טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

בחזרה לעתיד

18 בJune, 2011 מאת נמרוד

לפני הכל: אם עוד לא צפיתם בסדרה הטובה ביותר בכל הזמנים, אז זה הרגע להתחיל. אם כבר צפיתם, או שאתם זקוקים לשכנוע נוסף, מיטל שרון תירגמה ב”הסיפור האמיתי והמזעזע” ראיון בארבעה חלקים של ניק הורנבי עם דייוויד סימון, יוצר הסמויה, שעוזרת להסביר איך יצירה כל כך חריגה בנוף הטלויזיוני הצליחה להסתנן לטלויזיה האמריקאית.

הקיסר של ארצות הברית.

הנה ווידוי כואב – יש לי אייפד. לפני שאתם מעקמים את אפכם ומוחקים בזלזול את הבלוג מרשימת המועדפים שלכם, דעו רק שיש לי תרוץ טוב – בדמות הדוד הנדיב שכל ישראלי מחוייב, על פי חוק, להחזיק בחו”ל. זה של האישה הגיע לאחרונה לביקור ובידו אייפד חדש ונוצץ. על אף ניסיונות ההתנגדות התקיפים שלנו (“וואי, תודה, גרררר… אייפד”), הדוד לא הסכים לקבל לא כתשובה. כיוון שיחסי ישראל-ארה”ב גם כך בשפל התרצינו, בלב כבד, ולו רק כדי למנוע התדרדרות נוספת.

אז כן, מדובר בלא יותר מצעצוע חביב וריקני, למי שמעוניין להשקיע כמה אלפי שקלים על מנת לשפר את חוויית ה-Fruit Ninja שלו (יש גירסא לשני שחקנים, ייפי!). אני, לעומת זאת, עושה בו לאחרונה שימוש בעיקר כקורא דיגיטלי. על החסרונות שלו כקורא שאינו מבוסס על דיו דיגיטלי הוא מפצה עם המסך הצבעוני שמאפשר, לדוגמא, לקרוא עליו קומיקס.

ואכן אני מנצל את ההזדמנות לקריאה חוזרת של כל הכרכים של The Sandman, יצירתו רחבת ההיקף של ניל גיימן. למי שלא צלל ל-75 החוברות של הקומיקס המופלא הזה, The Sandman הוא אוסף של סיפורים נפרדים, לצד כמה עלילות נמשכות, שכולן קשורות בצורה זו או אחרת לעולם החלומות, בו מורפיאוס, שליט אותו עולם, הוא הגיבור הראשי.

כמובן שניתן לקטלג את היצירה הזו תחת ז’אנר הפנטזיה. אך למרות המקום הנרחב שניתן ליצורים מיתיים ובני אלמוות שונים, היא עוסקת, בעיקרה, בבני אדם. מורפיאוס ו”אחיו” שולטים כל אחד במימד אחר של הקיום האנושי (כגון יאוש, תשוקה ומוות). ומרבית העלילות נעות סביב בני אנוש, בעיקר כאלו שעולם החלומות משחק תפקיד משמעותי בחייהם. ובניגוד, נניח, ליצירות האינטיליגנטיות אך הקרירות של אלן מור, Sandman שופע בדמויות אנושיות ועגולות שניתן להזדהות איתן.

גיימן, שמתעלה כאן על הרומנים הכתובים שלו, מרבה להשתמש באירועים ודמויות היסטוריות ובקפיצות על ציר הזמן. מאירועים שקורים אלפי שנים בעבר, דרך סיפורים שסובבים סביב התיאטרון הנודד של שייקספיר או ימי המהפכה הצרפתית, ועד למלחמת המפרץ הראשונה, שאירעה במקביל לזמן כתיבת היצירה. מרתק במיוחד השימוש בדמויות ואירועים היסטוריים שוליים, כמו דמותו האקצנטרית של “הקיסר של ארצות הברית”, שמהווה בסיס לאחד הסיפורים המרתקים ביותר.

אני רחוק מלהיות חובב קומיקס אמיתי, וקראתי מעט מאוד יצירות רציניות בז’אנר  (המלצות יתקבלו בברכה), כך שקשה לי לדרג את The Sandman ביחס לרומנים גרפיים אחרים. אבל ברשימת הספרים המומלצים שלי – לחובבי קומיקס או לא – הוא בהחלט מדורג גבוה.

בוודאי שמתם לב שבכל הנוגע לאוצר מילים, העברית המודרנית והצעירה מפגרת בהרבה ביחס לאחיותיה שמעבר לים. כך, לדוגמא, אין בעברית הבדל בין Vocals, Singing או Poetry – כולם מיתרגמים לרוב ל”שירה”. לכן, כשמתרגמים לעברית מונחים מעולם הפופ, לפתע כל כך הרבה מונח על כתפיה של המילה הפשוטה הזו. ואולי זה חלק מהסיבה ששירי משוררים הם תופעה כל כך נפוצה בפופ העברי.

