טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

ראפ עליז לחנון שיעיז

20 בJuly, 2010 מאת נמרוד

השבוע התנהל בבלוגיית המוזיקה העברית ויכוח קצר ועז למדי בנוגע למודל ההכנסות החדש של בנדקמפ. כמו שתוכלו לראות בתגובות שלי לפוסטים של יאיר יונה ורועי פוברצ’יק, אני בהחלט בצד של בנדקמפ בנושא הזה. כלומר יש לי הרגשה ש-15 אחוזים הם מספר גבוה יחסית, בהתחשב במעט שבנדקמפ עושים על מנת לקדם את האמנים שפועלים תחתיהם – אבל אין לי ספק שגביית אחוז מסויים היא הדרך להשאיר את המיזם הזה בחיים, בעיקר כשהכסף הזה יכול לשמש לשיפור הפלטפורמה וקידום המכירות, לטובת שני הצדדים.

למעשה, נראה כי המודל הכלכלי של בנדקמפ ודומיו הוא ההוגן ביותר מאז ומעולם. כזה המאפשר לאמנים למכור את סחורתם ישירות למאזינים, ולמאזינים לבדוק היטב את הסחורה ולקנות אותה ישירות מהיצרן. המתווכים, לראשונה, חוזרים לגודלם הטיבעי – כאלו המאפשרים את העיסקה, ולוקחים ממנה עמלה קטנה – לא כאלו הגוזרים את מרבית הקופון. לכאורה האמנים צריכים לשמוח שחלקם היחסי גדל. אבל כשהעוגה הולכת ומצטמקת, אי אפשר להאשים את מי שנלחם על הפירורים.

וכאן אולי נעוצה הבעיה האמיתית – שדיונים מהסוג הזה מתקיימים תמיד על רקע התחושה הרואה במוזיקה כמוצר כלכלי קונספט ההולך וגווע. הרי בכל שוק נורמלי ברור שהמתווכים גוזרים נתח מהעיסקה. אבל כאשר הקהל הרחב התרגל לראות בשירים דבר הניתן בחינם – לכל היותר כפרומו להופעה החיה – אפשר להבין את ההגיון בדרישה מחנות מוזיקה להרוויח מפרסום במקום לגזול את “כבשת הרש” של האמנים.

אלא שלדרוש שצד שלישי יממן את התיווך הוא צעד ראשון לפני הדרישה שגם את תהליך יצירת המוזיקה יממן אותו צד שלישי. האם כמו בטלנובלה ישראלית סוג ז, צריכים האמנים המבצעים להציף את השירים שלהם ב-product placement? האם לא ברור שמצבה העגום של עיתונות הרשת, לדוגמא, נובע מההסתמכות המוחלטת על מפרסמים ועל תוכן פירסומי שהאג’נדה שלו היא לעיתים קרובות סותרת את זו של הקורא? אם האמנים מעוניינים בפלטפורמת מכירות מצליחה, שנותנת שירות הוגן שנאמן להם ולמאזיניהם, הם חייבים לממן אותה דרך עמלות מכירה. ואז, כנראה, חובת ההוכחה תהיה על הקהל, שיאלץ לשלוף את הארנק ולממן את המוזיקה שהוא אוהב.

מוזיקה, ונדמה לי שאמרתי זאת כבר בעבר, היא קודם כל עניין של גישה. וכבר כילד פרברים לבנבן וחנון (הפיגמנט של הצד המזרחי קצת התפקשש) מצאתי את עצמי מזדהה עם הגישה הלוזרית והכואבת של הגראנג’ והאינדי של שנות התשעים, וממש לא עם הזעם ומלחמת האגו של האולד סקול היפ הופ. ומי שעוקב אחרי הבלוג הזה בוודאי שם לב למיעוט ההתייחסות שלי לז’אנר המוזיקלי הזה – מה לי ולכל האטיטיוד והבלינג בלינג הזה?

זה כמובן גם מה שמונע ממני ליפול מהרגליים לנוכח Sir Lucious Left Foot: The Son of Chico Dusty, האלבום החדש של Big Boi, הלא הוא אנטואן פאטון מהצמד OutKast. כן, אין ספק שמדובר במוצר מעניין ואינטיליגנטי פי אלף ממעט המיינסטרים היפ הופ שאני נחשף אליו דרך הרדיו. ועדיין, ברגע שה-Nigga וה-Bitch הראשונים נזרקים לחלל האוויר, יכולת ההזדהות שלי הולכת ופוחתת. אחרי לא מעט האזנות השבוע אני מוצא את עצמי עם אלבום שאני יכול לנענע הראש לצליליו, אבל לא להתלהב ממנו באמת. למעשה, נראה לי שיש מידה לא מועטה של רלטיוויזם תרבותי בצורה שבה כל מבקרי העולם מתייחסים בסלחנות למעטה הראווה והכוחניות של אמנים מהסוג הזה, כאשר שנסיון לייצר רוקנרול באותה הגישה (ונדמה לי שרק הגלאם מטאל של שנות ה-80 באמת ניסה) היה זוכה בוודאי לקיתונות של בוז.


Big Boi feat. Cutty – Shutterbug


Big Boi feat. T.I. & Khujo Goodie – Tangerine

הדברים שונים לחלוטין כשמדובר ברוטס. הגישה הלהקתית של הקולקטיב תמיד היוותה גשר מושלם בין ההיפ הופ לרוקנרול. לי יש אמנם היכרות חלקית ביותר עם הרפרטואר של הלהקה, אבל לאלבומם החדש, How I Got Over, התחברתי מיד. עם הרבה יותר Fאנק ונשמה, והרבה פחות אטיטיוד מביג בוי – בדיוק מה שצריך ילד אינדי שכמוני בשביל להתחבר לצד השחור שלו. הטיפול שהם נתנו לג’ואנה ניוסום הוא לחלוטין נס בעיני – האזנת חובה לכל מי שמצא, ממש כמוני, את הקול שלה מעצבן למדי. הרוטס מוכיחים שהכל הוא עניין של קונטקסט – ובתוך המסגרת הנכונה גם קרקור עורב יכול ללטף את האוזן.


The Roots Feat. Blu, P.O.R.N., Dice Raw – Radio Daze


The Roots feat. Blu, Phonte & Patty Crash – The Day


The Roots feat. Joanna Newsom & STS – Right On

ומהקצה השמאלי של הסקאלה ההיפ-הופית נמצא האלבום החדש של Ceschi Ramos (סצ’י? סחי?), The One Man Band Broke Up. לא מדובר רק בפולק-ראפ לבנבן, צנוע וחסר ראווה, אלא באלבום קונספט עגמומי להפליא, שמספר על סיפורו של עלייתו ונפילתו של מוזיקאי בשם ג’וליוס, שלהקת היחיד שלו מתפרקת בשל “חילוקי דעות אומנותיים”. סיפור ההתאבדות של ג’וליוס מסופר על פני 40 דקות מרשימות, לפרקים מבריקות,  האזנה אליהם מגלה עוד ועוד שורות ורגעים מפתיעים. תקראו לי סנוב או מקובע – אבל האלבום של הסחי, בלי שום “Featuring” או “Produced by”, הוא ללא ספק אלבום השבוע המוחלט שלי.


Ceschi – The One Man Band Broke Up


Ceschi – No New York


Ceschi – Fallen Famous

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · 4 תגובות

השאר תגובה

4 תגובות עד כה ↓