טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

מוזיקת מעליות

16 בFebruary, 2008 מאת נמרוד

כדרכם של בנייני משרדים גדולים, מכיל הלובי של הבניין בו אני עובד ארבע מעליות גדולות, מהירות ועמוסות. בחירת מעלית בשעות הבוקר היא אומנות של ממש – האם להידחק יחד עם ההמון במעלית הראשונה שמגיעה, להסתכן בצפיפות קלאסטרופובית ובשליחים שמעבירים עגלות עמוסות על רגלי נוסעי המעלית בעודם מפזרים לכל עבר קרינה מהסלולארי המותקן בקסדתם? אולי עדיף לחכות למעלית הבאה (מבצע סקירה מהירה של מיקומם וכיוון נסיעתם של שאר המעליות). האם הלובי יישאר ריק עד אז? האם אספיק להיכנס למעלית, ללחוץ על הכפתור של הקומה העליונה ולסגור את הדלת לפני שעדר עורכי דין, דרי הקומות התחתונות, ימלאו את המעלית ויצבעו את לוח הקומות באדום שמבשר שמונית הספיישל שלי הפכה לקו 5.

לרשימת הסכנות שטומנת בחובה נסיעת מעלית הצטרפה סכנה חדשה. מדובר בשלושה בחורים תמהונים, שאחד מהם מתופף על דלת המעלית, השני מנגן בגיטרה, למרות שנדמה שהוא מכיר רק אקורד אחד והשלישי מפגין יכולת שירה שלא הייתה מביישת מכסחת דשא. אכן חוויה מפוקפקת לכל נוסע מעלית מזדמן – אלא אם כן מדובר בי, והשלישיה התמהונית היא אחת הלהקות האהובות עלי בעולם. העובדה שאת שיר הפתיחה של אלבום הדגל שלהם אפשר לבצע, בצורה נאמנה למקור, באמצעות דלת של מעלית, מסבירה בו זמנית גם את הגאונות של הליארז וגם את העובדה שרוב האנשים ימצאו אותה בלתי נסבלת.

חלקכם אולי כבר מכירים את פרויקט ה-Take away shows של הבלוג blogotheque, שקיים כבר למעלה משנה וחצי, אבל אני גיליתי רק השבוע – ונפלתי מהרגליים. מדובר, ללא ספק, באתר המרשים ביותר שנתקלתי בו זה זמן רב. מדובר בחבורה של בלוגרים צרפתים, שהצליחו לשכנע רבים מגיבוריהם המוזיקליים (רשימה שחופפת, בצורה מעט מחשידה, לרשימה שלי) לבצע עבורם שורה של הופעות מאולתרות, במקומות בלתי שגרתיים ובמינימום אמצעים.

לא כל ההופעות באתר טובות באותה מידה – הביצוע השני של הליארז, לדוגמא, הוא ביצוע מחופף וחוטא למקור של “Freak outמאלבומם האחרון, האלתורים הביתיים של Xiu Xiu מעלים פיהוק וגם אוף מונטריאול מאכזבים כשהם הופכים את ההופעה שלהם לערב שירה בציבור ברחוב – מסוג הדברים שכיף להשתתף בהם, אבל לא ממש מעניין לצפות בהם.

כמובן שההופעות הטובות מאפילות על המאכזבות – הנשיונל בשני ביצועים עירומים ומקסימים לשיריהם, Tapes ‘n Tapes מאלתרים כלי נגינה תוך כדי תנועה בביצוע מדהים לInsistor, אולי השיר האהוב עלי של הלהקה, Menomena מפרקים לגורמים את המוזיקה הרב שכבתית שלהם (שימו לב לסיום המקסים של “wet and rusting”) והאנימל קולקטיב, מסוג הלהקות שנולדו בשביל המעמדים הללו, מופיעים מתוך עגלת קניות.

אבל גולת הכותרת מבחינתי היא, שלא במפתיע, הביצוע של ארקייד פייר לNeon Bible, אף הוא בתוך מעלית. לא הייתי מתנגד כלל להידחס עם שבעת חברי הלהקה, החמושים בכינורות טרומבונים וקרעי עיתונים, במעלית צפופה – על אף הסיכון הממשי של פגיעת קשת כינור לעין.

