טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

רצופה בכוונות טובות

2 בOctober, 2010 מאת נמרוד

לפני הכל – להופעה של ג’ואנה ניוסום כמעט ולא הגעתי. אני בהחלט מבין מה הופך את הבחורה השברירית ליוצרת כל כך מוערכת, אבל האזנה רציפה לאלבומים שלה פשוט עייפה אותי להפליא. ובכל זאת, הרעיון של הופעה שקטה במשכן לאמנויות הבמה, בזמן שמחוץ לביתנו צפויים להרעיש מתופפים בחגיגות שמחת תורה, קסם לליבנו ושלח אותנו לרכוש כרטיסים של הרגע האחרון. כך יצא שאת השעתיים המרשימות של ניוסום ולהקתה ראינו ממרומי היציע הימיני, גם אם האקוסטיקה המושלמת של האולם הבטיחה שנשמע היטב כל מתיחת מיתר והקשת תוף.

בזמן ההופעה ניסיתי להבין כיצד אני מוצא את עצמי מתענג כל כך על הופעה של אמנית שהקשבה לאלבומיה הצליחה לעורר בי אי נחת על גבול הרתיעה של ממש. התשובה לדעתי נובעת, בעיקר, בהבדל בצורת ההאזנה שלי לאלבום ובין זו של ההופעה. לעיתים רחוקות תמצאו אותי מאזין למוזיקה כפעולה יחידה. כמעט תמיד תמצאו אותי עושה משהו אחר במקביל – קורא ספר, כותב פוסט, גולש באינטרנט בחיפוש אחר הצלילים הבאים. המוזיקה של ניוסום פשוט לא מאפשרת את ריבוי המשימות הזה – המתקפות הקוליות הפתאומיות שלה נוטות לשבור את הריכוז שלי בצורה כמעט אלימה.

אבל בהופעה הבעיה הזאת לא הייתה קיימת. כשהריכוז שלי נתון כל כולו למוזיקה של ניוסום אני יכול בהחלט להנות ממנה. בוודאי שאני זוכה לצפות בצורה העדינה והמדוייקת שבה המוזיקה הזו נבנית, את אלפי הפרטים המוזיקליים הקטנים שבונים בעדינות ובדיוק את המוזיקה של ניוסום ולהקתה. כששיא ההופעה הגיע עם “Good Intentions Paving Company”, כבר הייתי מוקסם לחלוטין – לא רע בשביל הופעה שכלל לא התכוונתי להגיע אליה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Joanna_Newsom-Good_Intentions_Paving_Company.mp3]
Joanna Newsom – Good Intentions Paving Company

עבר, הווה, עתיד

אם תציינו את שמו של ניק קייב בפני הלא-חובב מוזיקה הממוצע, שגדל בשנות השמונים והתשעים, עשוי להיוצר הרושם שמדובר בכוכב עבר ענק. ישראל של אותה תקופה התמסרה בקלות רבה לכל מוזיקאי שהרעיף עליה מעט חיבה. וניק קייב, אמן שוליים מצליח אבל לא כוכב בשום קנה מידה, הצליח ליצור לעצמו תדמית של “נסיך האופל” העולמי, ולהיות כמעט מותג בישראל. גם במונח “עבר” יש הטעיה – קייב מעולם לא הפסיק ליצור, גם אם כוכבו הישראלי התעמעם.

את Grinderman, להקתו החדשה יחסית, הגדירו פעמים רבות כחזרה של קייב למקורות הזעם הפאנקי של ראשית דרכו. אבל האלבום השני של הלהקה לא מרגיש לי זועם כלל. בהחלט אגרסיבי ותוקפני לפרקים – אך לא כזה שבא מהמקום האפל שיצר את Murder Ballads, למשל. זה לא מוריד מערכו של האלבום, שיש בו לא מעט פניני בלוז מלוכלך ומשובח.

בשביל להתחבר למאגר אופל ניק-קייבי אמיתי, אתם מוזמנים לנסות את האלבום החדש של ה-Swans הותיקים, המונהגת ע”י מייקל גירה. גירה מחזיר את הברבורים לתחיה עם “My Father Will Guide Me Up a Rope to the Sky”, אלבום ראשון אחרי הפסקה בת ארבע עשרה שנים, שבהם התמקד גירה בצד השקט שלו עם ה-Angels of Light. יש משהו טורד מנוחה באופן תמידי בשירה החורכת של גירה, כזה שהופך את האלבום לכזה שקל להעריך אבל קשה להאזין לו שוב ושוב. שלא במפתיע, השיר הנעים ביותר להאזנה (בעל השם המעודד “You Fucking People Make Me Sick”) הוא זה שמושר ע”י דבנדרה בנהרט, בתפקיד אורח מצויין. מהיכרות שלי עם עצמי – שהחיבה שלי למוזיקה מדכדכת יורדת באופן מנוגד להפיכתי שלי לזקן נרגן – נראה לי שהאלבום המצויין הזה לא ישרוד לאורך זמן בפלייליסט שלי.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/grinderman-worm_tamer.mp3]
grinderman – worm tamer

