טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

Pray their intuition leads them crashing into bodies in a perfect way

24 בOctober, 2009 מאת נמרוד

האם נתקפתם אי פעם בהרגשה שהחיים שלכם מתנהלים בצורה חלקה מדי? האם מצאתם את עצמכם מתכננים תוכניות, ואז שוקלים את עשרות ומאות הדברים שעשויים וצפויים להשתבש, ומתקשים להאמין כשבסופו של דבר הכל בא על מקומו בשלום?

אפילפסיה, אני מניח, היא אחת מאותן מחלות שמוסיפות קורטוב נאה של ספק לכל תוכנית עתידית. אמנם הגורל משחק תפקיד בחיים של כל אחד ואחד מאיתנו – ומספיק לפתוח עיתון כדי לפגוש בשפע של סיפורי חיים ותכנונים עתידיים שקיבלו תפנית, לרוב טרגית, ביום בהיר אחד. אבל דווקא כאשר מסירים חלק גדול ממעטה אי הוודאות – כאשר ה”איך” הופך לידוע מראש – אובדן שליטה פתאומי, פרכוסים, אובדן הכרה – ונותרת רק שאלת ה”מתי” – הספק הזה הופך למוחשי הרבה יותר.

ממרחק של ארבע עשרה שנה מאז ההתקף הראשון והיחיד בחיי, חדלתי ממזמן מלחשוב על עצמי כמי שפצצת הזמן הזאת מתקתקת בראשו. הרשיתי לעצמי לשקוע חזרה בתחושת אי הוודאות המבורכת. ובכל זאת, בשבועות האחרונים, כאשר כמעט כל מטרה שהצבתי לעצמי הסתיימה בהצלחה. כאשר אפילו גליונות האקסל במשרד, העמוסים בתאריכים שרירותיים למחצה, התכנסו בדייקנות לכיוון היעדים שהוצבו להם – לא יכולתי להתחמק מההרגשה שהבלתי צפוי עומד להרים את ראשו המכוער.

סביר להניח שגם לחולשה והבלבול של השלב הפוסט אקטלי היה חלק בכך, אבל נדמה לי שאת עובדת הימצאותם של זוג פרמדיקים מעל למיטתי בשעות הבוקר המוקדמות של שישי שעבר קיבלתי בשלוות נפש יחסית, כמעט כמובן מאליו. לקח לי לא יותר מכמה דקות להיפרד לשלום מהרעיון של סופשבוע מוזיקלי במצפה גבולות ולהחליפו בשבוע במחלקה הניורולוגית. אלו מכם שדיברו איתי באותו הבוקר על זוג הכרטיסים יקרי הערך לאינדינגב שניסיתי למסור לאימוץ, בוודאי לא ניחשו שעשיתי זאת מחדר המיון באיכילוב, רגע לאחר שרופא מומחה האיר את אישוני בנסיון לאתר נזק למוחי.

כמעט שבוע עבר, וכעת* אני שוכב במיטתי בבית החולים, באחד מאותם שבועות נדירים בחיים בהם לסדר היום הרגיל, למחויבויות היום-יום ולהתחייבויות לזולת אין כל משמעות. הצורה שבה עולמי סובב סביבי, דואג לכל מחסורי, מרחיק ממני כל דאגה ומלא בחמלה כלפי לא מסתדר עם העובדה שאני לא מרגיש זקוק לרחמים – אני מרגיש טוב כרגיל, ובהתחשב במנוחה השלמה שאני זוכה לה – אפילו טוב מהרגיל. אבל נסו להסביר את זה לאישה המסכנה שזכתה להתעורר לצידי בבוקר כשאני מפרכס ללא שליטה בפה מוקצף רגע לפני שאני צולל לחוסר הכרה.

The Antlers - Hospice

רגע לפני שאני יוצא החוצה – לעולם שיביט עלי מהיום במבט חשדני הרבה יותר, שתמיד יחשוש לראות אותי אוחז בהגה או בכוס בירה, שתמיד ייחס חשיבות מוגזמת לכל תלונה מצידי על עייפות או כאב ראש – אני נאחז ברגעים אחרונים של חסד אישפוזי. העובדה שתנאי השהייה שלי משתפרים מרגע לרגע – עם מיטה נוחה למדי, שותף טוב לחדר, אוכל טוב (מבחוץ, כמובן), ספרים, טלויזיה ואינטרנט אלחוקי באדיבותם של זרים שלא השכילו לנעול את הראוטר הסלולרי – רק מרחיקה אותי עוד יותר מהאסוציאציות הרגילות של שהות בבית חולים.

לא האזנתי להרבה מוזיקה בשבוע הזה, בוודאי לא להרבה מוזיקה חדשה, אבל כל מה ששמעתי נטען במשמעויות חדשות. אין סיטואציה מרגשת יותר לשמוע בה את Hospice, גם כך אולי האלבום המרגש של השנה. ואיך אפשר להימנע מלנגן בראשי שוב ושוב את השורה אודות ה-Epileptic Surgeons מתוך The Hexx, אחד השירים האהובים עלי של פייבמנט, שכולו הלל לתחושת דיסאורינטציה ולחיים כטיסה מסוחררת אל עבר עתיד בלתי נשלט.