כשאני מקשיב ל-Gloss Drop, האלבום החדש של Battles אני מוצא את עצמי מתגעגע לשירה של טיונדאי ברקסטון, שעזב את הלהקה לאחר אלבום הבכורה. כשאני אומר שירה אני לא מתכוון ל-Singing ובוודאי לא ל-Poetry, אלא ל-Vocals בצורתם הפשוטה ביותר. לא משנה כמה פעמים הקשבתי ל-Atlas, שיר השנה שלי ל-2007, והראשון שנכתב עליו בבלוג זה, אף פעם לא טרחתי להכיר ממש את המילים (כצפוי, מתברר שאלו מביכות במיוחד). מבחינתי מיתרי הקול של ברקסטון היו עוד כלי נגינה במערך המושלם של אחת הלהקות הייחודיות והעתידניות ביותר בעולם. זאת שלסגנון המוזיקלי שלה ימצאו שם רק בעוד עשור.

אחרי כמה השמעות הצלחתי סוף סוף לאהוב את Gloss Drop. את שיר השנה שלי אני לא אמצא כאן, אבל לשלושת חברי הלהקה הנותרים יש עדיין שפע של כישרון, מספיק כדי ליצור כמה מהקטעים המרתקים ביותר שיצאו השנה. מספיק על מנת להישאר, עם או בלי Vocals, הלהקה הנכונה ביותר להאזין לה אם אתם רוצים לדעת איך תשמע המוזיקה שהילדים שלכם יאזינו לה בדלוריאן המעופפת שלהם.

ככה הם נשמעו פעם:


Battles – Atlas

כאן הם מארחים את גארי ניומן.


Battles – My Machines (Featuring Gary Numan)

וכאן הם לבד לגמרי


Battles – Wall Street

כשאני מרפרף על בלוגי מוזיקה, שמות של להקות תמיד ימשכו אותי מכאלו של זמרים וזמרות. הסיכוי שלי להתחבר לאמן מיוסר עם גיטרה אקוסטית שסוחב טראומות מהחרם שעשו עליו בחטיבת הביניים הולך ופוחת עם השנים. לכן גם במקרה של טום וק הציפיות שלי היו נמוכות. אך, למרבה השמחה, וק רחוק מאוד מהסטיגמה הסינגר-סונגרייטריות. אלבומו השני (אחרי שבע שנות העלמות), Leisure Seizure, מלא בשירים יצירתיים ומגוון סגנוני מרשים, בלי שמץ של בכינות.  זה שאקח איתי הלאה הוא ללא ספק “A Chore” שמקורי גם מוזיקלית וגם בזכות המסר המיזנטרופי (ואם יש משהו שחסר בעולם האינדי, זה קצת מיזנטרופיות בריאה).


Tom Vek – Aroused


Tom Vek – A Chore

אה כן – ראיתי השבוע גם את “האנה” ואת אקס-מן: ההתחלה. שניהם מצוינים ושווים צפיה על המסך הגדול. רוצו מהר, לפני שיגמר.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · 6 תגובות

השאר תגובה

6 תגובות עד כה ↓

  • התיאור שלך מהסתייגות מסינגר־סונגרייטרים קולע להסתייגות שלי. רוב האלבומים של אליוט סמית’ נרקבים אצלי בתקיית הלא נשמעים מאז ומעולם. אבל חוץ מהבכיינות והגיטרה האקוסטית, יש משהו שהרבה יותר מעניין אותי במוזיקה שקבוצה מגובשת מייצרת, מאשר מישהו אחד עם חדר קטן, ציוד ביתי, ושירים לא מופקים.

    לא שמעתי את Battles מעולם. אני צריך להתבייש בתור חובב אינדי?

  • את battles כדאי תמיד לשמוע. אבל אני חייב להודות שעם כל המחמאות שלי אליהם אני אולי אוהב אותם מאוד כקונספט ואת המקוריות שלהם – אבל להאזין לאלבום שלהם ברצף יש לי כוח רק לעיתים רחוקות…

    שאלת במקום אחר אם הייתי בקאט קופי – אז לא, ואני די מצטער שלא. לאינטרפול אני בטוח אגיע.

  • האמת שהיתה אחלה הופעה. קצרה, אבל טובה.
    עכשיו אינטרפול באו עם היציאה הלא קשורה – כרטיסי VIP…

  • “כל כך הרבה מונח על כתפיה של המילה הפשוטה הזו. ואולי זה חלק מהסיבה ששירי משוררים הם תופעה כל כך נפוצה בפופ העברי.”

    צ’מע חבוב, הפוסט הזה פנטסטי.

  • They played a killer show in Miami and we got to do a little interview 🙂

    http://nightdrivemiami.com/2011/10/24/battles-interview-ticket-give-away/

    • טיונדאי ברקסטון הוציא ב-2009 אלבום ענק בשם Central Market שמצדיק לחלוטין את עזיבת Battles. חציו יצירות נאו קלאסיות עליזות עם תזמורת של 50 נגנים, וחציו קטעים יותר מינימליסטיים רוקיסטים עם גיטרה חשמלית ופידבק. קניתיו לפני חודש ואני לא יכול להפסיק להקשיב לו.
      שמע איזה שיר ענק:
      http://www.youtube.com/watch?v=JvtiwgiyisI