טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה? (סיכום העשור, חלק שישי ואחרון)

29 בDecember, 2009 מאת נמרוד

כשהעשור הזה הולך וקרב לסיומו, נותרו עוד כמה אלבומים שראויים לציון, שאני רחוק מלהיות מסוגל לסכמו. על אלבום מפעים מלהקה גרועה, דרך האלבומים של אמריקה האמיתית, ועד לנשות העשור שלי וללהקה שהיא פשטות גאונית בהתגלמותה.

…And You Will Know Us By The Trail Of Dead – Source Tags and Codes

האלבום הזה לא צריך להיות כאן. עולם המושגים שלו זר לי לגמרי. אני כמעט מתעב את הלהקה שהוציאה אותו. ועדיין, עם העובדות אי אפשר להתווכח עם עובדה אחת – מדובר באחד האלבומים המרשימים, המפעימים, של העשור.

כמעט קל מדי יהיה להסביר מדוע Source Tags & Codes לא ראוי למקום ברשימת אלבומי העשור שלי. סיבה אחת היא העובדה שהאלבום הזה הוא אנטיתזה לכל דבר אחר ששמעתי בעשור הזה. אלבום שמשלב את התוקפנות של הפאנק עם עולם הדימויים של המטאל לבלילה שמצחינה מעודף חשיבות עצמית ומחוסר מוחלט בהומור. לא בדיוק נקודת פתיחה טובה עבור מאזין שהניח את אוסף אלבומי ה-Smashing Pumpkins שלו בצד ומעולם לא הביט לאחור.

הסיבה השניה נובעת מהלהקה עצמה. אני מניח שיש בעולם להקות גרועות יותר מ And you will know us by the trail of dead – אבל עם אף להקה אחרת לא מצאתי את עצמי מאזין לכל כך הרבה מוזיקה גרועה רק בשביל התקווה הקלושה למצוא ניצוצות מהקסם של אלבומם השלישי. קשה להמשיך ולאהוב אלבום של להקה שאיבדת כל שמץ של הערכה אליה.

Source Tags And Codes

ובכל זאת הנס קרה. ומי שהתבררה מאוחר יותר כאחת הלהקות הגרועות של העשור הצליחה להנפיק את אחד האלבומים המופלאים שלו. הכל עובד כאן כנגד כל הסיכויים – השירה התוקפנית, מלאת הדחיפות, הליריקה עמוסת האפוקליפסות והמלאכים הנופלים, והמעברים הנדושים בין רוגע למתקפת סאונד. כל כך הרבה אלמנטים מעוררי סלידה שמתחברים יחדיו לאלבום כמעט מושלם. ואני מוצא את עצמי, ממש כמו בפעם בו שמעתי אותו לראשונה, אוהב את האלבום הזה כמעט בעל כורחי.

קל להבין מדוע האלבום הזה נדחק לשולי הזיכרון. מדוע אחד האלבומים היחידים שזכו לציון 10 עגול בפיצ’פורק מצא את עצמו במקום ה-100 בסיכום העשור שלהם. הטרייל אוף דד הם כמו האקסית שהשמינה והתכערה, ואף אחד לא רוצה להיזכר ברגעי החסד שלה. אבל האמת צריכה להאמר – מצעד העשור הזה פשוט אינו שלם ללא אחד מהמפוארים באלבומיו.


…And You Will Know Us by the Trail of Dead – Another Morning Stoner


…And You Will Know Us by the Trail of Dead – How Near How Far


…And You Will Know Us by the Trail of Dead – Relative Ways

Calexico – Feast Of Wire / Sufjan Stevens Illinois

בנפשי המוזיקלית אני אמריקנופיל. שמעתי לא מעט אלבומים מופלאים שיצאו גם מצידה השני של השלולית האטלנטית, אבל רוב אמני העשור שלי מגיעים ממלכת הדוד סאם. למעשה, נראה לי שאפילו את המקום השני תתפוס השכנה הקפואה והמנומנמת מצפון, ולא האומה הבריטית.

