טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

עולם שכולו פרנץ’ טוסט (פרימוורה סאונד ברצלונה 2014, סיכום).

7 בJune, 2014 מאת נמרוד

הגודל: וואו, הפסטיבל הזה גדל בארבע השנים שלא הייתי בו. את מקומה של הבימה הקטנה והנידחת ביותר תפסו שתי בימות ענק, שגרמו לפרימוורה להיראות לראשונה כמו הפסטיבלים הבריטיים ההמוניים. הבימות המרכזיות – היכן שפייבמנט, סוניק יות’ או ניל יאנג הופיעו בשנים עברו, הפכו לבימות המשניות בגודלם, שעדיין הצליחו לארח ענקי אינדי כמו סלינט או Neutral Milk Hotel. השינוי בגודל ובכמות האנשים שבר גם את ההנחות המוקדמות שלי – שהפרש של עשר דקות בין סיום של הופעה אחת לתחילתה של הבאה הם זמן מספיק כדי לחצות את המרחק בין הבמות. שאפשר להגיע רבע שעה לפני המופע המרכזי ולהשתחל לאחת השורות הראשונות. שיהיה לי כוח להתרוצץ בין כל הבמות האלו ועוד להמשיך לעמוד על הרגליים.

primavera_sound_gate

הרגליים: כבר ביום הראשון התברר לי שהשילוב של חצי יום של התרוצצות ברחבי העיר, ריצות אמוק בין הבימות בנסיון שלא להפסיד אף צליל, והעמידה במקום בהופעות עצמן – שכואבת יותר מכל הליכה – יוביל לתוצאות קשות. את היום הראשון סיימתי עם כאבים חמורים, ביום השני כבר התיישבתי על הרצפה בין שיר לשיר, וסיימתי אותו בהישענות על הגדר בהופעה של The National. ביום האחרון כבר הרמתי ידיים, והעברתי חצי מההופעות בישיבה על הדשא המוגבה מאחורי הבימה של ATP. על הדשא הזה גם התחלתי להרגיש פחות את המוזיקה ויותר את הפסטיבל – שם תמצאו את הקהל המקומי שמגיע לפסטיבל באותה גישה שאני מגיע לפעמים לאינדינגב – בלי תחושה של דחיפות, או הרגשה של “הזדמנות חד פעמית לראות”, בלי צורך להצדיק הוצאה של אלפי שקלים על טיסה ומלון – אלא בסך הכול דרך נהדרת להעביר את סוף השבוע, שבה המוזיקה היא לפעמים שחקן משני.

הנקודות החבויות: ואם כבר נכנסתם למצב הרוח הזה, תוכלו לחפש את הנקודות החבויות של הפסטיבל – האוהל של רד בול עם התיקלוט המרגיע וכסאות הקש הנוחים שאפשר לנוח בו בין הופעה להופעה, הנוף לים במתחם של אדידס, הדוכן של Ray Ban שמציע תספורות אקראיות בחינם ועוד כל מיני אטרקציות שנועדו בעיקר לאלו שמוכנים לשכוח לרגע שבכל רגע נתון מתקיימות במתחם 4 או 5 הופעות של אמנים שייתכן שלא יזכו לראות אותם מופיעים שוב לעולם.

primavera_crowd

היום הראשון:

