טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

“We talk about love, we talk about dishwasher tablets” (סיכום שנה מזורז)

2 בJanuary, 2010 מאת נמרוד

מוצף עד כדי בחילה בסיכומי שנה ועשור, כולל כאן בבלוג, דחיתי עד כמה שניתן את סיכום השנה שלי ואף שקלתי לוותר עליו לחלוטין. במקום, בתור פשרה, הנה סיכום שנה מזורז עם שלושה אלבומים נפלאים, אלבום שנה אחד ועוד כמה אלבומים ששווים איזכור.

The Antlers – Hospice

כמה קל לעבוד עלינו. אחרי שנים של הייפ, של להקות שהוכתרו לדבר הגדול הבא רק כדי להעלם אחרי רבע אלבום, של הבטחות חסרות כיסוי פשוט נמאס לנו. טמנו את ראשנו בחול, למדנו להתעלם, וגם שטרחנו להאזין פשוט שכנענו את עצמנו בכוח שמה שכולם מתלהבים ממנו הוא כנראה עוד בלון חסר כיסוי. אבל למערכת יחסי הציבור יש דרכים עוקפות לליבנו. כל מה שצריך לעשות הוא לשכנע אותנו בקיומו של אוצר “סמוי”, אלבום של להקה צעירה, חסרת לייבל, ולא מוכרת. לשכנע אותנו שמה שאנחנו שומעים הוא הגילוי הפרטי שלנו, ולא מה ש”כולם” מתלהבים ממנו.

לפתע, כמעט בו זמנית, אלפי אנשים ברחבי העולם גילו את ה-Antlers, גילו את הדבר הקרוב ביותר ל-Funeral של ארקייד פייר שיצא השנה. אבל גם כאשר אלפי בלוגים ברחבי העולם היללו את האלבום הנפלא והמייסר הזה, עדיין הוא הצליח לשמור על תדמית תמימה – כזה שלא רוכב על גלי הייפ אלא נישא מפה לאוזן בגל של אהבת מוזיקה אמיתית.

ומה המסקנה? אולי שמוזיקה טובה תצליח תמיד להגיע לאוזני הקהל גם ללא מתווכים פורמליים. אולי שחוסר הייפ גם הוא סוג של הייפ. ואולי שגם חוסר הייפ יכול להיות הייפ מוצדק מאין כמוהו.


The Antlers – Kettering


The Antlers – Two

The Horrors – Primary Colours

לפני כחודשיים הוזמנתי על ידי חברים למסיבה בדרום ת”א. בהיעדר רכב זמין החלטתי לוותר על התחבורה הציבורית ולעשות את הדרך – כשעת הליכה – ברגל. כל הדרך ליוו אותי The Horrors וגשם קל של תחילת החורף. את Primary Colours אהבתי עוד לפני אותו הערב – אבל זה היה ללא ספק רגע השיא ביחסינו. המסיבה, דרך אגב, הייתה מבאסת להפליא, אבל ממש לא הצטערתי שיצאתי אליה.

Primary Colours

למען האמת, ייתכן שהאלבום הזה הוא הסיבה הכי טובה לסיכום השנה הזה. האלבום היחיד ברשימה שלא נטחן עד דק במצעדי השנה. נכון, הוא לא מושלם כמו שאר האלבומים ברשימה הזו. נכון, מדובר בסתם עוד אלבום מחווה לג’וי דויז’ן, שכמוהו ראינו עוד עשרות במהלך העשור האחרון. אבל The Horrors הבריטיים מצליחים, באלבומם השני, להיות הרבה יותר נאמנים למקור ומדויקים מרוב מתחריהם משני צידי האוקיינוס. לא רע בכלל עבור מי שנחשבו לפלופ מוחלט לאחר אלבום הבכורה.


The Horrors – Do You Remember


The Horrors – New Ice Age

Grizzly Bear – Veckatimest

נדמה לי שכל מה שאכתוב כאן יהיה מיותר. הכל כבר נאמר על האלבום העשיר, המגוון והמדויק ביותר שיצא השנה. למעשה, אלבום השנה כמעט לכל מי שלא נופל מהרגליים מהאנימל קולקטיב. בכל שנה אחרת, שבה לא הייתי נתון לקסמה של המכשפה השבדית, זה כנראה היה גם אלבום השנה שלי. יותר מכל רשימה שבה האלבום הזה לקח בהליכה, יותר מכל הכתרים שנקשרו לו בשנה האחרונה בכל הבלוגים האופנתיים, שימח אותי כששני אנשים שונים במשרדי – לא בדיוק היפסטרים מנוסים – השמיעו את צליליו ברחבי הקומה. אין דבר יותר משמח מלראות אלבום אינדי רוכש לו קהלים חדשים, בוודאי כאשר מדובר באלבום קצת יותר מורכב ומעניין מהסטרוקס או הווייט סטרייפס.


Grizzly Bear – Two Weeks


Grizzly Bear – All We Ask

Fever Ray – Fever Ray

הקול

אינספור עיוותים ומניפולציות עובר קולה של קארין דרייג’ר אנדרסון במהלך האלבום, אלף פנים יש לו – ובכולם הוא מהלך עלי קסם משתק. אצל אנשים רבים תעלולי האולפן האלו משדרים קרירות או ניכור – מושגים שמושלכים פעמים רבות לחלל האוויר כשמדברים על Fever Ray. האם ניתן להאמין למי שמעוותת את קולה עד שלא נשאר זכר למקור? למי שיכולה להישמע, בהינף כפתור, פגיעה או תוקפנית, נשית או גברית (וגם אני טעיתי לזהות את קולו הבלתי קיים של אחיה בחלק מהשירים)? התשובה עבורי היא כן, כן, ועוד פעם כן. לא הופתעתי לגלות שאפשר לגרום לקול של אישה להישמע גברי – אבל הייתם מאמינים שאפשר לגרום לו להישמע כל כך אמיתי?