ובכל זאת, מעטים הם האלבומים האמריקאים באמת ששמעתי. כאלו ששואבים לא רק מהמסורת המוזיקלית ושפע ההשפעות של היבשת, אלא גם מהארץ עצמה. ולא, שירי האהבה של אינטרפול וג’יימס מרפי לניו יורק לא נחשבים – מנהטן היא לא ארה”ב כמו שהבר של הבראסרי הוא לא ישראל.

כבר הודיתי, בפוסט קודם, ל-Silver Jews, הלהקה שלימדה אותי את ההבדל בין קנטאקי לטנסי. נותר, אם כך, להודות לעוד שני אמנים נפלאים – Calexico עם Feast Of Wire וסופיאן סטיבנס עם Illinois. אין לי הרבה מה להוסיף על ים המילים שנשפכו בשבועות האחרונים על שני האלבומים הללו באינספור סיכומי עשור – אבל שני האלבומים הללו, עבורי, הם געגוע תמידי לאמריקה בה מעולם לא הייתי. למדבריות הלוהטים של קליפורניה פינת מקסיקו, עם צלילי המריאצ’י המופלאים שאפילו סנוב מסוגר מוזיקלית כמוני לא יכל לעמוד בפניהם. לצינת החורף המדכדכת של שיקגו וג’קסונוויל. לאמריקה שהיא ארץ של ממש ולא אוסף של דימויים טלויזיוניים שטחיים.


Calexico – Black Heart


Calexico – Attack El Robot Attack


Sufjan Stevens – Jacksonville


Sufjan Stevens – Chicago

מימי פרקר / בת’ גיבונס / Fever Ray

נשים תופסות חלק קטן, כנראה קטן מדי, בתפריט המוזיקלי שלי. שפע הסינגר-סוגריטריות שהביא עימו העשור הזה השאיר אותי, ברובו, אדיש למדי. ובכל זאת, את השנתיים האחרונות הובילו מוזיקלית שלוש נשים אדירות. הראשונה, מימי פרקר, עמדה בחזית הבמה בהופעה המדהימה ביותר שראיתי מימי. השניה, בת’ גיבונס, התרוממה עם פורטיסהד מתהומות הנשיה לשיאים חדשים, כשהיא מוחה כל זכר לצליל העגמומי אך ידידותי של אלבומיהם הקודמים. השלישית, קארין דרייג’ר אנדרסון, הצליחה להרשים אותי עם The Knife ולהפיל אותי לקרשים כ-Fever Ray – אלבום שלא קמו לו מתחרים השנה. כעת רק נותר לראות אם רצף ההצלחות הנשיות הזה ימשך גם אל תוך העשור הבא.


Portishead – Nylon Smile


Portishead – We Carry On


Fever Ray – When I Grow Up


Fever Ray – Seven

Spoon – Gimme Fiction

Gimme Fiction

ואין להקה טובה יותר לסיים איתה את סיכום העשור הזה מאשר עם Spoon. להקה שאהבתי מהרגע הראשון אבל לקח לי הרבה יותר זמן להעריך. לקח לי לא מעט זמן להבין שהפשטות של הלהקה, הנונשלנטיות של המוזיקה שלה, היא פשוט גאונות מוזיקלית במיטבה. להקה שבכל עשור אחר, כזה שבו למיינסטרים מותר להיות איכותי, טיפה מאתגר, יכלה להיות אחת הלהקות הגדולות בעולם. ארבעה אלבומים מצויינים הוציאה Spoon בעשור הזה, כש-Kill The Moonlight הוא כנראה המדוייק והמייצג מכולם. אבל אני תמיד אשמור אמונים דווקא ל-Gimme Fiction, ששיר הפתיחה שלו, “Beast and Dragon, Adored” הוא אולי המועמד המוביל לתואר שיר העשור שלי.


Spoon – Beast And Dragon, Adored


Spoon – My Mathematical Mind

לכל הפוסטים של סיכום העשור


עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה ל אייל מרדיו פרימיום (Cancel)

3 תגובות עד כה ↓