טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

שברירים של מלודיה (סיכום השנה 2015)

30 בDecember, 2015 מאת נמרוד

בוודאי ששמתם לב שלא כתבתי הרבה (או יותר נכון, בכלל) על מוזיקה חדשה השנה. ייתכן שהייתי מוותר על סיכום השנה לולא עידו היה מזמין אותי להתארח בתוכנית הרדיו שלו לסיכום השנה שלי (האזינו כאן). במהלך הכנת הסיכום צצו עוד ועוד אלבומים מצויינים, שרק חלקם נכנסו לתוכנית – ולא פחות חשוב, רק חלקם נכנסו לסיכומי השנה שסביבי. כהרגלי, סיכום השנה שלי הוא המלצה על כמה אלבומים שאהבתי (עם איזכור של כמה שאהבתי פחות), ללא היררכיה ובחלוקה לקטגוריות שרירותיות עד חסרות הגיון. שנצא לדרך?

אינדי להמונים

כבר פעם שניה שאני פותח את ההתארחות אצל עידו בשיר מיינסטרים אינדי מתנחמד, שגורם לו להתנצל בפני קהל המאזינים שרגיל לפתיחות רועמות בהרבה. אבל אם בפעם הקודמת היה מדובר ב-Reflektor של ארקייד פייר, שהיה ונשאר אחד האלבומים הגדולים של אותה השנה, הפעם מדובר באלבום שההתלהבות שלי ממנו צנועה בהרבה. קשה להגיד שאני מרוצה מהמהפך שעשו השנה Tame Impala מלהקת אינדי ידידותית ללהקת קרוסאובר של ממש, ומלהקה פסיכדלית עמוקה ללהקה שמערבבת פסיכדליה קלילה עם Fאנק קצבי. ונדמה לי שאחרי ששככה ההתלהבות מ-Let it happen, הסינגל הראשון והבאמת נפלא, הגיעו התגובות הצוננות בהרבה ל-Currents, האלבום המלא. בסופו של דבר, Tame Impala שאחרי המהפך היא עדיין להקה מצוינת, אבל גם הרבה פחות מסקרנת.

TameImpala-Currents


Tame Impala – Let It Happen


Tame Impala – The Less I Know The Better

וממש כמו ארצות מוצאן, Unknown Mortal Orchestra הניו זילנדית מרגישה כמו האחות הקטנה של Tame Impala – מעין גירסה פחות מצליחה (אבל לפחות בעיני לא פחות מוצלחת) של הלהקה האוסטרלית. שתי הלהקות פעילות מתחילת העשור, הוציאו עד כה שלושה אלבומים במועדים דומים ועם צליל דומה להפליא. וגם אם Tame Impala הרגישה תמיד כמו השאפתנית והמוכשרת מבין השתיים, היכולת של UMO ליצר מלודיות נפלאות בהחלט פיצתה על הפער. והשנה, כאילו בתיאום מושלם, גם UMO עשתה מהפך לכיוון ידידותי ונעים להפליא עם Multi Love, אלבומה השלישי. התוצאה, לפחות בעיני, מוצלחת הרבה פחות. למעשה, לולא ההופעה המוצלחת שלהם בתל אביב השנה, שסייעה לשירי האלבום לשקוע בתודעתי, סביר להניח שהאלבום הזה בכלל לא היה נכנס לסיכום השנה שלי. נראה שאלבומם השני והנהדר הוא זה שישאר בפלייליסט שלי – לפחות עד שהם יצליחו לשחזר את ההוקים הנהדרים שכיכבו באלבום ההוא.

Unknown_Mortal_Orchestra-Multi_Love


Unknown Mortal Orchestra – Can’t Keep Checking My Phone


Unknown Mortal Orchestra – Like Acid Rain

אחרי כמה אלבומים בינוניים בשנים האחרונות (גם אם כל אחד מהם הכיל כמה שירים נהדרים באמת) קשה להגיד שציפיתי בהתלהבות לקראת האלבום החדש של קלקסיקו. אבל Edge Of The Sun, שיצא השנה, הוא כנראה הקרוב ביותר לשיאים של Feast Of Wire המופתי שלהם. תחושה שבוודאי תודלקה על ידי ההופעה שלהם השנה בבארבי, שהוכיחה שכלהקת הופעות קלקסיקו רק משתבחים משנה לשנה – בוודאי שיש להם אלבום כל כך כיפי ומשמח לבנות איתו את המסיבה שעל הבמה.

calexico-edge-of-the-sun


Calexico – Bullets & Rockets


Calexico – Cumbia De Donde

ועוד במתנחמדים:
Of Monsters And Men – Beneath the Skin – עם Crystals, שיר הפתיחה שבוודאי תחבבו עד הפרסומת העאלק-מגניבה העשירית שתשמעו אותו מתנגן בה.

