טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

כפתורים נסתרים

27 בOctober, 2010 מאת נמרוד

קצת משעשע לקרוא את הביקורות הסותרות ל”גנב עירוני”, סרטו השני של בן אפלק כבמאי. עד לא ממזמן אפלק נחשב, גם בעיני, לאחד השחקנים השטחיים והעצלנים בהוליווד (ראו, לדוגמא, את שתי הפרודיות של פאמילי גאי עליו). ופתאום, משום מקום, הגיח לפני שנתיים “נראתה לאחרונה”, סרטו הראשון של אפלק כבמאי, בכיכובו של אחיו קייסי, שזכה לקונצנזוס ביקורתי מוצדק. לפתע התברר שהשחקן הבינוני הוא גם תסריטאי ובמאי לא רע בכלל.

והנה, סרטו השני, שבו הוא גם מככב, זוכה לביקורות מעורבות. אלא שהרבה מהביקורות ה”קוטלות” לכאורה למעשה יוצאות מברכות, כשהן טורחות להזכיר שאפלק עוד רחוק מהכישורים של קלינט איסטווד כבמאי. סליחה? פאקינג קלינט איסטווד? לא רע בשביל מי שנחשב לשחקן שכישוריו רחוקים מאלו של קיאנו ריבס.

אפלק מגלם את דאג – שודד בנקים, תושב שכונת עוני בבוסטון, שמנהל רומן עם מנהלת בנק (רבקה הול), אותה הוא וחבורתו לקחו כבת ערובה במהלך שוד בנק, מבלי שזו תדע שהוא האדם שכיוון רובה סער לראשה רק לפני ימים ספורים. הרומן החדש גורם לדאג להרהר לראשונה על יציאה מעולם הפשע, רעיון שלא מתקבל בברכה על ידי סביבתו הקרובה.

ואם נדמה לכם שבסרט הזה כבר הייתם, אתם בהחלט צודקים. ואכן הבעיה העיקרית של “גנב עירוני” היא בגזרת התסריט – היכן שיש עומק ותחכום ב”נראתה לאחרונה”, יש שפע של קלישאות ודיאלוגים שחוקים ב”גנב עירוני”. היכן שיש סוף מפתיע ומעורר מחשבה ב”נראתה לאחרונה” יש סוף צפוי ומאכזב ב”גנב עירוני”. הבעיה השניה היא במשחק. “נראתה לאחרונה” כלל תצוגת משחק טובה ומעלה של כל המשתתפים, כולל תצוגה ראויה לאוסקר של איימי ריאן. “גנב עירוני” נאלץ להסתפק בכמה הופעות טובות מאוד (ג’ון האם, פיט פוסטלוויט), כמה סבירות (בן אפלק, רבקה הול), ולפחות אחת גרועה ממש (בלייק לייבלי, שמשחזרת בעליבות תפקיד דומה מאוד לזה של איימי ריאן ב”נראתה לאחרונה”).

בכל זאת, שווה ללכת לראות את הסרט ולו רק בזכות שתי סצינות נהדרות. הראשונה היא סצינת ה”נזירות”, סצינת שוד מבויימת נפלא וסוחפת ממש. השניה היא סצינת בית הקפה, שמוכיחה שאת המתח הרב ביותר אפשר ליצר באמצעים הפשוטים ביותר, ובלי אף רובה בסביבה. בסך הכל בהחלט מדובר בסרט מפתיע לטובה, בהתחשב בזהות השחקן הראשי, ורק טיפה מאכזב, בהתחשב בזהות הבמאי.

The Town

פחד ותיעוב בפרימוורה סאונד

ברדפורד קוקס הוא אחד האנשים היותר מפחידים שתוכלו לראות על במה. הרזון החולני, המצב הדנטלי הבעייתי, החיוך השלדי – כולם רומזים על חוויה בלתי נשכחת. אבל למרות נתוני הפתיחה המבטיחים, המפגש הראשון שלי איתו היה לא יותר מפושר. במת הענק של פרימוורה סאונד היא לא המקום להנות מהסאונד הרזה והאווירה העגמומית של Deerhunter, ואי אפשר היה להימנע מתחושת ריחוק מהלהקה שעל הבמה.

לא שעבודת האולפן של קוקס תמיד ריגשה אותי. לאלבומים של Atlas Sound מעולם לא הצלחתי להתחבר ממש, ובמקרה של Deerhunter נטיתי להתלהב ואז לשכוח כל תו ותו. אבל Halcyon Digest, אלבומם החדש, פורט אצלי על מייתרים אחרים לחלוטין. מדובר, בהפרש ניכר, באלבום הכי קליט של הלהקה, שמכיל לפחות שני להיטי אינדי “אמיתיים” (כלומר, כאלה שעשויים לדבר גם אל ליבם של אלו שלא מחשיבים את My Bloody Valentine כ”פופ”) – Revival הקצר והקולע, ו-Desire Lines, שלרגעים נשמע כמו הסינגל הבא של ארקייד פייר.

