טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

פרסי ניחומים (סיכום העשור, חלק רביעי)

10 בNovember, 2009 מאת נמרוד

לא מעט מהמוזיקה שליוותה אותי בעשור הנוכחי נוצרה בעשור הקודם, כאשר מצאתי את עצמי חופר אל כל הצלילים שהפסדתי בזמן אמת (כלומר, שנוצרו מחוץ לסיאטל רבתי). אמנם התגברתי על הפיתוי לכתוב סיכום עשור אוטוביוגרפי, ולכלול בו את כל אותם אלבומים. ועדיין, ישנם לא מעט אמנים ששיא הקריירה שלהם אי שם בשנות ה-90, אך הצליחו ליצר תוצרים ראויים גם בעשור הנוכחי – סוג של “פרסי ניחומים”, אם תרצו.


The Silver Jews – Bright Flight

אי אפשר להפריז בחשיבות, עבורי, של המוזיקה שיצרו סטיבן מלקמוס ודיויד ברמן. למעשה, במידה רבה ראויים השניים הללו לתואר אמני העשור שלי – הלנון ומקרטני הפרטיים שלי. הפכים משלימים – הסולן הכריזמטי והמוחצן והמשורר המתוסבך והמסתגר – שיצרו, ביחד ולחוד, את האלבומים שליוו אותי בעשור האחרון של חיי. אלא שהאלבומים האלו נוצרו כולם בעשור הקודם – מלקמוס עם פייבמנט המיתולוגית (מישהו הולך להופעת האיחוד?) וברמן עם American Water המופתי, בברור האלבום הגדול ביותר של ה-Silver Jews, ולא במקרה האלבום שבו הנוכחות של הנוכח-הנפקד מלקמוס היא המשמעותית ביותר.

אם אני צריך לבחור סוג של “פרס הניחומים” של הצמד מהעשור הנוכחי, אז אמנם קריירת הסולו של מלקמוס רחוקה מלבייש את המקור, עם ארבעה אלבומים שנעים בין הטוב למצויין (“Face The Truth” הוא בעיני הטוב מביניהם) – אבל הבחירה שלי הולכת דווקא על Bright Flight, אלבומו של ברמן מתחילת העשור. הרבה המלודיות המופלאות של American Water אמנם נעלמו (יחד, כנראה, עם סטיבן מלקמוס) – אבל ברמן היה ונשאר כותב שירים מופלא. למרות שנכתב על סף תהום – רגע לפני שברמן שקע להתמכרות הרסנית לסמים ולאלכוהול, Bright Flight הוא כנראה האלבום הרומנטי ביותר של ה-Silver Jews. למרות כמה רגעים של אפלוליות (“Time Will Break The World” המורבידי, למשל) הוא רחוק מרחק רב מהציניות והקרירות שאיפיינה את American Water. אך הרומנטיקה של ברמן מפוכחת, בוודאי לא נאיבית.

אני חייב להודות שלא מעט מהאהבה שלי לאלבום הזה נובעת ממרכז הכובד שלו. Tennessee בולט לא רק בזכות הקצביות המרוממת שלו, ובזכות השירה של קאסי מארט (לימים קאסי ברמן. אם תרצו, היוקו אונו בסיפורנו) – Tenessee הוא לא רק שיר אהבה מקסים, הוא גם שיעור מפעים באמריקנה. “Marry me, leave Kentucky, and come to Tennessee” שר ברמן לאשתו לעתיד – כמה מאיתנו ידעו להבדיל בין השתיים? אבל ברמן מסביר היטב את תיעובו ללואיוויל, על סצנת הרוק הגוועת שלה:

Punk rock died when the first kid said
“Punk’s not dead, punk’s not dead”
You know Louisville is death, we’ve got to up and move
Because the dead do not improve

ומציב מולה את נשוויל, מחוז חפצו:

We’re off to the land of club soda unbridled
We’re off to the land of hot middle-aged women
Off tot he land whose blood runneth orange

