/The_War_On_Drugs-An_Ocean_in_Between_the_Waves.mp3]
The War On Drugs – An Ocean in Between the Waves

Strand Of Oaks - Heal

וכמאמר אמהות פולניות – כששניים רבים, שלישי לוקח. השלישי, במקרה שלי, הוא Heal של Strand Of Oaks, הלא הוא טים שואוולטר. כשהתארחתי בתוכנית הרדיו של עידו דיברתי על כך שהאלבום הזה מזכיר לי, לעיתים, את הרגעים הגדולים של ג’ייסון מולינה ז”ל, אבל רק בעקבות סיכום השנה של ארז פיענחתי סוף סוף עבורי את העובדה שהשיר JM, אולי השיר המרגש ביותר ששמעתי השנה וזה שסיימתי איתו את האירוח אצל עידו, הוא מחווה למולינה עצמו. אבל השיר המרגש הזה הוא רק צד אחד של האלבום הזה, ששואוולטר מציג בו זיקתיות מרשימה, עם רגעים מפתיעים של גלאם ושל חיבה לתופים אלקטרוניים מהסוג האייטיזי במיוחד. כשכל זה מתחבר יחד בלי להתפזר לרגע, התוצאה היא ללא ספק אחד האלבומים הגדולים של השנה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Strand_Of_Oaks-Same_Emotions.mp3]
Strand Of Oaks – Same Emotions

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Strand_Of_Oaks-JM.mp3]
Strand Of Oaks – JM

שווים איזכור:

Antlers – Familiars – לא עורר את אותה ההתלהבות כמו האלבומים הקודמים שלהם, וגם לי יש פחות ופחות כוח לאלבומים מהסוג הזה, שלוחצים טיפה חזק מדי על בלוטות הרגש. ועדיין, קשה להתווכח עם היופי של שירים כמו Hotel.

Ormonde – Cartographer/Explorer – אלבום Slowcore נוגה עם נגיעות אלקטרוניקה, והרמוניות קוליות שמעלות געגועים ל-Low, שנוחתים ממש בקרוב בארצנו.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/The_Antlers-Hotel.mp3]
The Antlers – Hotel

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Ormonde-Explorer_Cartographer.mp3]
Ormonde – Explorer/Cartographer

רוקנרול

אלבומי גיטרות התנגנו אצלי בפלייליסט ללא הפסקה השנה. הייתי יכול להגיד שזאת הייתה שנה מצויינת לרוקנרול – אבל בתוך השפע המוזיקלי שעוטף אותנו אני לא באמת מאמין בשנים טובות או רעות – הסיבה כנראה נעוצה בי, שבכל שנה נעשה יותר ויותר חסר סבלנות לכל השקט שהצעירים של היום שומעים, וזקוק לסיפוקים יותר ויותר מידיים.

Death From Above 1979 - The Physical World

בתת הקטגוריה של צמדי בס/גיטרה ותופים האלבום המנצח שלי הוא The Physical World של Death From Above 1979, שעשו קאמבק נהדר אחרי עשור של סכסוך מיותר, וחזרו להלום בבאס ובתופים ולשיר שירי אהבה אינפנטיליים כאילו לא נפרדו לרגע. מאחוריהם מזדנבים Blood Red Shoes, שרק באלבום הרביעי שלהם הצליחו סוף סוף לתפוס לי את האוזן עם אלבום פשוט ואפקטיבי שהוקלט “בלי טכנאי, מפיק או להקת תקליטים”, ו-Royal Blood, ששני הסינגלים הראשונים שלהם מצדיקים לבדם את המקום שלהם במצעד (וטוב שכך, כי האלבום המלא לא עמד בציפיות הבלתי אפשריות שאלו יצרו).

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/09/Death_From_Above_1979-Virgins.mp3]
Death From Above 1979 – Virgins

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/09/Death_From_Above_1979-Trainwreck_1979.mp3]
Death From Above 1979 – Trainwreck 1979

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/03/Blood_Red_Shoes-Grey_Smoke.mp3]
Blood Red Shoes – Grey Smoke

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/10/Royal_Blood-Little_Monster.mp3]
Royal Blood – Little Monster