Django Django – Born Under Saturn – אלבום שלקח לי הרבה זמן ללמוד לחבב, אחרי האכזבה הגדולה שבגילוי שהוא הרבה פחות יצירתי ומלהיב מאלבום הבכורה שלהם.

Son Lux – Bones – עם כמה רגעים מצויינים, גם אם האובר-דרמטיות של ריאן לוט לא לגמרי מצדיקה את עצמה הפעם.


Of Monsters and Men – Crystals


Django Django – First Light


Son Lux – You Don’t Know Me

אכזבת השנה

אם קראתם את הבלוג הזה בשנים האחרונות, בוודאי שמתם לב לכך שאני לא ממש מקפיד על מבנה אחיד של סיכום שנה. ואחת ההתלבטויות הקבועות היא האם לטרוח לאזכר אלבומים שאיכזבו אותי. האם יש טעם בכלל לדבר על אלבומים שלא אהבתי? אבל השנה אין בכלל ספק. לא כשמדובר בלהקה היחידה שאני עוקב אחריה כבר שמונה שנים בציפייה לרמז על אלבום חדש, ובאלבום שריפרשתי את עמוד הויקיפדיה שלו במשך חודשים בהמתנה למועד יציאה רשמי. מדובר, כמובן, ב-Strangers to Ourselves, האלבום האחרון של Modest Mouse, שיצא בקול ענות די חלושה – בטח בהתחשב בעובדה שמדובר בלהקה שהיתה אחת מלהקות האינדי המצליחות בעולם לפני כעשור. להתלונן ש-Modest Mouse חוזרים על עצמם זאת לא חוכמה – מעולם לא היה מדובר בלהקה דינמית במיוחד, וגם אלבומם הקודם הרגיש ממוחזר (אבל עדיין נהדר). השאלה היא לא מדוע הלהקה דורכת במקום, אלא מדוע הרקיעות שלה כל כך חלשות. האזנה חוזרת לאלבום השבוע גילתה אלבום כמעט בלתי ניתן להאזנה. לא כיוון שמדובר באלבום נוראי – כמה מהשירים הטובים שבו יכלו להשתלב כשירים בינוניים באלבומים קודמים של הלהקה – אלא כיוון שהתחושה היחידה שהוא מעורר הוא הרצון הבלתי נשלט להאזין שוב ושוב לאחד מאלבומי המופת הקודמים של הלהקה.

Modest_Mouse-Strangers_To_Ourselves


Modest Mouse – Lampshades On Fire

ורק בשביל האיזון, שיר מתור הזהב של הלהקה:


Modest Mouse – Ocean Breathes Salty

את הנחמה שלי על האכזבה של האלבום החדש של Modest Mouse, מצאתי ב-Untethered Moon של Built to Spill, עוד להקת גיטרות וותיקה שקיימת מאז שנות ה-90. Built to Spill תמיד היו להקה צנועה בהרבה ושאפתנית הרבה פחות מ-Modest Mouse, וגם האלבום הזה בא אחרי שתיקה יצירתית ארוכה של שש שנים מאז There Is No Enemy, האהוב עלי באלבומיהם. למרות שהאלבום הזה נופל מקודמו, הוא לחלוטין לא אכזבה – אם כי העובדה שהגעתי אליו עם ציפיות נמוכות בהרבה מאלו שבניתי סביב הקאמבק של Modest Mouse בוודאי עזרה.

Built_To_Spill-Untethered_Moon


Built To Spill – Living Zoo


Built To Spill – Never Be The Same

קצת שקט בבקשה

בימי חטיבת הביניים העליזים, אי שם באמצע הניינטיז, האזנה לאלבום חדש היה אירוע שאירע פעם-פעמיים בחודש. ובהיעדר סמארטפון או דפדפן מרובה לשוניות, דפי המילים המצורפים היו חברי הטובים ביותר להעברת הזמן. סביר להניח שאני מכיר עד היום את הטקסטים המטופשים למדי של בילי קורגן או כריס קורנל טוב בהרבה מאלו של כמה מהאלבומים המשובחים ביותר שאני שומע היום. ובכל זאת, כל שנה יש כמה אלבומים שמצדיקים האזנה לכל מילה ומילה. השנה, כנראה הבולט מביניהם הוא I Love You Honeybear, של Father John Misty (הוא ג’וש טילמן, לשעבר המתופף של Fleet Foxes, להקה שמעולם לא אהבתי). כדרכם של אלבומים שראויים להאזנה מעמיקה, ההתאהבות שלי בו לא באה בהאזנה ראשונה, אלא דרך האזנות חוזרות ונשנות, שבכל אחת מהן מצאתי עוד שורה ושורה שגרמה לי לחייך מאוזן לאוזן מהשנינות והקסם של טילמן.

