טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

סוף לפגרה

4 בDecember, 2013 מאת נמרוד

לא. לא יצאתי לפנסיה. אבל השילוב בין הטיול ליוון למעבר הדירה הכניס אותי לפסיביות מוחלטת. ולמרות ששמעתי בזמן הזה לא מעט מוזיקה טובה, לא הצלחתי להביא את עצמי לשבת מול המחשב ולכתוב. בדרך הצלחתי לפספס גם את הרעש שמסביב לאלבום החדש של Arcade Fire.

אבל במבט לאחור על מה שנכתב על האלבום הזה, נראה לי שהמחמאה הגדולה ביותר שאפשר להגיד היא שכמעט אי אפשר למצוא שתי ביקורות שנשמעות אותו הדבר. האלבום הזה כל כך שונה מכל מה שהחבורה הזאת הוציאה בעבר, שהוא מעורר שפע של נקודות התייחסות שונות בכל ביקורת וביקורת. הופתעתי לגלות, למשל, שאף ביקורת לא איזכרה את חגיגת הדיסקו והדיכאון של אוף מונטריאול ב- Hissing Fauna, Are you the destroyer לצד האלבום הזה, או שאף אחד אחר לא שם לב לכך שווין באטלר הפך ל-30 שניות לג’ון ספנסר בפתיחה של Normal Person.

מה שבטוח, הוא שעוד אלבום מינורי יחסית כמו The Suburbs היה מוציא בהדרגה את הלהקה מהתודעה. המפנה המפתיע הזה הוא בדיוק מה שהלהקה הייתה זקוקה לו כדי לעלות שוב לרשימת הלהקות הגדולות של העידן הנוכחי. בינתיים, גם ג’יימס מרפי, שהפיק את היצירה האדירה הזאת, יכול לתפור לעצמו עוד צל”ש על המדים, שממזמן נראים כמו כאלו של גנרל בצבא האדום.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/12/Arcade_Fire-Here_Comes_the_Night_Time.mp3]
Arcade Fire – Here Comes the Night Time

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/12/Arcade_Fire-Normal_Person.mp3]
Arcade Fire – Normal Person

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/12/Arcade_Fire-Porno.mp3]
Arcade Fire – Porno

אם יש להקה שנעדרת באופן פושע מהבלוג הזה, הרי שזאת Modest Mouse. זאת לא אשמתי כמובן – למרות שהלהקה מעולם לא הכריזה על פסק זמן, ועובדת באופן קבוע על חומרים חדשים (וגם, לעיתים נדירות, מופיעה), האלבום האחרון שלהם שוחרר ב-2007, שנה לפני שהבלוג הזה נולד. ובניגוד למקובל בתעשיית האינדי, אייזק ברוק לא מנצל את פסק הזמן הארוך הזה לאלבומי סולו או להתארחות באלבומים של להקות אחרות.

ובכל זאת, מאז שמודסט מאוס שמטו לי את הלסת בפסטיבל לידס לפני כמעט עשור ועד היום, הם מעולם לא יצאו לרגע מהפלייליסט שלי. מה הפלא שבהיעדר שירים חדשים אני קופץ על כל הזדמנות למצוא תחליפים לרוקנרול התוקפני ומלא הדחיפות של הלהקה – בחיטוט בהיסטוריה של הבלוג נמצא כבר תחליף אחד כזה, שנשכח מאז מהלב.

Traams

בינתיים, בחודשיים האחרונים ממלאים את הצורך הזה אלבום הבכורה של Traams. השלישיה הבריטית הזאת אמנם חסרה את השפעות האמריקנה של מודסט מאוס, ובוודאי שאין להם את השאפתנות חובקת היקום של אלבומים כמו Moon and Antartica או חרדת המוות של אייזק ברוק. אבל ברגעים הטובים של האלבום, יש בו את האיזון המושלם של מודסט מאוס בין אינטנסיביות ותוקפנות למלודיות נקיות.