השירים

בחלק מהביקורות שקראתי נרשמה נטייה מסויימת לזלזל בטקסטים של Fever Ray, לראות בהם כיצירות תלושות, מלאות אווירה אבל חסרות תוכן. אמנם לא כל הטקסטים של אנדרסון מוצלחים או קוהרנטיים – אבל ברגעי השיא שלה היא מצליחה לתאר במדוייק רגעים של קסם אגבי. הקשיבו, לדוגמא, ל-Seven, מלא הגעגועים לחבר ילדות (מת?) איתו נהגה לשבת ליד כיור המטבח ולדבר – על אהבה, על טבליות הדחה – בעיני אחד המרגשים בשירי השנה.

Fever Ray

האווירה

מהתו הראשון של “If I had a heart” ועד למקצב השבטי שמסיים את “Coconut” האלבום הזה הוא קודם כל אווירה – אפלה, מטרידה, מצמררת. יותר מכל אלבום אחר השנה זה האחד שלוקח אותי למקום אחר, שמנטרל את היכולת שלי להתמקד בשום דבר אחר, שגורם לי להישען אחורה עם האוזניות ולשכוח את העולם שמחוצה לו. ואין קריטריון טוב יותר, כך נדמה לי, למציאת אלבום השנה.

Fever Ray – When I Grow Up

Fever Ray – Seven

Fever Ray – Dry and Dusty

ועוד אלבומים ששווים איזכור:
Japandroids – Post Nothing – פיסת האינפנטיליות המהנה והאינטליגנטית של השנה.
Bear In Heaven – Beast Rest Forth Mouth – שהחצי הראשון של אלבומם השני הוא אחד הסוחפים של השנה – בעיקר בזכות עבודת התופים המדוייקת.
David Bazan – Curse Your Branches – שלמרות צדקנות נוצרית שהכעיסה אותי לפרקים, הצליח להגיע לליבי – בעיקר בזכות זה שלא כלא את עצמו במסגרת המצומצמת של הסינגר-סונגרייטר.
Dark Night Of The Soul – האלבום הכי טוב שלא יצא השנה.
Swimming – The Fireflow trade – לא הופתעתי לגלות שהייתי היחיד שהצביע לאלבום הזה לרשימת אלבומי השנה של עונג שבת – אני משוכנע למדי שאחרי האזנה או שניים חלקכם יכו על חטא.
Phantom Band – Checkmate Savage – אלבום סופר מלהיב ומפוצץ מכשרון מלהקה סקוטית שרחוקה שנות אור מהסטיגמה העגמומית של אחיותיה לסצינת האינדי המקומית. .
The Black Heart Procession – Six – ההכרות הראשונה שלי עם הלהקה הוותיקה והמרשימה הזו. Witching Song הוא מועמד מצויין לשיר השנה.

ואם עוד לא נמאס לכם מסיכומי שנה ושירי שנה, ערכתי אוסף שירים קטן שמכיל כמה מהשירים שמופיעים בפוסט הזה ובפוסטים קודמים באתר – ועוד כמה שלא. מעין אוסף בלתי מחייב של שירי השנה. ליחצו כאן להורדה.

Tracklist:

Swimming – Panthalassa
Cold Cave – Life Magazine
Eyedea And Abilities – This Story
Oh no Forest Fires – Swing And A Misdemeanor
Bear In Heaven – Lovesick Teenagers
Phantom Band – Halfhound
Japandroids – Heart Sweats
Neon Horse – Strange Town
The Horrors – Do You Remember
Fever Ray – Dry and Dusty
Clues – Cave Mouth
The Black Heart Procession – Witching Stone
Danger Mouse And Sparklehorse – Revenge (featuring The Flaming Lips)
Sleepy Sun – New Age
Swimming – Crash The Current
Fever Ray – Seven
Casiotone For The Painfully Alone – Lesley Gore On The T.A.M.I Show
Handsome Furs – Legal Tender
The Decemberists – Won’t Want For Love (Margaret In The Taiga)
Noah And The Whale – Love of an Orchestra
David Bazan – Bless This Mess
Grizzly Bear – All We Ask
The Antlers – Two

שנה טובה!

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 4 תגובות

השאר תגובה

4 תגובות עד כה ↓

  • fever ray אלבום מושלם.

  • איזה כיף, עוד אוסף סיכומשנה להאזין לו בשעות ארוכות של איזון משוואות חמצון-חיזור.
    דווקא לא שמעתי המון דברים חדשים השנה (וכן, האנטלרס טרם תפסו אותי), אבל אחרי האוסף+אלבומי השנה אצל גיאחה אני בהחלט מכה על חטא. מרוב שכולם דיברו על אנימל קולקטיב (מאכזב!), לא שמתי לב שיצאו המון דברים מעניינים.

    הולכת להקשיב. תודה!

  • עד שיהיה לי טעם משובח כמו שלך, אני שומע מה שאני אוהב.
    דויד בזן והאנטלרס ממש לא תפסו אותי

  • […] בלופים על האלבום השני והמעולה שלהם Primary Colours, ונראה שעוד אנשים סביבי נדבקים בשפעת המהנה הזאת. משום מה האלבום הזה […]