טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

קאנון לכל פועל (סיכום העשור, חלק ראשון).

8 בSeptember, 2009 מאת נמרוד

ממש כמו עם סיכום השנה שעברה, ממש אין לי כוונה לארגן פה מצעד סדור של אלבומי העשור, בוודאי לא של שירי העשור (מצעד השירים של העשור המוזיקלי זה בעיני קצת כמו מצעד הבלטות של העשור הארכיטקטוני). במקום זאת בחרתי כמה מהאלבומים שטילטלו אותי במהלך העשור, כאלו שיש לי משהו מעניין לכתוב אודותם, כאלו שאקח עימי גם לעשור הבא – ואכתוב כל פעם על אחד או שניים מתוכם, עד שיגמר הכוח, ההשראה או העשור.

OK Computer הוא, לפחות כך נראה, הקלאסיקה האחרונה. האלבום האחרון של המאה ה-20 והראשון של המאה ה-21 הוא גם האחרון שהצליח להשתחל לקאנון על גבי אהדת הציבור והמבקרים גם יחד, רגע לפני שעולם המוזיקה התפוצץ למליוני רסיסים קטנים. חובבי המוזיקה האמיתיים – נברני הבלוגים וחפרני הסולסיק יודעים שבכל שנה יוצאות עוד כמה קלאסיקות קטנות כאלו – גם אם לעולם לא יצליחו להגיע ביניהם להסכמה על זהותם. אבל עבור הקהל הרחב – זה שזוכר בחיבה את מפגש הפיסגה בין איכות לפופולריות של אמצע שנות התשעים, העולם הזה לא קיים כלל. הוא רואה את ההייפ שצומח סביב להקות הענק של ימינו, קולדפלי או קינגס אוף ליאון לדוגמא, ויודע שמרמים אותו – לא ייתכן שזאת התשובה של העשור הזה לרדיוהד או נירוונה. מצד שני, לא משנה כמה בלוגים מספרים בשבחם של, נניח, דירהוף או פנדה בר וקולקטיב החיות שלו, האמנים הללו לא מצליחים לפרוץ את חומת התודעה של הקהל הרחב. גם אמני האינדי המצליחים ביותר (מודסט מאוס, ארקייד פייר או ספון לדוגמא) הם שמות שלא אומרים דבר למרבית ציבור המאזינים.

אפשר לזלזל בטעם הקהל, להתעלם מבורות הרוב – הרי מוזיקה נפלאה לא חסרה, והקהל הקיים נאמן מספיק על מנת לאפשר לרבים באינדי האמריקאי והבריטי להתקיים בכבוד, גם היום, ממוזיקה. והרי, בכל מקרה, הערצת מיליונים היא לרוב הדרך המהירה לקיפאון יצירתי. אבל הרוב הדומם הזה יוצר את הזיכרון הקולקטיבי שלנו – כשמהדורות החדשות בארץ יסכמו את השנה המוזיקלית הם ידברו על מותו של מייקל ג’קסון, על הביקור של מדונה ולאונרד כהן ואם ירגישו חתרניים ממש אולי יזכירו במילה את פיית’ נו מור – כולם אמנים שאין להם כמעט שום רלוונטיות לעשור ההולך ומסתיים. המוזיקה של העשור הראשון של המאה העשרים ואחד אולי תמשיך להתקיים עוד זמן רב על גבי שרתים נידחים ברשת ועל גבי אייפודים בכל העולם, אבל לכל צורך מעשי היא נשכחה עוד לפני שנוצרה. ובעוד עשרים שנה, כאשר ינסו להיזכר במוזיקה של העשור, שום דבר שדומה לביטלס אצל אד סאליבן או נירוונה במופע האנפלאגד לא יעלה לתודעה.