Silver Jews

וכפי שראיונות מאוחרים יותר מגלים, הסיפור הזה אמיתי לחלוטין – וברמן הצליח לקחת עימו את אהובתו מלואיוויל המקוללת ולהשתקע בנשוויל, ומאוחר יותר לשקם את עצמו ואת הקריירה שלו, ולהוציא עוד שני אלבומים (מוצלחים פחות, למרבה הצער), ולצאת לסיבוב הופעות ראשון ואחרון – רגע לפני שהחליט לפרק את החבילה ולפרוש מעסקי המוזיקה. ולמי שרוצה להיזכר באיזה כותב שירים מצויין (ובאיזה פרפורמר חסר כישורים) מדובר, מוזמן לצפות בביצוע של השיר מתוך ההופעה האחרונה אי פעם של הסילבר ג’וז:


Silver Jews – Room Games And Diamond Rain


Silver Jews – Tennessee


Silver Jews – Death Of An Heir Of Sorrow

Super Furry Animals – Rings Around The World

לא ממש “פרס ניחומים” תגידו, ואתם צודקים. האלבום החמישי של הסופר פארי אנימלס הוא ללא ספק אחד מהטובים בתולדותיהם (ויש שיגידו, הטוב ביותר). האלבום שגילה אותם לעולם (עם עזרה קלה מאורחים כמו ג’ון קייל על הפסנתר ופול מקרטני, שניגן באלבום על גזר וסלרי) הוא חגיגה פסיכדלית אדירה, לא פחות מאלבומי המופת שלהם משנות ה-90. עבורי יש לאלבום הזה חשיבות מיוחדת. אי שם לקראת סוף הצבא, כשתמימות הנעורים שלי החלה להתפוגג, ואיתה האמונה באלילי הגראנג’ של צעירותי, הצלילים של סופר פארי אנימלס הם אלו שנתנו לי תקווה חדשה. פתאום שיר לא חייב היה להיות מדמנה מצחינה של זעם וכאב או אמירה מחרישת אוזניים על חוסר הצדק בעולם – הוא יכול להיות גם סתם אסופה של צלילים מושלמים שמתחברים בצורה מושלמת.

Rings Around The World

אבל לא משנה מה דעתכם על האלבום הזה – בין אם כשיא של קריירה שהחלה בשנות ה-90, או  כסתם עוד אלבום מצויין של החיות השעירות, נראה לי שרובכם תסכימו שמשם והלאה החל השומן להצטבר מתחת לחליפות הייטי של החבורה הוולשית. נכון, עוד לא נולד האלבום הגרוע באמת של הסופר פארי אנימלס, אבל הידיעה על אלבום חדש של הלהקה כבר לא מעורר בי ציפיה, בוודאי לא נושאת בחיבה לילות טרופים מחוץ לשערי הראפידשייר.

כך או כך, Rings Around The World היה ונשאר אחד האלבומים המושלמים של העשור. ההתעלמות היחסים ממנו ברשימות הסיכום נובעת, לדעתי, לא רק מתאריך היציאה המוקדם שלו אלא גם מחוסר ההקשר שלו – כמו כל הקריירה של הסופר פארי אנימלז הוא לא נשמע כמושפע או משפיע על שום דבר אחר, הוא פשוט שם. את מקומו אצלי הוא כבש, בכל מקרה, כבר בשמיעה ראשונה.


Super Furry Animals – Sidewalk Serfer Girl


Super Furry Animals – Receptacle for the Respectable


Super Furry Animals – Juxtaposed With U

לכל הפוסטים של סיכום העשור

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · 2 תגובות

השאר תגובה

2 תגובות עד כה ↓

  • גם בשבילי, המוזיקה הכי טובה ששמעתי בעשור האחרון נוצרה בעשור שלפניו (טינדרסטיקס, האלבומים הראשונים הם יצירות מופת, אבל הם לא יכולים ליצור אלבומים באמת גרועים) אני בטוח שגם בעשור הבא אגלה משהו שפספסתי שנוצר בשנים אלו…

  • גם אני אהבתי את Tennessee… נדמה כאילו ההופעה
    בסרטון עייפה מאוד. ככה זה שרצים מבמה לבמה