טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

ושוב איתכם

30 בOctober, 2012 מאת נמרוד

לפני הכל – ידיד הבלוג (והבלוגר) עידו שחם, תולה, לפחות זמנית, את המקלדת. לא ממש מפתיע, בהתחשב בכך שכבר ב-2010 עידו הכריז על “מותה של המוזיקה” עבורו. אני אישית הרגשתי תמיד שאני נמצא כל הזמן כמה צעדים מאחורי עידו – שגם אצלי ההתרגשות ממוזיקה חדשה, ובעיקר היכולת למצוא דרכים חדשות לתאר אותה על הכתב, הולכת ופוחתת.

אז כמה זמן נשאר לי? אז אני אמנם כבר לא הילד בן ה-16 שמקשיב עם לסת שמוטה ועיניים פעורות לערימה של דיסקים בעמדת ההאזנה של האוזן השלישית, תחת המבט חסר הסבלנות של המוכרים והלקוחות שבתור. אבל עדיין, בכל שנה, יש לפחות חופן אלבומים שנוצצים בים האכזבות ומצדיקים שיתוף – ואחרי הרבה מאמצים מגיעות גם המילים שיתארו אותם. כל עוד יש כאלו, וקורא אחד או שניים שיודעים להוקיר תודה – אני עוד כאן. וכשיגיע הרגע להיפרד תדעו – זאת לא המוזיקה, זה אני.

בשנים האחרונות הייתה חפיפה חלקית מאוד בין הטעם המוזיקלי של עידו ושלי – מה שהפך אותנו לשותפים מצויינים לתקלוטים. אני לא בטוח כמה אלבומים משותפים הייתם מוצאים ברשימת הפייבוריטים שלו ושלי מן השנים האחרונות – אבל זה בוודאי אחד מהם:

כאן היה אמור להיות פוסט נלהב שמספר על החוויות שלי בנורבגיה ובברלין. אבל בחודש שבילינו בחו”ל כמעט כל מה שיכל להשתבש – השתבש. את נורבגיה נאלצנו לעזוב אחרי שבוע בשל בעיות לוגיסטיות, וזאת הוחלפה בטיול רכב בדרום גרמניה, מהסוג שבתכנון המקורי התכוונתי לשמור לאזור הפנסיה. נסיון לגיחה לשוויץ הסתיים בנימה צורמת במיוחד (אם אי פעם אתם מגיעים לאינטרלקן, אני יכול להמליץ לכם באיזו מסעדה לא לאכול אם אתם לא רוצים לבלות יומיים עם הראש בתוך אסלה). ברלין, לעומת זאת, הייתה נהדרת כצפוי. לסיכום, ובניגוד לכל היגיון היסטורי – הכל היה טוב, כל עוד לא התרחקנו מגרמניה.

זה היה גם, כנראה, החודש הכי דל במוזיקה שהיה לי כבר כמה שנים. לא רק למוזיקה חדשה לא האזנתי – גם למוזיקה שלקחתי איתי לא ממש מצאתי זמן להאזין. מאז, כבר שבועיים (פלוס סופ”ש אינדינגב אחד), אני מוצא את עצמי בבליץ השלמת פערים, מהסוג שיוצאים ממנו בעיקר עם כאב ראש מוזיקלי.

ובאופן אירוני/מכעיס, השיר היחיד שהוציא ממני קריאת התפעלות אמיתית שייך דווקא לאמנית נורבגית. בשנים האחרונות אני מגלה חיבה הולכת וגוברת לזמרות מהסוג החולמני. ואחרי Fever Ray, זולה ג’יזס, גאזל טווין ו-iamwhoiam (שהוציאה את אחד האלבומים הטובים ביותר שלא כתבתי עליהם השנה),  אני מוצא את עצמי מאזין להרבה אלבומים מהסוג הזה ולרוב מתאכזב. הבעיה נמצאת כנראה בטעם הספציפי שלי – אני לרוב מוצא את השירה נקיה מדי, ואת הרקע המוזיקלי דל מידי.

