טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

בית ספר לקולנוע

8 בAugust, 2009 מאת נמרוד

הסרט המתבסס על “הדרך” של קורמאק מקארתי הולך וקרב, ושבוע לאחר שסיימתי את קריאתו אני לא יכול שלא לתהות איך לעזאזל מתרגמים את הספר הזה לפורמט קולנועי. אמנם המסגרת העלילתית – סיפורם של אב ובנו בעולם פוסט אפוקליפטי – לא ממש זרה לקולנוע האמריקאי, אבל מלבד כמה תיאורים גרפיים מזוויעים, וסצינות מתח בודדות, אין שום דבר קולנועי ברומן הזה. ספר עם מעט מאוד דיאלוגים, שהספרטניות שלהם מתנגשת היטב עם עולמם הפנימי של הדמויות (מה שעשוי לגרור כמות בלתי נסבלת של ווייס אובר, אולי האמצעי האנטי קולנועי ביותר בעולם). גם ההתפתחות העלילתית מועטה, ורבים מהאירועים והתיאורים נוטים לחזור על עצמם שוב ושוב. בנוסף, גם פיתולי העלילה המעטים צפויים במכוון, כדרכה של הטרגדיה הקלאסית. בעיקר חסרות כאן תשובות – המפתח העלילתי לכמעט כל סרט אמריקאי מהזן ההישרדותי – לאף אחת מהדמויות אין שם, המטרה של המסע כולו מעורפלת גם עבור משתתפיה, ואפילו מהות האפוקליפסה (שלא לדבר על סיבה לקיומה) לא מובהרים כלל – ואם הסיום מעורר שמץ של תקווה בתוך האפילה, הרי שהוא גם מעלה יותר שאלות חדשות מתשובות.

מצד שני, ייתכן שהדרך לעשות זאת היא בדיוק הדרך שבה נקטו האחים כהן עם ספרו הקודם של מקארתי – כלומר, לא לשנות דבר. רבים מהצופים שיצאו מבולבלים מההקרנה של “לא ארץ לזקנים” (“ארץ קשוחה” במפיצית-ישראלית) בוודאי היו מרגישים מבולבלים הרבה פחות לו קראו את המקור הספרותי. לא כיוון שהספר אניגמטי פחות מהעיבוד הקולנועי, אלא כיוון שאת מוזרויות העלילה (דמויות סמבוליות לחלוטין, אכזריות שרירותית ועלילה משנית לכאורה שנמשכת הרבה לאחר פתרון הקונפליקט המרכזי) קל יותר לעכל במסגרת ספרותית מאשר במסגרת הקולנוע ההוליוודי. על כך חייבים להוריד את הכובע בפני האחים כהן, שהבינו שהספר הלא שגרתי של מקארתי יכול להפוך, כמו שהוא, לתסריט עילאי, שובר מוסכמות, דווקא בגלל חוסר ההתאמה שלו לתבנית ההוליוודית המקובלת. למעשה, התסריט כל כך נאמן למקור הספרותי (הצלחתי לאתר רק עלילת משנה לא משמעותית אחת שקוצרה במעבר לקולנוע) שאני חייב לתהות מה גרם לאקדמיה להעניק לאחים כהן, מלבד הפרסים המוצדקים להפליא על הבימוי והסרט, גם את פרס האוסקר על תסריט מעובד עבור תסריט שלא עבר כמעט אף עיבוד – מלבד, כמובן, הנטיה של האוסקרים לתגמל בדיעבד יוצרים שלא זכו למספיק הערכה בזמן אמת. האם יצליח במאי מנוסה הרבה פחות (ג’ון הילקוט האוסטרלי) לחולל את אותו הנס עם ספר קולנועי הרבה פחות (ובעיני, גם טוב פחות) – קשה להאמין, אבל התוצאה תהיה בוודאי שוות צפייה.

schoolofsevenbells

וכדי שלא תרגישו מרומים בהיעדר מוזיקה לסוף השבוע, הנה זוג שירים מתוך Alpinisms, אלבום הבכורה הלא לחלוטין חדש של School Of Seven Bells, שעוד לא הגעתי להכרעה בנוגע למקומו בנצח המוזיקלי שלי – אבל את השבוע האחרון הוא בהחלט עשה לי.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/08/school_of_seven_bells-iamundernodisguise.mp3]
School Of Seven Bells – iamundernodisguise

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/08/school_of_seven_bells-half_asleep.mp3]
School Of Seven Bells – Half Asleep

תגיות:   · · · · · · · · · 4 תגובות

השאר תגובה ל אייל מרדיו פרימיום (Cancel)

4 תגובות עד כה ↓

  • ג’ון הילקוט ביים את “ההצעה” המשובח, כך שאני שומר על אופטימיות. מצד שני, על פי צפייה בטריילר, המשפטים של מקארתי נשמעים קלישאתיים במעבר למסך הגדול.

  • נראה שהסרט הולך להיות שונה במידה ניכרת מהספר. אם זכרוני אינו מטעני הגבר השתמש באקדח פעמיים במהלך הספר, ולא ירה לעבר בית. כמו כן לא היה שום אזכור לאסון שפקד את האנושות.

    אני מצאתי את הספר משעמם לחלוטין. לא קורה שוםדבר, לא נאמר שוםדבר מעניין ויש מליון קלישאות. ספר מסע שדורך במקום.

  • אין ספק שאסון פקד את האנושות בספר – אבל הוא בהחלט לא מתואר ויזואלית כמו בטריילר. בכל מקרה, הירי לעבר הבית דווקא היה – שים לב שהוא לא מחזיק בסצינה הזאת את האקדח, אלא רובה זיקוקים.

    בכל מקרה, בנוגע לספר – בזמן כתיבת הביקורת הבנתי מה מטריד אותי – מקארתי פשוט עשה לעצמו עבודה קלה להפליא. הוא העמיס על עצמו עוד ועוד מגבלות (לדמויות אין שמות, לא יהיה תיאור של האפוקליפסה, לא תהיה תפנית בעלילה, הכל יהיה אפרורי לחלוטין). בצורה כזאת, מובטח שעל כל אדם שישתעמם מהספר יהיה מישהו שיגדיר אותו כיצירת מופת (וכשהמישהו הזה הוא אופרה וינפרי, מה טוב לחשבון הבנק). אני מוצא את עצמי איפה שהוא באמצע – היה בספר הזה מספיק נקודות אור ורגעים מעוררי מחשבה כדי להצדיק את קריאתו, ודווקא המונוטוניות שלו נותנת לו עוצמה שאין לספרים אחרים, צבעוניים יותר, בז’אנר (נניח, “על העיוורון”), אבל אין לו את העומק שיש, לדוגמא, ל”לא ארץ לזקנים”.

  • לא זוכר כבר איך נראה ספר וגם לא פוקד בזמן האחרון בתי קולנוע
    אבל נהניתי לקרוא, ממש עשה לי חשק
    לגבי המוזיקה,
    לא שיגרתי שאתה אוהב כזאת,
    או שאני טועה
    אני חיבבתי. נחמד מאד