טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

הכל, כמעט הכל.

4 בSeptember, 2010 מאת נמרוד

מתישהו במהלך ההופעה של LCD Soundsystem עלתה בראשי התהייה – האם אני צופה, בבמה מולי, במוזיקאי החשוב ביותר של העשור האחרון?

טוב, הצהרה כזאת צריך קצת לסייג. אמצעי המדיה של המיינסטרים ממזמן לא מנסים לקרוץ לשוליים, ובניגוד לגיבורי הדור הקודם – נירוונה או רדיוהד למשל, שמאוד ייתכן שגם אמא שלכם שמעה עליהם, רוב רובה של האוכלוסיה לא שמעה מעולם על מעליליו של ג’יימס מרפי. למעשה, הסיכוי הכי טוב שלהם להיתקל בשיר שלו הוא בפרסומת לקסטרו או בפרומו של קשת – אבל הבלחות הטעם הטוב של במאי הפרסום לא הפכו אף גיבור אינדי לשם מוכר באמת. כך שהפרסום של אמן כמו מרפי אולי מצליח להתפשט אל מעבר לאוכלוסיית עכברי הבלוגים ומכורי המוזיקה, אבל גם נעצר אצל אלו שהעניין שלהם במוזיקה הוא עניין פאסיבי.

ובכוונה אמרתי המוזיקאי החשוב ביותר ולא הטוב ביותר – על ההיררכיה האיכותית אני מוותר מראש, וממילא גם עבורי יש אמנים שריגשו או הלהיבו אותי יותר בעשור הזה. אבל ג’יימס מרפי הוא לא רק הקונצנזוס הכמעט מוחלט של סצינת האינדי, הוא גם הסמל לכל מה שהיה טוב במוזיקה של העשור האחרון. עשור שהחליף את שבירת גבולות בין הרוק לאלקטרוניקה להתעלמות מוחלטת מקיומם, כשהמעבר בין שני הז’אנרים הפך לטבעי ומובן מאליו מאי פעם; עשור שהעלים את הגבולות בין האמן לקהלו, שבו סולן שמנמן עם מראה חנוני, ובעצמו חובב מוזיקה אובססיבי, יכול להוביל את להקת הרוקנרול הלוהטת ביותר; עשור שבו נושא השירה הטבעי ביותר הוא לא אהבה, כאב, זעם או בדידות אלא המוזיקה עצמה – לא ממקום של ליטוף אגו בלתי פוסק אלא כסממן של קהילה שהדרך הטובה ביותר לפנות אליה היא דרך המוזיקה שהיא אוהבת.

ואכן, כמעט כל מי שיש לו עניין כלשהו באינדי התייצב בביתן 1 בגני התערוכה לתת כבוד לאחד מגדולי הסנדקים של האינדי בימינו. ומלבד כמה פאנקיסטים שעיקמו את האף אל מול הלהקה החצופה שעומדת בינם לבין ג’וני רוטן, כולם הניעו את הרגליים בהתלהבות. הביצועים, ברובם, נגעו בשלמות – כאלו שלוקחים את כל הטוב מהשיר המקורי מבלי ליצור על הבמה שיחזור חסר דמיון של גירסאת האלבום. גם בחירת השירים הייתה כמעט מושלמת, עם העדפה ברורה לשני האלבומים הראשונים.

מה כן היה חסר? הייתה חסרה ההרגשה שמדובר באירוע חד פעמי באמת – לא רק עבור הקהל, שרובו כנראה לא יזכה לראות את ג’יימס מרפי על הבמה שוב, אלא גם עבור הלהקה עצמה. לא שההופעה של LCD Soundsystem הייתה קרה או מנוכרת, אבל הרגש שהם ייצרו נראה מתוזמן היטב – כזה שאמני במה מיומנים יודעים ליצר ערב אחר ערב. נכון, קשה לדרוש מהרכב שמופיע כבר חמש שנים על כל במה אפשרית שיתרגש כל פעם מחדש, אבל ראיתי את הדברים האלו קורים, לרוב באולמות קטנים יותר, עם במות נמוכות יותר מאלו של ביתן 1. כשהלהקה  נפרדה מהקהל עם ביצוע מרגש של New York I love you, but you are bringing me down, אלפי גרונות באולם נשנקו – כמה אדיר היה להאמין שחלק מהגרונות הללו נמצאים על הבמה.