רק לפני עשור, האפשרות שכמה צעירים אירופיים אלמונים, יצליחו להגיע אל כמה מהלהקות הטובות בעולם ולשכנע אותם לבצע עבורם גרסאות מיוחדות של שיריהם, ללא כוונת רווח לאף אחד מהצדדים, בתהליך שמאתגר את האמנים לפרק ולבנות מחדש את היצירות שלהם, נראתה דמיונית לחלוטין. אם למישהו יש ספק שאנו חיים בעידן המוזיקלי הנפלא מאז ומעולם – האתר הזה הוא רק עוד הוכחה.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · 7 תגובות

השאר תגובה ל Music will bring us together | לא רואה בעיניים (Cancel)

7 תגובות עד כה ↓

  • אחלה פוסט, אחלה קונספט ואחלה ביצועים.

    אבל אני רוצה להתעכב על ההערה האחרונה שלך ש”אנו חיים בעידן המוזיקלי הנפלא מאז ומעולם”.
    כמו ילד טוב שהתחנך על ברכיהם של ענקים כביטלס ולד זפלין הזדעזעתי. “העידן המוזיקלי הנפלא מאז ומעולם”? העשור הזה מסתמן כאחד המשעממים ביותר מוזיקלית בהיסטוריה הקצרה של הפופ. כלומר, כמה אלבומים יצאו מאז שנת 2000 שיהיה אפשר להגיד שהם קלאסיים, קאנוניים או משפיעים? כן, ברור שאת הדברים האלה יותר קל לשפוט בפרספקטיבה לאחור. אבל העולם זיהה את OK Computer (מצטער על הקלישאה ואלה שבדרך) כאלבום המכונן שהוא. 500,000 איש שמעו את סנטנה, ג’אניס ג’ופלין, סליי והפמילי סטון, קרידנס, דה הו, ג’פרסון איירפליין, דה באנד, קרוסבי סטילס נאש ויאנג, ג’ימי הנדריקס (שאני אמשיך?) בשיא הקריירה שלהם בפסטיבל וודסטוק. שלא נדבר על ההיסטריה סביב הסקס פיסטולס בסוף שנות ה70 והקיור ב80. אז כן, ברור שאנשים הבינו את הוולווט אנדרגראונד ואת קרפטוורק באיחור, ואולי גם אנחנו מתישהו נבין שהאלבום של הקלאקסונס הוא יצירת מופת חד פעמית, אבל אני בספק.
    כמה פעמים בשנים האחרונות שמענו דברים שאפשר להגיד עליהם בלב שלם שהם נשגבים? כמה דברים העיפו לכם את הראש? שלא תבינו אותי לא נכון, יצאו המון אלבומים טובים בעשור האחרון, אפילו לא מעט אלבומים מצויינים. אני לא יודע כמה מהם נזכור, כמה ניקח הלאה איתנו, כמה ייצרבו בDNA המוזיקלי הקולקטיבי?
    אם נלך על הניינטיז, בכולנו יש קורט קוביין וליין סטיילי וקצת כריס קורנל. בכולנו יש DJ Shadow וקארמה פוליס ואיי אם דה רזורקשן. האלוהים שלי עייף וסאדס וסודה. 1979 וקילינג אין דה ניים אוף. פרודיג’י, אנפינישד סימפאת’י, ונוס אס א בוי, פיית’ נו מור.
    זאת רשימה חלקית בלבד, ואישית, מן הסתם. אבל אני חושב שרובם נמצאים אצל כולנו בורידים. רבאק, כמה מוזיקה אדירה, נשגבת, חדשנית.
    ואני מתחיל קצת להיות מודאג, כי אחרי פתיחה נהדרת של שנות ה2000 (גראנדדי, קאלקסיקו, קיד איי ואמנזיאק, אמינם, הסטרוקס, low, גודספיד, דה סטריטס, יאנקי הוטל פוקסטרוט ועוד לא מעט), יש מעט מאוד דברים שנאספים לפלייליסט הדמיוני האינסופי, שזורם יחד עם הדם מהלב לשאר הגוף, כשאני ישן, כשאני עובד, כשהמוזיקה הכי רחוקה ממני בעולם. יש מעט מאוד שירים מושלמים שבעוד שבע שנים אני אזכר בהם פתאום ואתמוגג. כי צריך יותר מסתם שירים טובים. צריכים דברים חדשניים, צריכים לבדוק את גבולות הפופ, למתוח אותם עד לקצה, ולהזהר לא להיגרר לאוונגארד (לא שיש משהו רע בזה, אבל לא בזה עסקינן). צריכים שירים פשוטים שכואבים כמו החיים עצמם. צריכים מוזיקה שתחזיר לנו את האמונה.