היום הראשון התחיל עם שלוש הופעות שהגעתי אליהם עם ציפיות צנועות שהתממשו במלואם. Real Estate הם קראוד פליזרז קלאסיים, שכמה להיטי אינדי הקנו להם מקום בבימה המרכזית ואת תשומת הלב של מרבית הקהל ששהה בשעה המוקדמת יחסית בפסטיבל. קשה להגיד שהייתה הופעה מעניינת במיוחד, אבל הצליל האביבי של שירים כמו Easy ו-It’s Real השתלב מצויין עם השמש בשמיים ועם הבירות בידיים של הקהל. משם חציתי את שטח הפסטיבל מקצה לקצה (כשאני מגלה לראשונה עד כמה הוא גדול) לבימה של פיצ’פורק, שם Pond הופיעו מול קהל קטן למדי. אני מניח שהקהל הזה היה גדול יותר אילו האנשים היו מודעים לעובדה שמאחורי השם האלמוני מתחבאים לפחות חצי מחברי Tame Impala, שנתנו את אחת ההופעות המדוברות של הפסטיבל בשנה שעברה. וגם אם המוזיקה של Pond מהודקת ומעניינת הרבה פחות, הכישרון של אחותה המצליחה יותר בהחלט ניכר במוזיקה של הלהקה – כך התוצאה הייתה עדיין הופעה צבעונית ומהנה. משם עברתי ל-Caveman, שהופיעו בבמה השכנה. למרות שגם אחרי מספר האזנות לשני אלבומי הלהקה קשה יהיה לי להיזכר אפילו בשיר בודד שלהם, בהופעה התברר שאני מכיר כמעט את כל השירים – וממש כמו השירים עצמם, ההופעה פרחה מזכרוני כמעט מיד אחרי שהסתיימה. אבל זה בהחלט לא היה זמן להתרכז בעבר – לא כשדקות ספורות מאוחר יותר החלה ההופעה של ניוטרל מילק הוטל.

היו לי ספקות לפני ההופעה הזו – אלו בוודאי לא נגעו לאהבה שלי למוזיקה המופתית של הלהקה, שהאלבום השני שלהם הוא אחד מאלבומי הפולחן הגדולים של שנות ה-90 – אלא לגבי אופי האיחוד שלהם. ג’ף מנגום הוא אמנם כותב שירים מחונן, אבל אמנים מתבודדים שחוזרים מפגרה ארוכה הם לא הסוג שכובש בימות של פסטיבלים. אבל בניגוד לחששות שלי, ההופעה של מנגום ולהקתו הייתה לא פחות ממופלאה. באופן מפתיע החבורה על הבמה הייתה מלאה באנרגיות חיוביות ובשמחת חיים (עד כמה שניתן, בהתחשב בתוכן המדכדך של השירים עצמם), כשעל הקורקטיות היחסית של מנגום מפצים ג’וליאן קוסטר שהתרוצץ על הבמה בהתלהבות וסקוט ספילאן עם הזקן המלכותי, ששר לעצמו את המילים כאחרון המעריצים הנלהבים בקהל. כמובן שאנרגיות חיוביות הם אחד המצרכים היותר נפוצים על הבמות בפסטיבל – אבל לכמה מהלהקות האלו יש שירים ברמה של In The Aeroplane Over The Sea או Holland, 1945?

אחר כך הגיעה המנה העיקרית של הערב – הופעות בשתי הבימות המרכזיות של Queens Of the stone age ו-Arcade Fire. אמנם שתי ההופעות התקימו בשתי הבמות הצמודות, אחת אחרי השניה, אבל ההתגודדות סביב הבמה יותר משעה מראש גילתה את האמת – הישארות בהופעה הראשונה עד סופה, תבטיח מיקום גרוע לשניה. וכך, בלב כבד, הקווינז ננטשו אחרי שלושה שירים על מנת לתפוס מקום במיקום סביר לקראת ההופעה של ארקייד פייר, אך המעט שצפיתי בו בהחלט עשה חשק לזכות לראות אותם שוב. את השעה הבאה ביליתי בעמידה, עם רגליים כואבות וסוללה ריקה בטלפון מול הבימה הריקה כשהצלילים של QOTSA נשמעים מרחוק. אבל ההמתנה השתלמה ברגע שארקייד פייר עלו על הבמה.