Arrows of Love - Everything's Fucked

בכל מה שנוגע ל-Pאנק, הקו אצלי בין הנאה לכאב ראש מיידי הוא דק למדי. באופן מפתיע, השנה לא מעט להקות הצליחו להטט על הקו הזה בהצלחה. הבולטת מביניהן היא Arrows Of Love, ש-Everything’s Fucked שלה הוא אחד האלבומים היותר מואזנים אצלי בשנה האחרונה. הבעיה העיקרית עם הלהקה היא התחושה הבלתי נסבלת שמשהו בפאנק התוקפני שלה טיפה מהונדס מדי, שהג’ינסים שלהם קרועים בדיוק בצורה הנכונה והתסרוקות פרועות בצורה טיפה מוקפדת מדי. אני די משוכנע שהאלבום הזה ימאס עלי ממש בקרוב – ומצד שני זאת גם הייתה התחושה שלי לפני עשר או עשרים האזנות.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/10/Arrows_Of_Love-Honey.mp3]
Arrows Of Love – Honey

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/10/Arrows_Of_Love-Prescriptions.mp3]
Arrows Of Love – Prescriptions

Iceage - Plowing Into The Field Of Love

ואם רק השנה הייתה ארוכה בכמה שבועות, סביר מאוד להניח שתואר אלבום הרוקנרול של השנה היה הולך דווקא ל-Iceage הדנים. מסיבה לא ברורה ל-Plowing Into the Field of Love לקח לא מעט זמן להתחבב עלי, למרות שיש בו כל כך הרבה אלמנטים שאני אוהב: השירה הצרודה, הממלמלת ומלאת הדחיפות, השילוב בין פאנק בסיסי לבנייה הדרגתית, אפילו עדינה של שירים מורכבים (כולל שילוב אדיר של כלי נשיפה). האלבום הזה מצדיק כל טיפה של הייפ שנשפך עליו בחודשיים שעברו מאז יציאתו.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Iceage-How_Many.mp3]
Iceage – How Many

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Iceage-Glassy_Eyed_Dormant_and_Veiled.mp3]
Iceage – Glassy Eyed, Dormant and Veiled

שווים איזכור:

The Amazing Snakeheads – Amphetamine Ballads: חבורה סקוטית בוטה וזועפת, עם רוק בארים מיוזע שעושה חשק מיידי להתקלח אחרי כל האזנה.

Pulled Apart By Horses – Blood – אחד מאלבומי הרוקנרול הכיפיים של השנה, שברגעים הטובים נשמעים כמו נירוונה אחרי ניתוח להסרת אונה והוספת שמחת חיים.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/10/The_Amazing_Snakeheads-Flatlining.mp3]
The Amazing Snakeheads – Flatlining

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/10/Pulled_Apart_By_Horses-ADHD_in_HD.mp3]
Pulled Apart By Horses – ADHD in HD

תגליות השנה

בשנים האחרונות הפסקתי לנסות לסדר את רשימת אלבומי השנה שלי בסדר היררכי כלשהו. בשנה שעברה אפילו לא הכרזתי על אלבום שנה של ממש. ועדיין, האלבומים שהכי בוער לי לכתוב עליהם הם תמיד אלו ששייכים לאמנים האלמוניים והנידחים ביותר. קשה להיות מופתע מעוד אלבום מוצלח של אינטרפול או ארקייד פייר, ואני מניח שכשאני כותב על Spoon או TV On The Radio אני לא ממש מחדש לכם כלום. אבל הרגע שבו בתוך המעגל האינסופי של קריאת ביקורות-חיפוש בספוטיפיי-האזנה-פיהוק-מעבר לטאב הבא, מתגלה לפתע אלבום אדיר שמסתתר מאחורי שם אלמוני וגרוע להפליא ועטיפה מכוערת הוא הרגע שבשבילו שווה להמשיך עם החפירה האינסופית הזו. לכן אני כל כך שמח למצוא את ההצבעות שלי ברשימת האלבומים המיותמים של עונג שבת – ההמלצות האלו אולי מגיעות למעט מאוד אוזניים, אבל אני יכול להיות בטוח שהאוזניים האלו לא היו שומעות את האלבומים האלו בלעדי.

הנה שלושה אלבומים אדירים, מלהקות שסביר לא קראתם עליהם בשום מקום אחר, בסדר שם גרוע עולה:

Colourmusic - May You Marry rich

האלבום היחיד מבין השלושה שלא כתבתי עליו במהלך השנה הוא May You Marry Rich של Colourmusic. האלבום הזה היה פתוח לי בדפדפן במשך חודשים ארוכים, כשעם כל האזנה ניסיתי להכריע עד כמה הוא שווה האזנות חוזרות. נראה לי שהצד המודע של המוח שלי פיגר אחרי התת-מודע, כי לפני חודש האזנתי לו שוב וגיליתי לא רק שלא ברור לי איך התלבטתי לגביו, אלא גם שאני מכיר היטב כל שיר ושיר.