ובכל זאת, הדרך הכי טובה להמחיש עד כמה ההופעה הזאת הייתה טובה, היא על ידי השירים שלא היו בה. להקה שיכולה להרשות לעצמה לוותר על להיטים כל כך אדירים, עם מגוון מוזיקלי כל כך רחב, ועדיין לבנות סט מושלם שלא השאיר אף אחד בקהל מאוכזב – היא בוודאי אחת הלהקות הגדולות בעולם. האם הרגשתם בחסרונם של השירים הבאים?

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/LCD_Soundsystem-Never_As_Tired_As_When_I’m_Waking_Up.mp3]
LCD Soundsystem – Never As Tired As When I’m Waking Up

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/LCD_Soundsystem-Disco_Infiltrator.mp3]
LCD Soundsystem – Disco Infiltrator

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/LCD_Soundsystem-North_American_Scum.mp3]
LCD Soundsystem – North American Scum

ושאר ההופעות? The Drums היו בעיני חביבים, אם כי לשמוע אותם בהופעה רק מזכיר שוב עד כמה הם מונוטוניים. ואת PiL ולהקתו, ממש כמו כל האנשים העובדים שלא גדלו על הסקס פיסטולס, לא זכיתי לראות. טיפ לפעם הבאה – צאו מתוך הנחה שאת ההופעה השלישית בפסטיבל של היינקן אולי לא תזכו לראות.

התיאוריה היא כזאת – בכל בוקר אכנס למשרד, אשים עלי את אוזניות הענק הלבנות, ואקשיב תוך כדי עבודה למיטב האלבומים שהצטברו בהארד דיסק שלי במהלך השבוע. אלא שתיאוריה לחוד ומציאות לחוד. מלבד אנשי תמיכה, QA ושאר ניג’סים שמתאמים את ביקורם בקפדנות עם הלחיצה על כפתור ה-Play, גם המוזיקה עצמה עשויה להתגלות כבעיה. מוזיקה חדשה גורמת לי, לעיתים קרובות, לבעיות ריכוז קשות. בניגוד לאלבומים מוכרים ואהובים, שלא דורשים כמעט תשומת לב, אלבומים חדשים – גם המעטים ביניהם שהם טובים באמת – מכריחים אותי לבחור בין התמקדות ביניהם לבין העבודה. למרבה הצער, העבודה לרוב מנצחת, ואני מסיים את היום לאחר ששמעתי שניים או שלושה אלבומים שאני לא זוכר מהם אף תו.

הבעיה הזו נעלמת, למרבה המזל, עם אלבומים כמו זה של Everything Everything. לא שאלבום הבכורה שלהם, Man Alive, הוא חסר תיחכום או פשטני, אלא שהוא מדגדג אזורים מוכרים להפליא בזיכרון המוזיקלי שלי. אחרי כמה האזנות מיקמתי אותם אי שם בין Menomena ו-Of Montreal. את הגאונות המוזיקלית של Menomena הם עוד לא מדגדגים, אבל מצד שני, אחרי כמה האזנות לאלבום ה-עוד-לא-חזרנו-לכושר החדש של Of Montreal, נדמה שבהשוואה הזו Everything Everything יוצאים, לפחות כרגע, מנצחים.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/Everything_Everything-Schoolin.mp3]
Everything Everything – Schoolin’

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/Everything_Everything-Photoshop_Handsome.mp3]
Everything Everything – Photoshop Handsome

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/Everything_Everything-Suffragette_Suffragette.mp3]
Everything Everything – Suffragette Suffragette

ולסיום – Wildbirds And Peacedrums פועלים באזור הבוצי והמסוכן של מוזיקה המסתמכת, בעיקרה, על הרמוניות ווקאליות, עם קצת סיוע של כלי הקשה. בממלכה של עוזה אבחנו נכונה ש-Fight For Me זורח בצורה מוחלטת מעל שאר שירי האלבום, ועדיין, אני פחות נחרץ מהם בנוגע לשאר האלבום, שמצליח ליצר רגעים מוצלחים גם מחוץ לשיר המושלם הזה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/Wildbirds_And_Peacedrums-Bleed_Like_There_Was_No_Other_Flood.mp3]
Wildbirds And Peacedrums – Bleed Like There Was No Other Flood