Bradford Cox

לא ששני השירים הללו מוקפים בפילרים. ממש כמו האדם שכתב אותו, האלבום הזה לא מכיל טיפת שומן מיותר, והוא קצר ושוטף בהרבה מקודמו שהתפרס על שני דיסקים. מה שבטוח, אם דירהאנטר יטריחו את עצמם לארץ הקודש, אני יותר ממוכן לתת להם הזדמנות שניה. בנתיים אני מוכן להסתפק באחד האלבומים היותר משובחים ששמעתי השנה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Deerhunter-Revival.mp3]
Deerhunter – Revival

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Deerhunter-Don’t_Cry.mp3]
Deerhunter – Don’t Cry

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Deerhunter-Desire_Lines.mp3]
Deerhunter – Desire Lines

הנה כמה דברים שלהקה יכולה לעשות על מנת שאשליך את אלבומה ישר לסל המחזור:

  1. לנגן כאילו השנה היא 1973, ולד זפלין מחפשים להקת חימום חדשה.
  2. לנגן את ההאבי מטאל שלהם בלי שמץ של מודעות עצמוית או הומור, כאילו ספיינל טפ לא התקיימו מעולם.
  3. לקרוא לעצמם Spirits of the Dead.
  4. לקרוא לאלבום הבכורה שלהם Spirits of the Dead.
  5. לקרוא לשיר המסיים של אלבום הבכורה שלהם Spirits of the Dead.

כן, זה נורא כמו שזה נשמע. ולמרבה ההפתעה זה עובד עלי מצויין. למה? קשה לי להסביר. אולי עברתי יותר מדי פאזות של הפוך על הפוך, והרציני וחמור הסבר הוא המשמח החדש. אולי זה לוחץ על כפתורים נסתרים היטב שנותרו בי מאז נעורי, מהתקופה בה מוזיקה הייתה עניין של חיים או מוות. בכל מקרה, חשבתי לפרסם כאן כמה שירים ולראות אם הם מצליחים לסדוק את חומת המגניבות של הקוראים. אתם מוזמנים להקיא בתגובות.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/spirits_of_the_dead-the_waves_of_our_ocean.mp3]
Spirits of the Dead – The Waves of Our Ocean

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/spirits_of_the_dead-red.mp3]
Spirits of the Dead – Red

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/spirits_of_the_dead-spirits_of_the_dead.mp3]
Spirits of the Dead – Spirits of the Dead

ולסיום – שיר חדש מתוך אלבום סולו חדש של גראף רייס, החיה השעירה האהובה ביקום. זה לא נשמע כמו פסגת היצירה של הוולשי המופלא, אבל גם לא שום שפל מדרגה או אקספרימנט מביך. האמת, זה לא כל כך משנה, כיוון שאין בעולם קול שמעורר בי אמפטיה מידית כמו זה של סולן הסופר פארי אנימלס. כפתורים נסתרים, כבר אמרתי?

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Gruff_Rhys-Shark_Ridden_Waters.mp3]
Gruff Rhys – Shark Ridden Waters

תגיות:   · · · · · · · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה ל שחר (Cancel)

3 תגובות עד כה ↓

  • אהבתי הדברים שלהקה יכולה לעשות כדי שתשליך את אלבומה.
    אני לא חושב שהם היו מתקבלים כלהקת חימום של לד זפלין כך שאתה יכול להקשיב להם בנחת.

    וכנראה שאאלץ ללכת לראות את גנב עירוני, בכל זאת. בן אפלק? אתה בטוח? הוא לא השמין?

  • ברדפורד אכן אחד המפחידים ולצערי דירהאנטר הם לא הופעה לכתוב עליה הביתה או בכלל.

    אני לא כותב לאחרונה אבל חבל לי לא להמליץ למישהו כמוך לפחות על כמה אלבומים שאם לא הזכרת אני חייב להניח שלא שמעת:

    Wolf People – Steeple (כל כך הרבה יותר טוב מהראשון)
    The Phantom Band – The Wants (לא כל כך הרבה יותר טוב מהראשון)
    Tweak Bird – Tweak Bird (לא יודע מה דעתי ביחס לראשון)
    Stateless – Matilda (מזל שזה השלישי אז אפשר לא לדבר על יחסיו עם הראשון)

    אתה ארבעת השמות האלה אתה אמור להכיר. החמישי ישמר לפוסט שאולי אכתוב ואם לא, תזכיר לי. זה שווה את זה.

  • את Wolf People עוד לא שמעתי, מבטיח לשמוע. את The Phantom Band שמעתי, ועדיין לא התחברתי (בטח לא כמו הראשון המעולה). על Tweak Bird פינקי כתבה לני חודש, ואיזה בחור בשם שחר התלונן שהיא גנבה לו פוסט.

    ל-Stateless טרם הצלחתי להתחבר, מוכן לתת להם הזדמנות נוספת. מחכה לפוסטים שלך!