אפשר לסכם את זה כך: ההופעה של ארקייד פייר הייתה שווה לבדה את מחיר הטיסה, המלון, כרטיס הכניסה והסיכון שבאכילת ההמבורגרים בדוכני המזון המהיר. אני לא יודע אם ארקייד פייר אי פעם יביאו את עצמם לישראל, אבל אין סיכוי שהם יוכלו להביא לקהל הישראלי הפקה בסדר הגודל הזה: הבמה הנוצצת ממראות, התלבושות, נשף המסכות על הבמה, חטיבת כלי הנשיפה והמתופפים (בכל רגע נתון היו על הבמה בין 10 ל-13 נגנים), הוידאו ארט ותותחי הקונפטי. הפלייליסט היה פשוט אבל מושלם, עם נוכחות גבוהה של Funeral, מעט מאוד מ-Neon Bible, רגעי השיא של The Suburbs ומרבית המסיבה הנוצצת של Reflektor. למרבה השמחה, ההפקה הנוצצת והמסיבה לא הפריעו לשירים כמו The Suburbs או Tunnels להיות מרגשים ממש. אחרי שעתיים של אחת ההופעות האדירות שראיתי בחיי, יכולתי לגרור את עצמי מאושר בחזרה למלון.

היום השני:

היום השני אמור היה להתחיל עם ג’ון גרנט, אבל כנראה שנגזר עלי להפסיד אותו בפעם השניה (נגזר = התעצלתי להוציא את עצמי מהמלון בגשם). כשיצאתי סוף סוף הגשם פסק, קשת אדירה הופיעה בשמיים, ואני עשיתי את דרכי להופעה של Haim. מעולם לא הבנתי את ההתלהבות מחבורת הבנות הזו, שזכתה למיקום בלתי מוצדק בבמה המרכזית של הפסטיבל, וגם הפעם הזו לא הייתה שונה. הנסיון שלהן להפעיל ולהלהיב את הקהל נראתה בעיני בעיקר כמו עידוד של מדריכים בקייטנת נוער (“ולא שומעים”!), ושום דבר במוזיקה שלהם לא נראה לי שווה את הזמן שלי – בטח שחצי שעה מאוחר יותר The Twilight Sad עלו על הבמה בצד השני של הפסטיבל.

Twilight_Sad

בניגוד גמור להייפ הדי גדול שהלהקה הסקוטית הזו מקבלת בארץ (כנראה שכדאי שמישהו כבר יביא אותם לכאן), The Twilight Sad הוגלתה לבימה די צדדית בפסטיבל, שגם היא לא הייתה מלאה לחלוטין. אבל ההופעה של הלהקה הייתה מצויינת ומלאת התלהבות אותנטית, ולחלוטין הצדיקה את ההייפ הישראלי (מה גם שאי אפשר לעמוד בפני המבטא הסקוטי של ג’יימס גראהם). ובכל זאת, כמה דקות לפני סיום ההופעה גררתי את עצמי בחזרה לבמה המרכזית כדי לצפות במרבית ההופעה של Slowdive.

היו בפרימוורה השנה לא מעט הופעות של להקות ותיקות שמשחזרות על הבמה את רגעי השיא שלהן, אבל האיחוד של Slowdive הוא כנראה הבולט מביניהם. לא כיוון שמדובר בלהקה החשובה ביותר, אלא שבניגוד ללהקות האחרות (סלינט וניוטרל מילק הוטל שחזרו לפעול כבר לפני כמה חודשים, Television שמאז תחילת שנות ה-90 לא ממש התפרקו או פיקסיז שכבר הופיעו בכל פסטיבל ברחבי הגלובוס) זוהי באמת ההזדמנות הראשונה לראות את הלהקה מזה 20 שנה. מצד שני, הצמד המוביל של הלהקה, ניל הלסטד ורייצ’ל גוסוול, המשיכו לפעול יחדיו עד היום בתור Mojave 3, כך שלא מפתיע שהחבורה על הבמה לא נראתה כמו להקה שלא הופיעה יחדיו מאז שנירוונה היו הדבר החם ביותר בשכונה. כידוע, במבחן הזמן Slowdive הלא מאוד פופולארית בזמנה, הייתה המנצחת הגדולה – שהצליל שלה ושל שאר להקות הדרים פופ והשוגייז השפיע על הצליל של הרוק העכשווי יותר מכל ענקי הגראנג’ של שנות ה-90. ולמרות שתמיד הייתי במחנה של הצליל היותר תוקפני ומסך הרעש של My Bloody Valentine, ההופעה של Slowdive הייתה בהחלט תחליף הולם.