I_Love_You_Honeybear


Father John Misty – True Affection


Father John Misty – The Night Josh Tillman Came to Our Apartment

להמלצה שלי על אלבום של Low אני ממליץ שלא להתייחס באוביקטיביות. כמאזין, כנראה יש בעולם להקות שיותר מרגשות ומלהיבות אותי. אבל ברמה האישית, אני בספק אם יש הרכב שאני יותר מחבב את הפרסונה שלו, שאני יותר משוחד לטובתו מאשר Low. הצניעות, האנדרדוגיות והגישה הפשוטה והאנטי-רוקנרולית שלהם כובשת אותי כל פעם מחדש. בכל זאת, אני מוכן להודות ש-Ones and Sixes, האלבום האחרון שלהם, השלישי בתוך ארבע שנים, הוא אחד החלשים בדיסקוגרפיה העשירה שלהם. ועדיין, אם אהבתם את האלבומים שלהם מהשנים האחרונות, תמצאו רגעים קטנים של קסם גם כאן.

LOW_OnesSixes_cover


Low – No Comprende


Low – Congregation

אמנים באמצע שנות ה-40 שלהם כבר לא מתעקשים בכוח על אירוניה. ולכן את שם האלבום של ג’ים אורורק, Simple Songs, אפשר לקבל כמשמעו, אבחנה חשובה כשמדובר באמן שמחלק את גוף היצירה שלו בין אלבומים נסיוניים לקונבנציונליים. אבל פשוט לא בהכרח אומר משעמם. והאלבום של ג’ים אורורק, מורכב משמונה שירים עשירים, יצירתיים ולעיתים מפתיעים, אבל גם קליטים משמיעה ראשונה.

simple-songs


Jim O’rourke – Friends With Benefits


Jim O’rourke – Half Life Crisis

בתפר שבין האלבומים השקטים לרועשים יושב Depression Cherry של Beach House, להקה שתמיד חיבבתי אבל ישבה לי בשולי התודעה. האלבום הזה תפס אותי יותר מהאלבומים האחרונים שלהם (והרבה יותר מהאלבום השני שהוציאו השנה), בעיקר בזכות הגיטרות המנסרות שמצטרפות לפעמים להתלחששויות והנעימות הרגילה של הצמד.

beach-house-depression-cherry


Beach House – Sparks


Beach House – Beyond Love

יאללה בלאגן

נראה לי שכבר ציינתי שמשנה לשנה הטעם שלי נהיה דווקא יותר קשוח ותוקפני. ובכל זאת, הקו שכנראה לעולם לא אחצה הוא קו המלודיה. אין לי בעיה אם הלהקה שאני מקשיב לה מנגנת על מקדחות חשמליות ופטישי אויר, כל עוד מאחורי חומת הרעש אני מסוגל לחלץ שבריר של מלודיה שאני מסוגל לשרוק ומקצב שאני יכול לתופף על לוח המחוונים או השולחן במשרד.

אלבום הבכורה המופתי של Viet Cong הוא כנראה הדוגמא המושלמת להליכה על הקו הדק הזה. החל מהתופים התעשיתיים והגיטרות החורקות שמככבות ב-Newspaper Spoons שפותח את האלבום, ועד למעברים החדים בין רעש למלודיה ב-Death הסוגר, האזנה לאלבום הזה מצליחה תמיד לערער את שלוותי, לגרום לי לדריכות, אבל אף פעם לא לחוסר נעימות. שלישיית השירים שבמרכז האלבום – זו שמתחילה עם המקצב הרפיטטיבי וצלילי הסיטאר של March Of Progress הנסיוני, ממשיכה עם Bunker Buster התוקפני והמרתק ומסתיימת ב-Continental Shelf הקליט, שיכל להשתלב היטב ברפרטואר של אינטרפול, מצדיקה לבדה את ההכתרה של האלבום הזה למועמד מוביל לתואר אלבום השנה.

