טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

מצאו את ההבדלים

26 בMarch, 2012 מאת נמרוד

בתחום האפור שבין “מיינסטרים” ל”שוליים”, יש ל-Spoon מקום יחודי. מצד אחד היא נשמעת, רוב הזמן, כמו להקת קרוסאובר קלאסית. כמו אחת מלהקות האינדי-פרווה שמקשטות את הפלייליסט של תחנות המיינסטרים. אבל בניגוד לרוב הלהקות האלו, ל-Spoon יש איכות חמקמקה שקשה להניח עליה את האצבע, שמצליחה לגרום גם לאליטיסטים שבמבקרי המוזיקה להרעיף עליהם ביקורות משתפכות. כנראה אחת הלהקות היחידות שיכולות לפנות במקביל למתופפי ההגה של גלגל”צ, ולטהרני אינדי שמתבוננים בחשדנות על כל להקה ברגע שהגיעה למספר דו-ספרתי של מאזינים*. עם יכולת לפנות לכל כך הרבה קהלי יעד במקביל, אין פלא ששקלול קר של ביקורות מוזיקה העניק ל-Spoon את תואר להקת העשור, הרבה מעל להקות מפורסמות ויומרניות בהרבה.

White Rabbits

הרבה להקות מנסות לקלוע לשילוב הנדיר הזה שבין פשטות, אלגנטיות ואיכות שכל כך מזוהה עם Spoon. המקרה של White Rabbits מעניין במיוחד, כיוון שמדובר בבת טיפוחים של Spoon. אלבומם השני הופק על ידי בריט דניאלס, סולן הלהקה, ואלבומם האחרון Milk Famous הופק על ידי המפיק הקבוע של הלהקה. הדמיון הוא באמת מרשים – את הטובים בשירי האלבום היה אפשר למכור לי בתור שירים לגיטימיים של Spoon מבלי שהיתי מצליח להרגיש בהבדל. זה לא מתקרב לשיאים של להקת האם. אבל מדובר בהשוואה לא ממש הוגנת בהתחשב בעובדה שמדובר בלהקה שאחראית לאחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/03/White_Rabbits-Everyone_Cant_Be_Confused.mp3]
White Rabbits – Everyone Can’t Be Confused

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/03/White_Rabbits-Im_Not_Me.mp3]
White Rabbits – I’m not Me

הקשר שבין המוזיקה של Yellow Ostrich (חיות בצבעים הולך טוב היום) ל-Spoon הוא רופף הרבה יותר. למעשה, האלבום החדש של הלהקה, שהייתה עד לאחרונה פרוייקט סולו של אלכס שף, מעלה בי זכרונות דווקא מהאלבום החביב אך הנשכח של Cold War Kids, שכבר זכו פה להשוואה ל-Spoon. בכל מקרה, גם כאן תמצאו אלגנטיות פשוטה, בשילוב עם כתיבת שירים אינטיליגנטית שהופכת את Strange Land לאלבום ששווה להאזין לו – עם או בלי ההשוואה ל-Spoon.

אתם בטח כבר מכירים את הסיפור: ילד פוגש אלבום, ילד שומע אותו פעם או פעמיים ושוכח ממנו. ילד שומע אותו בפעם השלישית ומגלה להפתעתו שהוא מכיר כל שיר ושיר. הילד הזה, בוודאי ניחשתם, הוא אני. האלבום הוא ghostory של School Of seven Bells, שהתגנב היטב לתת מודע שלי, ומצליח להשתבח מהאזנה להאזנה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/03/School_Of_Seven_Bells-Lafaye.mp3]
School Of Seven Bells – Lafaye

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/03/School_Of_Seven_Bells-Show_Me_Love.mp3]
School Of Seven Bells – Show Me Love

* בזמן כתיבת הפוסט הזה גיליתי שכבר כתבתי מילים דומות מאוד על Spoon בעבר. מילא לחזור על עצמי, אבל לפחות לעשות את זה במודע.

תגיות:   · · · · · 2 תגובות

השאר תגובה

2 תגובות עד כה ↓

  • אוהב את ספון. להקה טובה. מאוד. בשנים האחרונות טיפה פחות. בתחילת שנות האלפיים יותר. היו הרבה דיבורים עליהם בזמנו בפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-וואי-נט. בזמן האמת של האלבומים הטובים. יש להם סאונד מיוחד, איכשהו, וזה קשה לחדש כיום. אאזין לכל מה ששמת כאן. תודה על הפוסט.

  • בשלב זה של כמה שמיעות ראשונות אני מחבב מאוד את האלבום החדש של yellow ostrich, שמסתמן כאלבום המשיך ראוי בהחלט לאלבום הבכורה המבריק שלו/שלהם.

    האלבום השני של הארנבים הלבנים חביב עליי מאוד וכולל שיר פתיחה ממכר להחריד ופשוט כל כך טוב שהוא די מתעלה על כל האלבום הטוב לכשעצמו. באמת צריך לשמוע את החדש שלהם.