Slowdive

מיד אחר כך, בבמה ממול, החלה ההופעה של הפיקסיז. כאן אני מחזיר אתכם 11 שעות אחורה, כשישבתי על המיטה במלון עם הסטליסט, מתבונן בתיסכול בהתנגשות המשולשת בין הפיקסיז, סלינט ו-The National. נותר רק פתרון הגיוני אחד – דיברתי עם האישה שבארץ, רכשתי זוג כרטיסים להופעה של הפיקסיז בארץ, והלכתי בידיעה שאת ההופעה של הפיקסיז אני יכול לנטוש בשקט. רק שהמעט שהספקתי לראות הצליח להוציא ממני את החשק לקראת ההופעה בישראל. השירים היו השירים המופלאים של הפיקסיז, אבל השלישיה שעל הבמה (והבסיסטית החדשה והצעירה, שעשתה חיקוי סביר של קים דיל) נראו כבויים ולא נלהבים. זה לא היה גרוע ממש (כמה גרוע אפשר להיות עם שירים כמו Wave of Mutilation?), אבל זה בוודאי לא יצר ציפיות לקראת ההופעה בישראל. בכל מקרה, כמה דקות מאוחר יותר כבר הלכתי לראות את Slint, גיבורי שנות ה-90 השלישיים ברציפות לערב זה.

לא הרבה אנשים היו בהופעה הזו. אבל בניגוד לקהל ברירת המחדל שמשכו בשעות מוקדמות יותר להקות כמו Real Estate או Haim, מי שבא לראות את סלינט נאלץ לוותר על מרבית ההופעה של הפיקסיז וחלקים מזו של הנשיונל. כלומר, היית צריך באמת לרצות להיות כאן. ואכן, ניכר היה שהקהל הכיר כל אחד ממהלכי הגיטרה המופלאים של דיוויד פאג’ו וכל מלמול של בריאן מקמהאן, שכהרגלו עמד בצידי הבמה ולא במרכזה ונתן לגיטרות לתפוס את המקום המרכזי. אני מניח שיכולתי להנות מההופעה הזאת הרבה יותר, לולא הידיעה שבבמה המרכזית אני מפסיד במקביל את תחילת ההופעה של הנשיונל. ואכן, עם חריקות הגיטרה האחרונות של סלינט התחלתי לרוץ לכיוון הבמה המרכזית לתפוס כמה שיכולתי מההופעה הזו.

כיוון שזכיתי לראות רק שני שלישים מההופעה, וממרחק גדול למדי, קשה לי לתת עדות מלאה על מה שהיה בהופעה של The National. מה שבטוח הוא שהתחושה שלי להופעה קורקטית וצנועה התבדתה – הנשיונל נתנו שואו של ממש, מלא התלהבות ועוצמה, כשמאט ברנינגר החנוני-למראה שבר מיקרופונים, צווח, אירח חברים (The Walkmen וג’סטין וורנון) והתרוצץ עמוק לתוך הקהל. לעדות מלאה אני ממליץ לקרוא את הפוסט (הנלהב כמובן) של חן. בכל מקרה, אם בשנתיים האחרונות איבדתי קצת את ההתלהבות שלי מהלהקה הזו, עכשיו אני רוצה לזכות לצפות בהופעה מלאה שלהם יותר מאי פעם – מי מרים את הכפפה ומביא אותם כבר לארץ?

The National

היום השלישי:

