טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

ביום ובלילה

25 בMarch, 2014 מאת נמרוד

עם כל הרצון להיות עם האצבע על הדופק, ולהקשיב ל”דבר הגדול הבא”, כולנו יודעים שאין דבר יותר מספק מלחזור למוכר ולאהוב. חובבי מוזיקה לא ממש זקוקים לכתבות מעמיקות ומחקרים כדי לדעת שהאזנה ה-100 לאלבום תמיד טובה יותר מהאזנה הראשונה, ושהציפייה לשיאים ידועים מראש תמיד מתגמלת יותר מחפירה בערימה של צלילים לא מוכרים. לכן, כנראה, קל כל כך לסלוח על פלגיאטים מוזיקליים. אלפי להקות יכולות עוד למחזר כל ריף גיטרה שג’וני מאר הגה אי פעם, ואנחנו נקשיב בשמחה ונבקש עוד. אז בוודאי שאין לי שום סיבה להתלונן על פלגיאט מוצלח של הלהקה האהובה עלי.

לכאורה, אין ספור להקות אינדי מהשנים האחרונות מושפעות מפייבמנט. ואכן, הנינוחות העצלנית שלהם נוכחת במוזיקה שנעשית היום הרבה יותר ממה שהייתה בשנות ה-90, כאשר הלהקה הייתה פעילה. ובכל זאת, מעט מאוד להקות באמת הצליחו ללכוד את הצליל – המורכב ממה שנהוג לחשוב – של הלהקה. Radstewart, רביעיה בריטית דווקא, עושים את זה בצורה מושלמת, כולל הליריקה המתחכמת והשירה העקומה של סטיבן מלקמוס. אפילו עטיפת ה-EP החדש שלהם נראית דומה להפליא לעטיפת אלבום הסולו הטוב ביותר של מלקמוס:

Radstewart - Face The Truth

אז זה עדיין לא מתקרב עדיין לגאונות של המקור, ובעיקר עושה חשק להאזין ל-Wowee Zowee בפעם המי-יודע-כמה. אבל כיוון שפייבמנט בחרו בחוכמתם לא ליצור מוזיקה חדשה באיחוד שלהם, וסטיבן מלקמוס המשיך למחוזות מוזיקליים (רק קצת) שונים, זה כנראה הדבר הכי קרוב שתצליחו למצוא השנה לחמישה שירים חדשים של פייבמנט.

את Blood Red Shoes לא ממש חיבבתי עד ל-Water, ה-EP הנהדר שלהם משנה שעברה. ועכשיו מגיע אלבומם החדש והרביעי, שהוקלט בברלין, על פי הצמד, “ללא מפיק, ללא טכנאי אולפן וללא חברת תקליטים”. ואכן מדובר באלבום פשוט ואפקטיבי להפליא – 40 דקות של מגברים מכוונים ל-11 וגיטרות שלא מפסיקות להדהד לרגע. לפעמים ריף גיטרה יעיל ותיפוף פשוט בכל הכוח הוא כל מה שצריך כדי להתחיל את הבוקר כמו שצריך.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/03/Blood_Red_Shoes-An_Animal.mp3]
Blood Red Shoes – An Animal

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/03/Blood_Red_Shoes-Grey_Smoke.mp3]
Blood Red Shoes – Grey Smoke

Post War Glamour Girls

אם עברתם כבר את קורס המבוא לשמות מתחכמים של להקות אינדי, אתם כבר יודעים שאצל Post War Glamour Girls לא תמצאו הרבה זוהר או הרבה בחורות (טוב, רק אחת). ולמרות מראה האינדי השגרתי של הרביעיה הצעירה הזאת, אלבום הבכורה שלהם, Pink Fur, רחוק מלהיות גנרי או היפסטרי. מדובר באלבום מלוטש להפליא, עמוס בגיטרות כבדות ושירה צרודה וזועמת בסגנון אולד סקול ניק קייב. ואם את הבקרים האחרונים התחלתי עם הרוקנרול הקליל של Blood Red Shoes, לא הייתה דרך יותר טובה לסגור את הלילות מהאלבום האפל-אפל הזה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/03/Post_War_Glamour_Girls-Sestra.mp3]
Post War Glamour Girls – Sestra

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/03/Post_War_Glamour_Girls-Red_Terror.mp3]
Post War Glamour Girls – Red Terror

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2014/03/Post_War_Glamour_Girls-Stolen_Flowers_Rust.mp3]
Post War Glamour Girls – Stolen Flowers Rust

תגיות:   · · · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה

3 תגובות עד כה ↓

  • נמרוד, לא מתאים לך!
    הורורס חדש, ליארז חדש ושום התייחסות?

    • על הליארז החדש עוד אין לי דעה מנומקת. מרגיש לי קצת כמו גירסא מוחלשת של האלבום הקודם. להורורס החדש אני מקשיב עכשיו לראשונה….

  • יופי, מוזיקה נחמדה ופוסט טוב. אתה צריך לכתוב כאלה לעיתים יותר תכופות. ואני דווקא בעד להתעלם מהריליסים הגדולים ולהתייחס לקטנים.