    וכן, צצו חידושים טכנולוגיים מדהימים בעשור הזה, שמשפרים את חוויית ההאזנה שלנו עשרות מונים, שמגדילים את הנגישות שלנו למוזיקה ומוזיקאים מכל העולם (מה שיוצר גם לא מעט בעיות, אבל זה לדיון אחר). אלה דברים שרק ילכו ויתקדמו, יגיעו מוצרים חדשים ותוכנות מדהימות שנתפלא שלא חשבנו עליהם קודם, שלא נבין איך הסתדרנו בלעדיהם.
    אבל על כל זה אני מעדיף עוד שיר אחד כזה.
    http://youtube.com/watch?v=k0t0EW6z8a0
    (הממ.. יצא לי כמעט כמו פוסט)

  • אוהד – קיוויתי שהמשפט הזה יגרור תגובות נזעמות – אולי אפילו ייצור כאן דיון. נתחיל מהדיון על פופולריות (“500000 איש שמעו את סנטנה וכו’…”). את ההיסטריה הזאת, הרגע המוזיקלי המכונן של דור, לא ניתן כבר ליצור היום – עם כל כך הרבה הרכבים, וכל כך הרבה ביקורות ובלוגים, אי אפשר כבר להגיע לאחידות דעים בנוגע ל”אלבום השנה”, “שיר השנה” וכו’. העושר פשוט גדול מדי. האלבום האחרון שהגיע למעמד הזה הוא “אוקיי קומפיוטר” שהיה מספיק פורץ דרך ומספיק פופולרי כדי לזכות למעמד של קלאסיקה. ככל שהזמן עובר קשה יותר ויותר להכניס יצירות חדשות לקאנון וגם לא צריך. זאת הסיבה שאני לא זורק שמות על מנת להתמודד עם רשימת השמות שלך – כי גם אם אני חושב שהליארז גאונים או source tags and codes של הטרייל אוף דיד הוא יצירת מופת, מישהו אחר יחשוב (וזכותו) שמדובר בחבורה של שמוקים נפוחים מחשיבות עצמית. השאלה היא לא “מהם אלבומי המופת” אלא האם כל מאזין ומאזין יכול להרכיב לעצמו רשימה אינדיבידואלית שכזאת – ובפרץ היצירתיות שקיים כיום, בוודאי שאפשר.

    בנוגע ל”חדשנות” – אין ספק שהביטלס או פינק פלויד היו חדשניים הרבה יותר מהלהקות של היום. אבל אין לזה קשר לכישרון או לאיכות. הלהקות הללו פעלו על קרקע בתולה יחסית, בעוד שהלהקות של היום, כמה שינסו, יכולים רק לטפטף חדשנות במשורה – כיוון שכמעט הכול כבר נוסה.

    למה הדבר דומה – לכך שאף יצרן מכוניות כבר לא יהיה מהפכני כמו הנרי פורד, ועדיין תעדיף מאזדה ליסינג על פורד מדגם T המהפכני. כנ”ל לגבי הישגים ספורטיביים – קשה יותר ויותר לשבור את שיאי האתלטיקה, אבל ברור שהאצנים של היום רצים מהר יותר מהאצנים בכל תקופה בהיסטוריה – למעשה בכל תחום ספורטיבי מדיד מגיעים כיום להישגים גדולים מאי פעם (חוץ מבענפים שהשיאים בהם הושגו בשימוש בלתי מרוסן בסמים – ואתה מוזמן לגלגל את הדימוי הזה בחזרה לעולם המוזיקה). האמונה האישית שלי היא שבכל תחום, האנושות מתקדמת הלאה – לא בגלל שהדור הנוכחי של מדענים/ספורטאים/מוזיקאים מוכשר יותר מקודמו (איך ניתן בכלל לקבוע דבר כזה?) אלא בגלל שיש להם הרבה יותר מקורות השראה להתבסס עליהם. מדובר פשוט באבולוציה טבעית.