ההופעה הראשונה שהתייצבתי אליה הייתה של עוד להקה מתאחדת, וותיקה הרבה יותר מגיבורי שנות ה-90 של היום הקודם. כמו הרבה להקות מהתקופה הזו, אין ל-Television אצלי ערך נוסטלגי אמיתי, כיוון שהגעתי למוזיקה שלה רק בשנים האחרונות. מצד שני, באופן קצת פרדוקסלי, המוזיקה של טלויז’ן כל כך רזה, נקייה, משוננת ולא אופיינית לעידן הבומבסטי שבו היא נוצרה, שאני לא יכול ליחס לה ערך נוסטלגי בדיעבד (כלומר “תשמעו איך רוקנרול נשמע פעם”). במקום לראות להקה שמבצעת אלבום מופת בן 40 שנה, אני רואה חבורה של אזרחים ותיקים שמבצעים חיקוי מצויין ועכשווי לסטרוקס. המסקנה, ילדים, אל תקדימו את זמנכם – כשהעידן שלכם יגיע סוף סוף, הנוער יעדיף לשמוע את הגרסה הצעירה שלכם. דינוזאורים נפוחים אפשר לפחות לאהוב בקטע אירוני.

השעה עדיין מוקדמת, ויכולתי ממש בקלות לחצות אל הבמה ממול ולתפוס מקום בשורה הראשונה לקראת ההופעה של Spoon. אני יכול להבין מדוע הרבה אנשים מעקמים את האף שהם שומעים את השם הזה. קשה באמת לשנוא את המוזיקה של הלהקה, הבעיה היא שכל כך הרבה אנשים (כמוני), קשרו לה כל כך הרבה כתרים, שקשה לפעמים להבין מה במוזיקה הכל כך פשוטה וכל כך בסיסית של הלהקה הזאת גורם למעריציה ליפול מהתלהבות. אבל עבורי Spoon היא כמו החבר שמגיע לדירה שלך, פותח את המקרר, מוציא חלה ישנה, ביצה בודדת וחלב עם תאריך תפוגה גבולי ומכין לך מהם את הפרנץ’ טוסט הטעים ביותר שאכלת מימיך. ואם במקרה יש לך גם סירופ מייפל בבית? אז כבר תקבל יצירת מופת כמו זאת.

Spoon

אז ההופעה של Spoon לא הייתה הטובה ביותר בפסטיבל, אבל היא בוודאי הייתה זו שהרגשתי בה הכי בנוח. השמש עדיין זרחה, הרגליים עדיין לא כאבו, אף אחד לא דחף או הצטופף כמו בהופעות המבוקשות יותר בשעות הלילה, הלהקה הייתה במרחק נגיעה ממני ובתוך הבועה הקטנה של המעריצים הנלהבים שבשורות הראשונות, הרחק מהקהל האדיש יותר שמאחור, הייתי בעולם שכולו פרנץ’ טוסט. הלהקה עצמה – שחזרה לאחרונה להופיע לאחר הפסקה של שנתיים – נראתה רעננה ושמחה, ותקשרה מצויין עם הקהל. הפלייליסט היה צפוי (כולל שיר אחד חדש מהאלבום ההולך וקרב) אך מצוין – ורק חסרונה של יצירת המופת כאב קצת בלב. Note to Self: בפעם הבאה שאתה נמצא מטר וחצי מהלהקה שכתבה את אחד השירים האהובים עליך, אל תשכח להביא נייר ועט לטובת שלטים מתחננים.

התוכנית המקורית, בשלב הזה, היה לבלות לפחות שעה מול Godspeed You! Black Emperor בצד השני של הפסטיבל. אבל כשהגעתי לשם הגעתי למסקנה שפשוט אין לי כוח – למאמץ שדורשת המוזיקה המורכבת של ההרכב הזה, לשירים שנמשכים מעל לרבע שעה, לעמידה על הרגליים ואולי בכלל למוזיקה. אחרי חצי שעה של חצי הקשבה להופעה (מעריצי הלהקה השרופים, ואלו שקראו לבלוג שלהם על שמם, מוזמנים לסקול אותי בעגבניות) זחלתי בקושי לעבר הבמה הקטנה יותר שבה הופיעו The Dismemberment plan וישבתי שם באדישות לצד עוד כמה תשושי פסטיבל (ובחורה אחת שהקיאה דוכן פאסט פוד שלם). ואז, כשהגעתי לשפל המדרגה והייתי בטוח שכלום כבר לא ירים את הערב הזה מהקרשים, הגיע גלגל ההצלה שלי בדמות אחת מלהקות הפאנק היחידות בפסטיבל.