viet-cong-viet-cong


Viet Cong – March of Progress


Viet Cong – Bunker Buster


Viet Cong – Continental Shelf

זכיתי השנה לראות גם את HEALTH מופיעים במועדון באמסטרדם. מלבד עוגמת הנפש שנגרמה לאישה שעימי, יצאתי גם אני מההופעה ברגשות מעורבים. התחושה הייתה קצת כמו ביקור במטבח של מסעדה מוקפדת – חוויה מרתקת כשלעצמה, אבל הצפיה בחומרי הגלם בצורתם הראשונית היא אף פעם לא אסתטית כמו התוצאה שמוגשת על הצלחת. על הבמה HEALTH נראים כמו חברים של כמה להקות אייטיז שונות שנלחמות על מקומם על הבמה – גיטריסט של להקת אינדסטרייל תוקפנית, קלידן מלהקת סינת’פופ עדינה, וסולן, שנשמע בדיוק כמו ניל טנט מפט שופ בויז, שקולו העדין פורץ בקושי מבין חומת הרעש מסביבו. בהופעה זה נשמע לפעמים כמו הנקודות האלו בפסטיבלי מוזיקה חובבניים, שבהם הרעש מכל הבמות מאיים להטביע אחד את השני. בגירסאות שמופיעות ב-DEATH MAGIC, האלבום שהוציאו השנה, זה נשמע לרוב מצוין. מספיק להקשיב לשני הסינגלים המובילים, STONEFIST ו-NEW COKE (השימוש המוגזם ב-Caps Lock במקור), כדי לראות כיצד הצדדים המנוגדים של הלהקה משתלבים נהדר באמצעות ההפקה המוצלחת.

health-death-magic


HEALTH – STONEFIST


HEALTH – NEW COKE

עוד רעש משובח:

Desaparecidos – Payola – השם של קונור אוברסט כבר לא מעורר אותה התלהבות שהוא עורר בקרב חובבי אינדי כמו בימים המוקדמים של Bright Eyes, ואף אחד בוודאי כבר לא זכר את להקת הפאנק הנשכחת שלו, שהוציאה אלבום בודד לפני 13 שנה. אבל אני, שעד היום זוכר לטובה את האלבום הזה לא פחות מכל דבר אחר שאוברסט עשה, התרגשתי מאוד לראות אותם חוזרים. זה לא אלבום מפתיע במיוחד – רק אלבום פאנק זועם, אבל גם קליט וסוחף.

Protomartyr – The Agent Intellect – אלבום שדי התעלמתי ממנו כשיצא לפני חודשיים, אבל דגתי השבוע מסיכום השנה של ארז. ניסיתי להבין מה בצליל של להקת הפאנק האמריקאית הזו גרם לארז (וגם לי) לטעות ולחשוב שמדובר בחבורה בריטית, והגעתי למסקנה שמדובר בשירה האדישה והקפוצה של הסולן, שנשמע כאילו הוא מנסה לשיר בלי לאבד את הסיגריה שתלויה לו על קצה השפה. בניגוד למקובל, האלבום הזה שומר את מרבית הכוחות שלו למחצית השניה, ולכן שווה להתמיד איתו גם אם השירים הראשונים לא תופסים את תשומת ליבכם.

Algiers – Algiers – לשילוב של אלג’יר בין פאנק לסול מוטאוני זועף יש פוטנציאל אדיר שלדעתי עדיין לא מוצה עד סוף באלבום הבכורה שלהם. בעיקר שהלהקה משאירה תחושה של אותנטיות שלעיתים חסרה בשילובים אופנתיים מהסוג הזה. אני לא בטוח כמה אני אחזור לאלבום הזה בשנה הקרובה, אבל אני בהחלט אזכור את השם של הלהקה.

Titus Andronicus – The Most Lamentable Tragedy – אם יש לכם עניין כלשהו בארט-פאנק, אתם חייבים לתת הזדמנות לפאנק המורכב והמתוחכם של טיטוס אנדרוניכוס. כל אלבום שלהם מצדיק איזכור כלשהו בסיכומי השנה, גם אם במקרה הזה מדובר באלבום שעורר אצלי יותר הערכה וכבוד מאשר הנאה של ממש.

Drenge – Undertow – השנה אחרונה, בניגוד לקודמה, לא הייתה משופעת בצמדי גיטרה-תופים גראז’יים. הבולט בין אלו שכן יצאו הוא Undertow של Drenge, של צמד האחים אואן ורורי לאבלס (Loveless). עובדה כיפית: המבוגר מבין שני האחים צעיר בשנה מהאלבום של My Bloody Valentine באותו השם. עובדה פחות כיפית: אני זקן.


Desaparecidos – City On The Hill


Protomartyr – Why Does It Shake?