כמעט כל שיר כאן הוא יצירה מורכבת ומובחנת היטב: משירים שתופסים את האוזן מיד כמו Dreamgirl ’82 או Horse race, ליצירות אדירות שבנויות מעשרות נחלים מוזיקליים קטנים שזורמים בהדרגה ליצירת ענק אדירה (Satyricon), מהעדינות של Object ועד לסיום הפראי של Idiot. מדובר באחד האלבומים העשירים והצבעוניים של השנה, מלהקה שמצדיקה את ההשוואות לפליימינג ליפס.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Colourmusic-Dreamgirl_82.mp3]
Colourmusic- Dreamgirl ’82

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Colourmusic-Satyricon.mp3]
Colourmusic – Satyricon

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Colourmusic-Horse_Race.mp3]
Colourmusic – Horse Race

Post War Glamour Girls - Pink Fur

נדמה לי שההתלהבות שלי מ-Pink Fur, אלבום הבכורה של Post War Glamour Girls קצת הצטננה בכמעט שנה שעברה מאז צאתו. ועדיין, מדובר באלבום מהודק, קשוח ועשוי נהדר, מחבורה צעירה שנשמעת בוגרת הרבה מגילה – לא רק כיוון שהכיוון המוזיקלי שלהם מגובש להפליא, אלא גם כיוון שאין במוזיקה שלהם שמץ של נסיון להישמע אופנתיים או מגניבים – רק שירים צרודים ואפלוליים שמותאמים להגשה לצד ויסקי שגילו כגיל חברי הלהקה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/03/Post_War_Glamour_Girls-Sestra.mp3]
Post War Glamour Girls – Sestra

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/03/Post_War_Glamour_Girls-Red_Terror.mp3]
Post War Glamour Girls – Red Terror

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/03/Post_War_Glamour_Girls-Stolen_Flowers_Rust.mp3]
Post War Glamour Girls – Stolen Flowers Rust

Michael A Grammar

יש הרבה סיבות למה אלבום הבכורה של Michael A Grammar לא ראוי לתואר אלבום השנה שלי: אין לו קונספט, חידוש מוזיקלי כלשהו או בשורה של ממש. יש בו שניים או שלושה שירים חלשים, החיבור המוזיקלי בין שיר לשיר הוא רופף למדי (ומספיק לשמוע את Suzanna שתקוע ללא שום קשר מוזיקלי למה שבא לפניו או אחריו כדי להבין), העטיפה שלו מכוערת באופן בלתי נסבל ויש ספק אם הוא בכלל ראוי לתואר אלבום, בהתחשב בעובדה שהוא למעשה חיבור של שלושה מיני אלבומים שקדמו לו.

יש הרבה סיבות מדוע האלבום הזה לחלוטין ראוי לתואר הזה: הלהקה מלהטטת בין סגנונות מוזיקליים במיומנות מרשימה, הבנייה של השירים מבריקה, וכמעט כל החלטה מוזיקלית – בין אם היא לסיים שיר בסולו גיטרה קצרצר או לתת לו לדעוך לאיטו – נשמעת מושלמת לאוזניים שלי. והעובדה שאני כנראה היחיד שחושב כך (האלבום הזה זכה למעט מאוד התייחסויות, אף אחת מהן לא יוצאת מגדרה מרוב התלהבות) רק גורמת לי להרגיש שהשירים האלו נוצקו במדוייק כדי להיות מותאמים לגלי המוח שלי. אפילו חוסר הקוהרנטיות המוזיקלית לא באמת מפריע לי (Suzanna, אגב, הוא שיר אדיר).

וכדי להגיע להחלטה, אני צריך רק לשאול את עצמי שאלה פשוטה: אם אחרי שנתיים בצינוק חסר צלילים יניחו לפני את כל התוצרת המוזיקלית של 2014, מה האלבום הראשון שאבחר לשמוע? ופתאום ההכרעה פשוטה הרבה יותר.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Michael_A_Grammar-Light_of_a_Darkness.mp3]
Michael A Grammar – Light of a Darkness

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Michael_A_Grammar-King_And_Barnes.mp3]
Michael A Grammar – King & Barnes

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/12/Michael_A_Grammar-Suzanna.mp3]
Michael A Grammar – Suzanna

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · תגובה אחת

השאר תגובה

תגובה אחת עד כה ↓