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/grinderman-when_my_baby_comes.mp3]
grinderman – when my baby comes

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Swans-No Words_No_Thoughts.mp3]
Swans – No Words/No Thoughts

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Swans-You_Fucking_People_Make_Me_Sick.mp3]
Swans – You Fucking People Make Me Sick

מי שכן צפויים לשרוד לאורך זמן רב יותר הם Ten Kens עם אלבומם החדש והמשמח For Posterity. שחר ניסה באגרסיביות לשווק לי את אלבום הבכורה שלהם, שיצא לפני שנתיים ולא השאיר עלי רושם אמיתי. אך כדרכם של הייפים של שחר, סופם להשיג אותי. הלהקה הקנדית מנסה אולי לפרוס את עצמה קצת יותר מדי עם האלבום השני שלה, שמזנק במהירות מסגנון לסגנון, לא תמיד בהצלחה. אבל כשהם בשיאם – ומדובר לרוב ברגעים האגרסיביים ביותר שלהם – הם פשוט קטלניים. Back to Benign, הבולט בשירי האלבום, הוא ללא ספק ההמנון של השבועיים האחרונים שלי.

ועוד בצד האגרסיבי יחסית של המפה נמצאים Crippled Black Phoenix עם האלבום הרביעי שלהם, I, Vigilante. הלהקה הבריטית מזוהה עם זרם הפוסט-רוק, אז אל תופתעו לראות קטעים של עשר ושניים עשר דקות באלבום. אבל השירה מצילה אותם, לפחות אצלי, מפיהוק מוחלט – למי יש כוח לעוד אלבום פוסט רוק אינסטרומנטלי? נדמה לי ש-troublemaker, שיר הפתיחה (שמונה וחצי דקות, במבצע), הוא האפקטיבי מכולם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Ten_Kens-Back_To_Benign.mp3]
Ten Kens – Back To Benign

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Ten_Kens-Grass_Master.mp3]
Ten Kens – Grass Master

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/crippled_black_phoenix-troublemaker.mp3]
crippled black phoenix – troublemaker

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/crippled_black_phoenix-fantastic_justice.mp3]
crippled black phoenix – fantastic justice

ולסיום – אינדינגב 2009 היה הראשון בין הפסטיבלים (פרימוורה סאונד 2010) וסתם הופעות (Fever Ray בפריז), שרכשתי אליהם כרטיס אך גופי העדיף לגרור אותי לבית חולים מאשר להנות מהם. שנה אחת, ארבעה אישפוזים, כמה עשרות אלפי שקלים ואינספור אכזבות מאוחר יותר אני חייב להגיד – נשברתי. השנה, לצערי, לא אהיה שם. תהנו באינדינגב 2010. נתראה, אולי, בשנה הבאה.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה

3 תגובות עד כה ↓

  • כמה אירוני זה שדווקא אתה, חובב הופעות ומוזיקה, נאלץ להמנע מהופעות עקב בעיה בריאותית. אולי הטריגר לבעיה הוא שטוב לך לפעמים?

  • גם אני לא רציתי ללכת להופעה של ניוסום מאותה סיבה, ואני מצטער שבסוף לא נהגתי כמוך, כי הייתי כנראה נהנה מאותן הסיבות שציינת.
    לגבי ניק קייב הכל נכון חוץ מזה שסיפור האהבה עם ישראל נבע מזה “שישראל של אותה תקופה התמסרה לכל מוזיקאי שהרעיף עליה מעט חיבה”. המצב הוא בדיוק הפוך והוא נמשך עד לימינו ולהופעה האחרונה של ניוסום, אנחנו מרעיפים אהבה על מוזיקאים, מלאונרד ברנשטיין ועד לאוקרביל ריבר, WHY, וניוסום. חלקם (הקטן) מבין שיש כאן תמיד אהבה (למשל זובין מאטה וניק קייב), ונעתר לה. אחרים מסתפקים בסטוץ החד פעמי ויוצאים מכאן מאושרים.

    תהיה בריא חביבי. אז מה אם בבתי חולים מחלקים ארוחות חינם, זו לא סיבה להתאשפז.