The_Sophtware_Slump

אבל ישנם גם יתרונות לחיים בעידן ללא קאנון. במאה ה-20, OK Computer הוא יצירת מופת יחידה במינה. במאה ה-21, נטולת ההיררכיה המוזיקלית, יכול אני לטעון – גראנדדי עשו את זה טוב יותר. נכון, ל-The Sophtware Slump מעולם לא היה סיכוי לזכות למעמד העל זמני של מתחרו מעבר לאוקיינוס – לא כשיצא שלוש שנים מאוחר יותר, כשההשפעה של רדיוהד עליו ניכרת. בטח לא כשיצא כאשר הקהל הרחב כבר איבד את העניין, וחשוב מכך, את האמונה ברוק הגיטרות. אבל לעומת הטקסטים המעורפלים והמתחמקים מאחריות של תום יורק אני לא יכול שלא להתפעם מהבהירות המחשבתית והישירת המבט של ג’ייסון ליטל. ואל מול תחושת הניכור של האדם בעידן הטכנולוגי שמציגים רדיוהד, יודעים גראנדדי להזכיר לנו שגם הטכנולוגיה עצמה – מתיישנת, מחלידה, משודרגת ונזנחת – זוכה ליחס מנוכר משל עצמה מידי האדם.

אבל אולי דווקא חוסר המהפכנות של The Sophtware Slump הוא זה שיציל אותו מתהום הנשייה. כיוון שבעוד כמה עשורים, כאשר כל צלילי העשור הנוכחי ימוחזרו, ירוטראו, יושטחו ויומאסו, כאשר המיני מהפכה של רדיוהד תיראה לפתע מיושנת ונדושה, והעשור שבא אחריה ישתחרר מצילה הענק, עשויים פתאום גראנדדי לזרוח שוב. ממש כפי שרובנו נעדיף להאזין לעוד זמר פולק מקסים וחסר יחוד משנות ה-60 על פני ניסויי הצליל המהפכניים לזמנם והמיושנים לזמננו של קראפטוורק, כך עשוי דור חדש של מאזינים ליפול בקסמו הפשוט והעל זמני של The Sophtware Slump. נצנוץ בודד מעשור מוזיקלי שירד לטמיון.


Grandaddy – Broken Household Appliance National Forest


Grandaddy – Jed’s Other Poem (Beautiful Ground)


Grandaddy – Miner At The Dial-A-View

אללי – אני טס ביום חמישי לרומא, לשבוע עמוס חוויות ודל מוזיקלית, נתראה בחגים!

לכל הפוסטים של סיכום העשור

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · 7 תגובות

השאר תגובה

7 תגובות עד כה ↓

  • מבורך!
    מחכה להמשכים…

  • אלבום טוב, מצוין. אבל באמת השוות אותו ל־OK Computer, ולא רק זה, אפילו כינית אותו “טוב יותר”? תמוה.
    לטעמי, כמה שאני אוהב את האלבום הזה, הוא נופל מכל בחינה ביחס לשלישי של רדיוהד: מילים, לחנים, אווירה, נגינה, וכו’ וכו’…
    The Crystal Lake נהדר, אבל ברשותך – גם בעוד עשור אני אחזור להתענג על Let Down.

    מחכה לשאר הסיכום שלך 🙂

  • פוסט מרשים. מסכים איתך לגבי חלק מהדברים. “כשלון התוכנה” אכן לא מוערך ומואזן כראוי. אלבום באמת גדול, הקונספט הרבה יותר קוהרנטי ונהיר מאשר באוקי קומפיוטר (אפשר אפילו לראות תהליך של הצגת הבעיות ושני הפתרונות במהלך האלבום), אבל בכל זאת-אתה באמת חושב שהטוויסט האלקטרוני של אוקיי קומפיוטר, שלקח שירים גדולים גם אם תפשיט אותם לעירום מוחלט והפך אותם להמנונים עם אווירה כמעט קדושה, מקביל לחדשנות בזמנה של קראפטוורק?
    את מה שכבבת אפשר להגיד על חלק מהשירים בקיד איי ואמנזיאק.
    באלבומים הללו, מעצם טבעם כמעבדת ניסויים צלילת, התוצאה יכולה להיות או שיר מספירה אחרת או הרהור אמביינטי מיותר. ואליהם אולי פחות יחזרו בחלוף השנים.
    אבל אוקיי? כל שיר קלאסיקה.
    ו”הוא פשוט, הוא טיפש, הוא הטייס” הוא כנראה שיר העשור שלי.