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/Wildbirds_And_Peacedrums-Fight_For_Me.mp3]
Wildbirds And Peacedrums – Fight For Me

תגיות:   · · · · · · · · · 6 תגובות

השאר תגובה ל נמרוד (Cancel)

6 תגובות עד כה ↓

  • עם חלק הארי של הביקורת על ההופעה אני מסכימה, אם כי קשה לי עם אמירות שנוקטות בהלאה של ג’יימס מרפי (וגם בזו של ג’וני ליידון שאני דוקא כן נשארתי להופעה המוצלחת שלו).
    מאד נהניתי בהופעה.נהניתי לא פחות בסט שמרפי ומהוני נתנו שנה בדיוק לפני (מה שאומר שאולי דוקא הם כן יבואו שוב זו לא היתה הזדמנות חד פעמית לראות אותם).
    אבל רק השנה היו גם הופעות טוב יותר כמו למשל של לס קלייפול…משהו אחר לגמרי, קהל אחר לגמרי אבל אם לשים בפרופורציות, LCD לא היתה הופעת השנה, בעיני.חוץ מזה, הקהל היה מעצבן:-)

    הסיום אכן היה מרגש במיוחד…
    מה שאני בעיקר מעריכה בהרכב הזה זה שמלבד הסופר קוליות שלהם והכישרון האמיתי, הם באמת מאד משכילים מוזיקלית ויש להם טעם ללא רבב.אני עדיין חושבת שהפאבריק LIVE שלהם הוא אחד המוצלחים.
    לגבי ההרכבים ששמת, באורח מוזר משהו באינטונציה של הסולן של הכל הכל מזכיר לי את דיזי רסקל.יש בהם משהו רענן עם פוטנציאל מיאוס קל, אבל אהבתי.
    לגבי ההרכב השני, יש לי בעיה עם כל דבר שיכול לשמש כפס קול של “שר הטבעות” (את הסרט אני דוקא אוהבת:-)
    נהנית מהבלוג שלך, שגיליתי רק לאחרונה!

  • משום מה חשבתי שאתה לא אוהב אותם, הזכרת משהו באחד הפוסטים הישנים שלך שגרם לי לחשוב ככה.

    מבחינתי זאת הופעת השנה, כי הסיכוי שאהיה השנה בהופעה של להקה שאני אוהב לפחות כמו LCD Soundsystem קלוש. בימים שלפני ההופעה ממש חששתי שאתאכזב, כי הייתי עם ציפיות גבוהות. “מה אם הקהל יהיה יבש? מה אם הם יהיו כבויים?” וכאלה. לשמחתי, הכל נשכח בשנייה שמרפי עלה על הבמה, והתחיל בסטליסט אדיר.
    אגב, התמונה מעולה. אתה צילמת?

    הסיבה האמיתית לתקווה לראות אותם שוב בארץ, היא שלמרות השמועות והדיבורים – מרפי ממש לא פוסל עוד אלבום של LCD Soundsystem. במהרה בימינו 🙂

  • דרור – התמונה לא צולמה בהופעה בארץ ולא על ידי…

    בנוגע לחזרה לארץ – להקות בסדר הגודל של לסד סאונדסיסטם (בניגוד ללהקות אינדי קטנות יותר) לא נוטות לחזור לארץ שוב ושוב. אבל מי יודע, אולי אני אתבדה.

  • אני תוהה, אם הופעה של LCDS לא הוציאה אותי מהבית, מה כן? אני חושב שלא ששתי ללכת לערב הזה בגלל שהאלבום האחרון של LCDS לא היה לטעמי. טעות…

  • והנה שילוב של שניים מוצלחיים: WAP מכסים את ביורק
    http://www.youtube.com/watch?v=evLvNR4ZIC4&feature=player_embedded#!