את Cloud Nothings ראיתי כבר בלבונטין, והצלחתי ליהנות למרות הסאונד הזוועתי, הביצוע המחופף ל-Wasted Days, וילדוני הפאנק בקהל. הפעם הסאונד היה טוב יותר (למרות שעדיין היה גרוע בסטנדרטים של הפסטיבל), הפלייליסט קצת פחות טוב, והביצוע ל-Wasted Days עדיין גרוע. אבל את ההבדל עשה הקהל. את ילדוני הפאנק המעצבנים והלא מזיקים של הלבונטין החליפו חבורה של חוליגנים ספרדים, בריטים ואירים שהתפרעו בצורה מפחידה ממש. בתוך גוב האריות זה יכל להיות טיפה מלחיץ, ממרחק הביטחון שבו הייתי הרגשתי בעיקר את הטוסטסטרון (ואת הקראוד סרפרים שחצו את הקהל מלמעלה כל הזמן) ולא את הדחיפות והלחץ.

cloud_nothings

ואז הסתיימה ההופעה, ואיתה גם חזרה העייפות. ולא ממש התחשק לי להדחק לשורות האחוריות של ההופעה של Nine Inch Nails, שאותה בכל מקרה לא ממש רציתי לראות. לא שחסרו אפשרויות אחרות – מוגוואי עלו קצת מאוחר יותר, וגם Ty Segall קרץ לי מהבמה השכנה. אבל לראשונה מזה שלושה ימים, השקט של המלון קרץ לי יותר. הבאסים הרחוקים של טרנט רזנור ולהקתו ליוו אותי כל הדרך למלון. את הצלצולים באוזניים לקחתי גם לארץ.

טיפים לנוסעים בשנה הבאה:

תקשורת – סים קארד מקומי אפשר לקנות בזול בשדה התעופה, מיד אחרי הנחיתה, ובאופן מפתיע לחברה שסיפקה אותו (Lebara) הייתה קליטה טובה מאוד גם בעומס של הפסטיבל. בכל זאת, אל תסמכו על קליטה סלולארית כדי לתקשר עם החברים, או לנסות למצוא אותם בשטח הפסטיבל. דאגו לבטריה חלופית/ חיצונית לסלולארי, ואם אתם בונים עליו כמצלמה, השאירו אותו במצב טיסה – אחרת הבטריה תישאב בתוך שעתיים.

צמידי VIP – בשנתיים האחרונות נפתחו מתחמי VIP בשתי הבמות המרכזיות. אמנם אפשר להגיע לאותו מרחק מהבמה גם בלי כרטיס מיוחד, אבל הדרך היחידה להבטיח מקום קרוב להופעות המרכזיות בלי להגיע שעה מראש הוא באמצעות צמיד VIP. בהתחשב בהפרש הקטן במחיר (50 יורו), זה כנראה משתלם.

אטמי אוזניים – אל תשכחו להביא כמה זוגות. אפשר גם לקנות (במחיר מופקע) בפסטיבל עצמו.

מלון – דאגו למקום בבית מלון קרוב ככל האפשר לפסטיבל – עדיף במרחק הליכה. להגיע לעיר וחזרה בשעות היום לא תהיה בעיה, אבל לחזור ב-2 או 4 בלילה למרכז העיר כשהרכבת התחתית כבר הפסיקה לפעול ויש התנפלות על האוטובוסים זה די מבאס.

האודיטוריום – לצערי עוד לא יצא לי להיות בהופעה באודיטוריום באף אחד מביקורי בפסטיבל, אבל כמעט כל מי שהיה המליץ בחום. ובכלל, הביטוי “הופעת ישיבה” נשמע הרבה פחות מיבש אחרי יומיים של עמידה רצופה.

מנוחה – נצלו כל הזדמנות כדי לשבת וגם כדי לחלוץ נעליים, אל תפחדו להפסיד הופעה בשביל לא להפוך את זאת שאחריה לסיוט. אם אתם רוצים לראות את ברצלונה, עדיף לשמור לטובת העניין עוד יומיים שלושה ולא להתרוצץ יותר מדי בימים של הפסטיבל עצמו.