  • ברק – המקרה של רדיוהד לא דומה בדיוק לזה של קראפטוורק, אבל הכוונה שלי הייתה שעוד כמה שנים לאנשים יהיה הרבה פחות אכפת מהמהפכנות המוזיקלית, ממידת ההשפעה של אלבום וממי קדם למי, ויסתכלו על התקופה הזאת כרצף אחיד ושטוח של מוזיקה טובה יותר ופחות.

    קשה לי להאמין ש-Sophtware Slump יזכה אי פעם למעמד שלו זוכה OK Computer, אבל יהיה אפשר להעדיף אותו על פני קודמו שמעבר לאוקיינוס בלי להיחשב לתמהוני. משהו כמו להעדיף את Love על פני הביטלס

  • מברך אותך על ההחלטה הנכונה לעשות סיכום עשור. אני מת מסקרנות לגבי ההמשך. כתבת נפלא כמו תמיד.
    מסכים איתך לגבי הנושא שנקרא “צריבה תודעתית” יש בעייתיות בנושא הזה בעשור הזה, אבל בו ננסה:
    קונור אוברסט, M Ward, פיונה אפל, גורילז, סיגור רוס, ווקסטרוט, בלוק פארטי MGMT, LCD , Soundsystem, אלבו, אאוטקאסט
    ואם אתה חייב מיינסטרים אז בכל זאת יש את מיקה וריאהנה,
    הבעיה היא לא השמות החשובים אלא מהפכה שהיתה פה בעשור הזה, ועל זה אני עוד צריך קצת לחשוב. כי בשנות השמונים אפשר לומר:
    לידה אנושית, דפש מוד, יאזו, סמיתס וקיור וכמעט אמרת הכל
    בשנות התישעים יש את רדיוהאד ותגיד לי אתה מי עוד
    אבל אם נחזור רגע לשנות השמונים השנים שבהם הומצא ההיפ-הופ ולא תמצא שום הרכב שמייצג את זה.

  • בשנת 2000, חזרתי הביתה עם האלבום החדש של גרנדדי, שמתי אותו מההתחלה עד הסוף ונשכבתי על המיטה עם חוברת המילים ביד. התרגשות של תישכח לעולם. חוויה אינטימית. רובוט שנסה לשיר כמו בק וזה יוצא לא מדכא, משתכר ומאבד את עצמו… איזה אלבום קונספט מושלם – דטרמניזם טכנולוגי לרגשנים.

    בשנת 2001, פסטיבל ווירג’ין – חבורה של מזוקנים אמריקאים בעלי לוק רדנקי משהו עומדים מולי על במה ומבצעים את כל האלבום. כשהגיעו לפואמה האחרונה של הרובוט ג’ד ממש קפצו לי הכתפיים בצמרמורות.

    אאאמממאאא, העלית בי זכרונות, איזה יופי

  • מסכים שזה אלבום יפהפה. בזמן אמת, אחרי ששמעתי אותו, אהבתי אותו יותר מאשר את אוקי. אולי יש בזה גם משהו פסיכולוגי – לאהוב דווקא את מה שאף אחד לא מכיר, ולהתנגד למה שכולם קוראים לו “יצירת מופת”.
    אחרי קצת פרספקטיבה, אני חושב שאוקי שרד את מבחן הזמן יותר טוב, לפחות עבורי. אני יודע שזו קלישאה, אבל פרנויד היה ונותר שיר מדהים. הלוואי ואני הייתי כותב אותו 🙂
    ודרך אגב, הכורה בחייג וראה זה שיר פשוט מדהים.