White Foxes של Susanne Sundfør הוא בדיוק מה שאני מחפש – קול חולמני שנשבר במקומות הנכונים על רקע מוזיקלי רך אבל לא רכרוכי. The Silicone Veil, האלבום שממנו השיר הזה נלקח, מתגלה כשווה האזנה גם אם לא אחיד ברמתו. בין הרגעים הרעים שלו תוכלו למצוא את “Meditations in an Emergency”, קטע אינסטרומנטלי שנשמע כמו יצא מסצינה מדכאת במיוחד ברשימת שינדלר או “When” הצ’יזי. מולם אפשר למצוא את שיר הנושא או צמד השירים האחרונים, שמזכירים הרבה יותר את השיר שהביא אותי לאלבום הזה מלכתחילה.


Susanne Sundfør – White Foxes


Susanne Sundfør – Rome


Susanne Sundfør – The Silicone Veil

וגם צ’לסי וולף נעה, פחות או יותר, באותם איזורים מוזיקליים. היא חסרה, לפחות עבורי, את העוצמה שיש ברגעים הגדולים של The Silicone Veil, אבל היא בהחלט מצדיקה האזנה לחובבי הז’אנר.

לסיום – אם הבלוג הזה הוא לא המקור היחיד שלכם למוזיקה חדשה, אני מניח שההייפ המוצדק לחלוטין אודות האלבום החדש של Tame Impala הגיע כבר גם אליכם. ובכל זאת, אם טרם האזנתם לו – מדובר בוודאי באחד האלבומים היותר מענינים וסוחפים שיצאו בחודש האחרון, אולי גם בשנה כולה. באותה הזדמנות, תנו האזנה גם לאלבום האחרון של Pond, גירסאת הרימיקס של Tame Impala, עליו המלצתי לפני כמה פוסטים.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · 5 תגובות

השאר תגובה

5 תגובות עד כה ↓

  • […] להם שיווענו כל כך כבר היו מעבר לפינה. אז זהו – שלא ממש. נמרוד כבר כתב את זה בצורה מושלמת (למרות שהשמיט פרט נוסף שהשפיע רבות על מהלך הטיול שלנו, […]

  • קוראת פה באופן רנדומלי, פעם ראשונה שהתחשק לי להגיב. ובכן, תהליך העייפות ממוזיקה הוא מוכר, אבל הוא לא כורח המציאות. קראתי לא ממזמן ראיון עם ג’ון קייל לקראת צאת האלבום החדש שלו, שם הוא הפגין התלהבות ממוזיקת היפ הופ, שמעידה על כך שמבחינתו תמיד יש משהו חדש לגלות, גם בגיל 70. אני אישית מקווה שאמשיך להתלהב ממוזיקה גם בעתיד, גם אם לא באותה אינטסיביות.
    ולאחרונה גיליתי את Austra , Grimes הקנדים ואת Polica האמריקנים לו חשקה נפשך בעוד נשים השרות בחולמניות על רקע אלקטרוניקה עדינה. ספציפית אני אוהבת במיוחד את השירה האופרטית של סולנית אסטורה אבל זה כבר עניין של טעם.

  • סוזאן — וואו. רץ להאזין לשאר.

  • אני מתחיל להרגיש אשם שאני לא כותב בלוג או לפחות שולח לך את המיילים שמדי פעם עוד הייתי שולח. את סוזאן גיליתי בהופעה של thomas dybdahl לפני יותר משנה. המנהל של תומאס ושלה הוא חבר והשביע אותי לבוא לשמוע אותה לייב. מרשים בהחלט.
    אז מה קרה שם בנורבגיה?

  • נורבגיה התגלתה כבעייתית מבחינת עונה – פחות בשל מזג האויר ויותר בשל התחבורה הלקויה בספטמבר. לא סיפור מעניין במיוחד.

    בנוגע לבלוג – הגיע הזמן להחזיר את מונוקרייב, או לפחות לשלוח פוסטי אורח לבלוגים אחרים. תשמח לפחות לשמוע שההמלצה האחרונה שלך נכנסה לפוסט הקרוב.