    כמובן שהאינטרנט מאיץ את כל התהליכים האלו. אם בשנות השישים לקח שנים עד שהוולווט אנדרגראונד מצאו את הקהל שלהם, היום כל אומן, לא משנה עד כמה אוונגרדי, יודע שהמוזיקה שלו תמצא קהל – כל עוד היא מספיק יצירתית ומעניינת. כיוון שחלק גדול מהקהל הגדול הזה הוא בעצמו מוזיקאים, הזמן שלוקח למוזיקה הזאת להיטמע בצליל של להקות אחרות קצר מאי פעם. ככה יוצא שאני מאזין לשיר של הניו פורנוגרפרז (“Myriad Harbour”) וחושב “זה ממש מזכיר לי את הפיירי פורנסס”. ומדובר בשתי להקות שנמצאות בקצוות כמעט מנוגדים של עולם האינדי. כשכמה בלוגרים צרפתים מצליחים לדחוס את הארקייד פייר לתוך מעלית הם מחייבים את הלהקה להתעמת מחדש עם המוזיקה של עצמם – ואלפי אמנים פוטנציאליים צופים זוכים לעוד מקור השראה.

    והנה עוד טיעון, אולי קצת מאולץ – גם אם אתה מניח שאת המוזיקה הכי טובה בכל הזמנים עשו לפני עשרים או שלושים שנה, הרי שהנגישות, גם שלה, גדלה היום אלפי מונים מבזמן אמת. אם לא היית בוודסטוק במקור, היית חייב לחכות עשרות שנים לתיעוד הולם, והסיכוי לשמוע את הוולווט אנדרגראונד בזמן אמת היה קרוב לאפס אם גרת מחוץ לניו יורק. עשרות אמנים משנות ה-60 מתגלים רק היום וזוכים להצלחה גדולה בהרבה מזאת שהייתה להם במקור (אם מודדים הצלחה במספר מאזינים).

    כשאמרתי “עידן”, אתה פירשת את זה, בצורה טבעית, כ”עשור”. אין לי רצון להשוות את העשור הנוכחי לשנות התשעים (מגראנג’ כבר נגמלתי, אבל הלהקה האהובה עלי, פייבמנט, באה מהעשור ההוא). בעידן אני מתכוון לרגע זה ממש – בו יש יותר אמנים ויותר להקות ויותר מקורות השראה ויותר כישרון מאי פעם בהיסטוריה. התפישה שלי קובעת שאת המוזיקה הטובה ביותר בכל הזמנים עושים היום, ושטובה ממנה יעשו מחר (כמובן ב”היום” ו”מחר” אני מתכוון למושגים האמורפיים ולא ל-17 בפברואר 2008).

    את כל הדברים הללו, אגב, כתבתי כבר פעם בצורה מהודקת קצת יותר במקום אחר:
    http://www.neviim.net/index.php?p=122

  • דרך אגב – העובדה שאתה מזכיר את דאוס, להקה שפופולארית בעיקר בבלגיה ובישראל (ולא ממש פרצה לשוק האינדי הבריטי ובטח שלא האמריקאי) כלהקה ש”נמצאת בורידים של כולנו” מראה עד כמה כל העניין של ה”DNA הקולקטיבי” יחסי.

  • […] חושב שכבר ציינתי כאן את אהבתי ל-Liars, שיושבת אצלי במקום טוב ברשימת הלהקות […]

  • […] לטאפאס וטאפאס על הקישור). AKPC_IDS += […]

  • הפוסט הזה היה מפאקינג 2008?!
    למי שיתקל בזה אי פעם,
    מה אתם חושבים על המוזיקה של היום?