The Antlers – Kettering


The Antlers – Two


Pavement – The Hexx


Eels – Hospital Food

ובכל זאת, ממעט המוזיקה החדשה לה הקשבתי, בולט בברור Ovations, אלבומם החדש של Piano Magic, אודותיו, כמו גם אודות הלהקה עצמה, שמעתי מפיה של עוזה. אפשר להצטער על כך שהאלבום המוצלח הזה לעולם יעורר בי אסוציאציות של סדיני בית חולים, וילונות פלסטיק ולחם אחיד עם לבן וביצה. ומצד שני, עם כל הקנאה שעלתה בי כשצפיתי בתמונות מאינדינגב ממיטת חוליי, אין ספק שהחוויה שעברתי השבוע, על כל אי נעימותה, משמעותית הרבה יותר. חוויה שעשויה להירשם כנקודת מפנה בחיי – חוויה שבהחלט ראויה לליווי מוזיקלי הולם.

Piano Magic - Ovations


Piano Magic – On Edge


Piano Magic – Recovery Position


Piano Magic – You Never Loved This City

* כעת = בזמן כתיבת שורות אלו. הפוסט עצמו מתפרסם לאחר שחזרתי לביתי בריא, שלם, ותחת טיפול תרופתי.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · 11 תגובות

השאר תגובה

11 תגובות עד כה ↓

  • […] פיד ה-RSS של האתר המקורי. מומלץ מאוד לבקר באתר המקור, ‫טאפאס וטאפאס‬, כדי להנות מהתוכן […]

  • נקודת מפנה….כן
    סוף עולם…לא

    You can not live in fear of “when will it happen again”

    Take the meds, take care of yourself and keep living life!

    I can tell you that to people who have life long conditions know how to have a special view on life and tend to enjoy all that is offered to the max.

    good you home again and agree with you that hospital food is nasty no matter what country you live in 🙂

  • מותק שלי, טוב שחזרת הביתה כבר. היה שבוע מהגיהנום… נטלי

  • פאק בנאדם! כל כך ריגשת אותי. וואו…

    גם אני הייתי צריך שירימו על הרגליים באמצעות למיקטל… מסתבר שיש לזה שימושים נוספים חוץ מאפליפסיה.

    וגם אותי הוספייס של האנטלרס הפיל. פעם אחר פעם. אלבום מעולה.

    מאחל רפואה שלמה

  • תודה על ההפניה להוספיס. באמת אלבום יפה, דרושות לי עוד כמה שמיעות כדי להפנים. לא ידעתי שיש לך אפילפסיה, היה על זה פרק במד-מן האחרון, אני לא יודע אם אתה רואה. בשנות הששים היחס לזה היה הרבה יותר גרוע.
    אתה מכיר את ג’ימי טי? ראפר בריטי צעיר ובועט, שהוציא השנה את האלבום השני שלו, מלכים ומלכות. אני לא בטוח אם זה הטעם שלך לפי הבלוג, אבל מי יודע. לדעתי אלבום טוב מאוד, שווה האזנה בראש פתוח.

  • איתי – אולי זה לא היה ברור מהפוסט, אבל עד שבוע שעבר גם אני לא ידעתי שיש לי אפילפסיה. למעשה, אני לא בטוח אם ראוי לקרוא למה שיש לי בשם הזה – עד כה ההתקפים שלי מאוד נדירים, גם אם עוצמתיים למדי.

    בנוגע לג’ימי טי – האזנתי פעם או פעמיים, ואני בהחלט מוכן להאזין שוב, גם אם עד כה זה לא ממש תפס אותי…

  • זה מוזר כשפתאום האדמה רועדת,
    גם לי היו אירועים משונים השבוע, אבל אי-אפשר להשוות.

    אפשר גם להסתכל על הצד החיובי בכל זה:
    קיבלת חופש, אני מתאר לעצמי שגם תשומת לב,
    אני מבין שאת הההתקף עצמו אתה לא ממש זוכר
    וזה בסה”כ טוויסט קטן בעלילה ואתה חוזר לשגרה
    תהיה בריא חביבי 🙂
    הכל עובר בחיים
    גם המחלות

  • חבוב, תודה על הפוסט האישי. מקווה שהמשך החיים לא יהיו בצל החוויה הזאת.

    קראתי את הפוסט רק עכשיו (=אחרי ההופעה של מאדהאני), אם הייתי יודע את זה לפני – הייתי נאלץ לגרש אותך משם. בכלל אל תבוא להופעות שלנו יותר, הביטוח שלנו לא מכסה כאלה דברים כן? 🙂

    ד”ש לפינקי וחסר המוח

  • […] לא בטוח עד כמה זה היה מובן מהפוסט הקודם שלי, אבל קשה להגדיר את השבוע שביליתי באישפוז כטראומטי […]

  • רק עכשיו התפניתי לקרוא קצת פוסטים בבאקלוג, לא היה לי מושג שזה למה לא באת לאינדינגב, חשבתי סתם מחלה. תנחומי בכל מקרה ומקווה שעכשיו חזרת לשגרה.

  • […] שוב לחדר המיון, כשהרוח הפילוסופית ותחושת ההשלמה של הפעם הקודמת מתחלפת בקריאות "לעזאזל!" קצובות – זאת לא הדרך שבה […]