Algiers – But She Was Not Flying


Titus Andronicus – Dimed Out


Drenge – The Snake

הפוגה קלה להיפ-הופ

אפילו בשביל מישהו שהדיאטה המוזיקלית הרגילה שלו די דלה באלבומים מהז’אנר, האזנתי לדי מעט אלבומי היפ-הופ השנה. כמובן שאי אפשר היה לפספס את המשאיות העמוסות שרוקנו מיכלית אחרי מכלית של הייפ על האלבום החדש של קנדריק לאמר, ובמידה לא מבוטלת של צדק. אבל מאז ומעולם קשה היה לי להתחבר לאלבומים של זעם שחור, ולשיר את השירים מפי הלבנבן תמיד נשמע לי קצת מוזר. לכן מאז ומתמיד התחברתי לאלבומי היפ-הופ יותר אסקפיסטיים ואוירתיים. ומי טוב בזה יותר מאשר גוסטפייס קילה, אצלו השחורים אולי עדיין חמושים וזועמים, אבל במקום להסתובב ב-Hood ולסחור בקראק הם יותר בקטע של חליפות נינג’ה או מסיכות של סופר-הירוז. שני אלבומים הוציא השנה גוסטפייס קילה – הראשון הוא Twelve Reasons to Die II, חלק שני לפסקול הקומיקס שלו, השני הוא Sour Soul, שיתוף הפעולה הג’אזי והנהדר שלו עם BadBadNotGood. בשני המקרים מדובר באלבמים כיפיים, סוחפים וחסרי אשמה לבנה.

twelve_reasons_to_die


BADBADNOTGOOD & Ghostface Killah – Ray Gun


Ghostface Killah and Adrian Younge – Get The Money (Feat. Vince Staples)

ואימייל חשוד שנשלח אלי טען שרשיון הבלוגינג של מי שלא משלב לפחות שיר אחד של קנדריק לאמר בסיכום השנה שלו נשלל. אז רק ליתר ביטחון:


Kendrick Lamar – The Blacker The Berry

הקטגוריה החשובה של השנה. כל שנה.

אז למה בכלל יש לנו סיכומי שנה? עבורי זאת דרך טובה להיזכר באלבומים שעשו לי את השנה, אולי לשלוף אלבומים מההארד דיסק ומעמקי הפלייליסט של ספוטיפיי, להיזכר בהם ולגלות אותם מחדש (לפחות שלושה מהאלבומים שמופיעים ברשימה הזו הם של אלבומים שבכלל לא זכרתי את קיומם שהתחלתי את הרשימה, ולפחות אחד התגלה דרך רשימות סיכום שנה של בלוגרים זריזים יותר). אבל עבור הקוראים רשימות סיכום השנה היא דרך להשלים פערים ולגלות אלבומים חדשים. ולכן האלבומים החשובים ביותר ברשימה, יותר מאלבום השנה או מכל חפירה על קנדריק למאר או טיים אימפלה, היא של אלבומים נהדרים שזכו לאפס הייפ בזמן אמת. אותם אוצרות נשכחים שסביר להניח שלא תמצאו בכל סיכום שנה (או, אולי, בכמעט אף אחד מהם). ואין יותר ראוי להגדרה הזו מ-Radio Static High של Hey Colossus. מדובר באלבום התשיעי של הלהקה הבריטית במשך 12 שנות קיומה, והשני שהוציאה השנה – ועדיין חיפוש של שמם לא יעלה עמוד בויקיפדיה או תוית בפיצ’פורק. המעברים המוזיקליים באלבום הזה חדים ומפתיעים – חלק מהשירים מתהדרים בריפים ארוכים וסטונריים ובסים עמוקים, וחלקם בגיטרות מהירות ותוקפניות, השירה לעיתים עדינה ולעיתים חורקת וזועפת – ועדיין כל הבלאגן הזה מצטרף לאסופה מצויינת וקוהרנטית של שירים של להקה שכנראה לעולם לא תזכה להצלחה שמגיעה לה.

Hey-Colossus-Radio-Static-High


Hey Colossus – Hop the Railings


Hey Colossus – Memories of Wonder

למקום השני בקטגוריה הגיע Nervous של Siskiyou הקנדיים, שאמנם חתומים בלייבל של אבירי הפוסט-רוק Godspeed ו-Silver Mt. Zion, אבל מזכירים יותר את הארט-רוק הקנדי של Sunset Rubdown ו-Swan Lake. מדובר, למען האמת, באלבום שמכיל לא מעט שירים מפוספסים לצד שירים אדירים, ולמרבה הצער לא מצליח לעמוד בציפיות שיוצר שיר הפתיחה המושלם שלו, Deserter, אחד השירים המופלאים ששמעתי השנה.

siskiyou-nervous


Siskiyou – Deserter


Siskiyou – Wasted Genius

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 5 תגובות

השאר תגובה

5 תגובות עד כה ↓