בינתיים מודסט מאוס הספיקו לבטל את סיבוב ההופעות שלהם לטובת עבודת אולפן, וגם לארח את קריסט נובוסליץ בהקלטות – כך שנראה שבקרוב אוכל להנות גם מהמקור ולא רק מתחליפים זמניים, טובים ככל שיהיו.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/12/Traams-Demons.mp3]
Traams – Demons

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/12/Traams-Head_Roll.mp3]
Traams – Head Roll

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/12/Traams-Grin.mp3]
Traams – Grin

ואם כבר מדברים על הרכבים (ובלוגרים) שחוזרים מפגרה ארוכה – בחודש שעבר שוחרר, 13 שנה אחרי קודמו, האלבום השני של Deltron 3030, סופר הגרופ שמורכב מהמפיק דן דה אוטומייטור, הראפר  Del the Funky Homosapien, והסקראצ’ר קיד קואלה. נדמה לי שבשמונה השנים שבהם עובדת השלישיה בעצלתיים על האלבום הנוכחי, הוא הספיק להפוך מאירוע מוזיקלי מצופה לאלבום שמשוחרר בשקט יחסי וכמעט ללא הייפ. קצת חבל – כיוון שמדובר באמת באלבום מצויין.

אני לא ממש מחבב אלבומי קונספט, ובטח לא כאלו שמנסים לספר סיפור של ממש – מלבד סרט של פול וורהובן, כנראה שאין הרבה דרכים רדודות יותר לספר סיפור. למרבה המזל, אפשר להתעלם מסיפור העלילה העתידני המקושקש של האלבום (משהו על עולם עתידני שבו מוזיקה היא בלתי חוקית) ולהנות מההפקה הנהדרת של האוטומייטור והפלואו המצויין של Del.

כרגיל באלבום של דן דה אוטומייטור, האלבום מלא עד אפס מקום באירוחים מוזיקליים – מהחשודים המידיים (דיימון אלברן, מייק פאטון), לצפויים פחות (אמילי וולס, זאק דה לה רוחה), למפתיעים ממש (השחקנים ג’וזף גורדון לוויט ומרי אליזבת וינסטד, שמתגלה כזמרת לא רעה בכלל), וגם כמה קומיקאים ואפילו שף אחד שמתארחים בכמה קטעי קישור קומיים חביבים למדי.

Deltron 3030

אז כן, אני אשם שוב בהעדפה מתקנת להיפ-הופ מהסוג הלבנבן (ואולי יהיה מדוייק יותר להגיד, בהתחשב במוצאם של שניים משלושת חברי ההרכב, מהסוג הצהבהב). אבל ההיפ-הופ חסר הבלינג-בלינג והמשועשע הזה הוא בדיוק מה שהייתי צריך כדי להפיג את כאב הראש שהשאיר אחריו קניה ווסט והאגו הענקי שלו.

עוד הפתעה נעימה הוא דיסק הבונוס עם הגירסאות האינסטרומנטליות של שירי האלבום. לרוב משהו שאף בן אדם שפוי, למעט בעלי אולמות קריוקי שנמאס להם מ-Dancing Queen, ימצא בו עניין. אבל באלבום מהסוג הזה, שבו הקטעים נבנו שכבה על גבי שכבה ולא כיחידה שלמה, הרבה מהפנינים שבתחתית מתגלים רק כשמסירים את השכבה העליונה – כמו עבודת הסקראצ’ינג העדינה של קיד קואלה, שקבורה תחת המתקפה המילולית של Del וזאק דה לה רוחה ב-Melding of the Minds.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/12/Deltron_3030-the_return.mp3]
Deltron 3030 – The Return

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/12/Deltron_3030-look_across_the_sky_feat._mary_elizabeth_winstead.mp3]
Deltron 3030 – look across the sky (feat. mary elizabeth winstead)

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/12/Deltron_3030-what_is_this_loneliness_feat_damon_albarn_and_casual.mp3]
Deltron 3030 – What is this Loneliness (feat Damon Albarn and Casual)

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/12/Deltron_3030-Melding_Of_The_Minds_Instrumental.mp3]
Deltron 3030 – Melding Of The Minds (Instrumental)

תגיות:   · · · · · · · · 5 תגובות

השאר תגובה ל עידו שחם (Cancel)

5 תגובות עד כה ↓