אוכל ושתיה – אין בעיה להכניס אוכל למתחם הפסטיבל (יש קניון ענקי וחדש מחוץ לפסטיבל, עם ג’אנק פוד קצת יותר טוב וקצת פחות יקר מזה שבפנים). בקבוקים אפשר להכניס רק בלי פקק, אבל החיפוש בתיקים הוא לא קפדני – החביאו פקק או שניים נוספים בכיס פנימי או בכיס המכנסיים, ואתם מסודרים.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 9 תגובות

השאר תגובה ל ארז (אנטנות השמיימה) (Cancel)

9 תגובות עד כה ↓

  • את ההתלהבות מהפאזה הנוכחית של ארקייד פייר אני לא מצליח להבין, וייתכן עד מאוד שאם הייתי בפסטיבל הייתי בכיף מוותר ומתעלם מההופעה הזו. אבל כל שאר הפסטיבל נשמע יופי.
    חבל על העייפות והתשישות. פסטיבל כזה צריך להיות מחושב היטב ולכלול כמה שיותר הופעות באודיטורי, ב- ATP ובריי באן כדי לאפשר זמן ישיבה מירבי. בכלל, האודיטוריום הוא מקום מדהים להופעות, סאונד מושלם, אולם ממוזג ועם כסאות נוחים כל כך עד שצריך תמיד להעדיף את ההופעות שם.

    מהניסיון שלי בפרימוורה רשימת הטיפים מאוד קולעת והכרחית.

    אני מקווה שאתה עוד מתכנן לחזור לפסטיבל הזה. אם כן, אז יש מצב שא(/נ)צטרף אלייך. כבר מוגזם לחלוטין זמן ההיעדרות שלי מהפסטיבל ונמאס לי לריר על חוויות של אנשים אחרים משם.

    אגב, יש לי רק מיץ עגבניות מקולקל, זה בסדר אם אני פשוט אשפוך אותו פה בתחתית הפוסט?

    • את העגבניות אני דורש לקבל באופן אישי. אבל אם תשים לך בצד כמה עגבניות ברליאניות משובחות, אני בטוח שעד הפעם הבאה שניפגש הם כבר יהיו רקובות להפליא ומושלמות להטחה.

  • כמה כסף עלה כל התענוג? טיסה + כרטיסים + אוכל + מלון + דברים ששכחתי?

    • אני שילמתי הרבה כיוון שעשיתי את הכל בשלב יחסית מאוחר: על הכרטיס שילמתי מחיר מקסימלי (200 יורו – עכשיו אפשר לקנות כרטיס ל-2015 ב100 יורו בלבד), על הטיסה שילמתי 700 דולר, כיוון שרציתי תאריכים מאוד ספציפיים (אבל אפשר למצוא גם ב-500 דולר). המלון עלה 100 יורו ללילה לחדר זוגי (אפשר אולי לצאת יותר בזול), כלומר 400 ל-4 לילות. כל השאר יחסית זול – בטח אפשר לסגור ארוחות + נסיעות + קצת בירות ב-40 יורו ליום, אולי אפילו פחות אם חוסכים. זה כמובן מתוך הנחה שאתה לא מוציא כסף על אטרקציות ושופינג בברצלונה.

  • תודה על הסיקור. אני זוכר את חוויית ההתשה שלי מסאות’סייד לפני כמה שנים – היו יותר מדי דברים טובים שרציתי לראות והתרוצצתי בלי סוף. זה קצת כמו לאכול את כל העוגיות מהקופסה ולחטוף בסוף כאב בטן. אתה יודע מה? כנראה שעדיף ללכת לפסטיבל שהליינאפ שלו לא כל כך בומבסטי, פסטיבל שיש בו איזה 4-5 להקות שאתה חייב לראות, ושאין בעייה לוותר על כל השאר. ככה אפשר לספוג את הכל, לנוח, וגם לתת לעצמך להיות מופתע ממה שאתה לא מכיר. ואת הלהקות שממש אוהבים צריך ללכת לראות סולו, לשלב את זה בטיול קטן באירופה.

  • מזדהה לגמרי עם עניין ההתשה הפיזית. בכל לילה (או יותר נכון, בבוקר, כשהגעתי למעוני הרחוק אך חינמי אי שם מעל פארק גואל שבהרים) אמרתי לעצמי “אין מצב שאני אוכל לעמוד על הרגליים מחר ולעשות את זה שוב”. ולמחרת, עשיתי זאת שוב.
    ובכל זאת: מסכימה ששווה פחות לרוץ ויותר ליהנות מהאווירה. זה כל הכיף.

    אגב, רבים מהבאים נפלו שדודים ומותשים ביום האחרון, ונראה שהרכב הקהל היה שונה (הרבה יותר כרטיסים של יום אחד בלבד שנרכשו על ידי מקומיים, כך הבנתי מחברה בצוות הסיקור הקטלאני). אי לכך לא היו כמעט בעלי צמידי VIP בניין אינץ’ ניילס, והמתחם שלהם מול הבמה נפתח לכלל הציבור למי שהיה מהיר אבחנה. גם קדימה וגם מרווח מספיק לרקוד. היאח!

    דווקא מניוטרל מילק הוטל התאכזבתי. פרשתי לפני הסוף וכשהגעתי לפיוצ’ר איילנדס התבאסתי שלא הגעתי להופעתם מלכתחילה. מי שלגמרי עמדו בכל הציפיות והצדיקו גם את הוויתור על ההופעה בבמה השנייה כדי לתפוס מקום שעה וחצי מראש ואת ההידחסות: ארקייד פייר. כל כך הצדיקו, ששבוע אחר כך, בלילה בו טסתי ללונדון, ישבתי על המחשב עד שאותר מעריץ עם כרטיס ספייר להופעה למחרת בארלס קורט, וכמה שעות המתנה הובילו לשורה ראשונה באמצע ולפוסט מאוד נלהב אם כי קצר ומגובב מיד אחר כך. איזה כיף של להקה.

    • לדעתי הכרטיסים היחידים ביום האחרון אולי נבעו גם מההרכב השונה של ההופעות המרכזיות – ניין אינצ’ ניילז וקנדריק לאמר, שיש להם פחות אפיל אינדי, ומצד שני 80 יורו זה לא כל כך הרבה לשלם רק כדי לראות הופעה שלהם.

  • מעבר לחוויות הדומות מהפסטיבל (לקח לי זמן להתאושש מהעומס), שמתי לב ללא מעט הקבלות מהשנה שעברה. מעניין אם זה מכוון או שאני סתם מדמיין.

    רק תוספת אחת לטיפים: להביא בגד ארוך אבל לא מסורבל מידי. לפעמים נהיה די קריר, וברגעים שלא מצטופפים בין האלפים יכול להיות די קר.

  • ואם כבר ביגוד, כדאי להביא משהו נגד הגשם, כולל מטריה. היה סוער השנה…
    האודיטוריום מומלץ, וכדאי לשים לב שלא נותנים להכניס אליו אוכל ושתייה וגם עושים חיפוש בתיק. אפשר להשאיר את האוכל בחוץ ולקוות שהוא יחכה לכם (נראה שהוא אכן מחכה). הבונוס: על הדרך יש לכם גם מזגן וגם שירותים נורמליים ללא תור!
    ולעולם אל תחכו לאוטובוס לילה באזור. לעולם.

    אגב, בהזמנה מוקדמת הן של טיסות והן של הכרטיס לפסטיבל אפשר לחתוך עלויות באופן משמעותי. כנ”ל עם לינה באכסניה או אם אתם קבוצה, בדירה שכורה. מבחינתי יצא מאוד מאוד זול, אבל זה בעיקר הודות לדיור חינם ולטיסה קצרה יותר (הגעתי לאירופה עוד קודם).

    (תגובה מאוחרת. ואפילו עדיין לא כתבתי לבלוג שלי פוסט עטור תמונות על הפסטיבל, עדיין בתהליכים…)