טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

הילדים של מחר

14 בFebruary, 2010 מאת נמרוד

מספר חודשים לאחר שהיגרנו לרמת גן, התחלתי לשים לב לתופעה מוזרה. בדרכי לעבודה נתקלתי, כמעט מדי בוקר, בחבורות קטנות של נערים, בני לא יותר מחמש עשרה או שש עשרה, עטויי משקפי שמש גדולים, עם כובעים שמוטים, סווצ’רים מצועצעים וצעיפים צבעוניים בדוגמאת כאפייה, הנעים בכיוון ההפוך. אלו אמנם לא הגיעו לרמת המגוחכות המאפיינת את עמיתיהם מעבר לאוקיינוס, אך עדיין לא היה בכך ספק – אלליי! מדובר בהיפסטרים. מה לתופעה החברתית הנדירה במחוזותינו ולשכונתי השקטה ברמת גן על גבול גבעתיים? כמה שבועות מאוחר יותר נתקלתי גם בפתרון התעלומה – בית הספר לאומנויות תלמה ילין, השוכן כמה מאות מטרים מאחורי ביתי.

לכאורה, מכל תתי התרבויות (והתת תרבות) של הנוער בארצנו, שכני החדשים הם כנראה בין החיוביים ביותר. מתי לאחרונה שמעתם על אירוע דקירה שנפתר בזכות סרט לשיער שהשאיר הדוקר אחריו או על תלמיד שהכה מורה לאחר שזו העירה לו על גישתו האירונית? ובכל זאת, מעבר לחשבון הפתוח שיש לי עם הילדים הללו על ההידחפויות שהפכו את ההופעה של MGMT לאפילו יותר מעצבנת, כנראה הדבר המטריד ביותר עבורי בלראות את ההיפסטרים הצעירים הללו, היא המחשבה עד כמה קטן המרחק ביני לבינם.

מאז שהבלוג תפס תאוצה קשה לי להגיד היכן נגמר חובב המוזיקה והיכן מתחיל הבלוגר שצריך לספק את מנת החדשנות השבועית. אבל, בסופו של יום, אני מוצא את עצמי קירח מכאן ומכאן – רמת הנברנות שלי לא מספיקה על מנת לדווח על כל להקה שבדית רבע שעה אחרי שלמדו לנגן על גיטרה, ומצד שני כמעט כל אלבום שאהבתי בשנים האחרונות נזנח עד מהרה לטובת עוד ועוד צלילים חדשים.

לכן, שמחתי למצוא את עצמי מאזין שוב ושוב לאלבום שהמרחק בינו לבין תרבות ההיפסטרים רחוק להפליא. אלבום חדש אמנם, שגם זוכה לכבוד במגזיני האינדי – אבל כזה שהדיון אודותיו טבעי יותר במקומות כמו הגארדיין או מוסף הארץ מאשר במכונת ההייפ. הכוונה היא, כמובן, לאלבום החדש של גיל סקוט-הרון, מאבות ההיפ-הופ והספוקן וורד, שמוציא אלבום ראשון מזה ארבע עשרה שנים – במהלכם הספיק לרצות שני מאסרים, להאבק בהתמכרותו לסמים וכנראה גם להידבק באיידס.


כצפוי, לא מדובר באלבום קליל כלל. ובכל זאת, אורכו הקצרצר וההפקה עדכנית הופכים אותו לזורם בצורה מפתיעה. וגם קטעי הספוקן וורד מצליחים שלא לטרחן כלל. אני האחרון שיזלזל בילדי האינדי החדשים – אני משוכנע שניתן למצוא לא מעט התאמה בתוכן האייפוד שלי ושל הילדים שעוברים על המדרכה ממול – ועדיין טוב לשמוע מדי פעם משהו עם שורשים יותר עמוקים, גם אם מעט חרוכים.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/02/Gil_Scott-Heron-Me_And_The_Devil.mp3]
Gil Scott-Heron – Me And The Devil

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/02/Gil_Scott-Heron-Im_New_Here.mp3]
Gil Scott-Heron – I’m New Here

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/02/Gil_Scott-Heron-New_York_Is_Killing_Me.mp3]
Gil Scott-Heron – New York Is Killing Me

להאזנה לאלבום במלואו

ואם כבר מדברים על אמנים וותיקים –  האלבום השני של ה-Black Heart Procession, שיצא ב-1999 זכה אצל עוזה לתואר “אחד האלבומים הגדולים של עשרים השנים האחרונות”. אחרי האזנות חוזרות ונשנות בשבועות האחרונים אני עדיין מתלבט בתוקף של ההגדרה הזו –  אבל מדובר, ללא ספק, בסוג של קלאסיקה אבודה. נראה לי שמדובר באלבום מעט צנוע מכדי לזכות בהגדרה כמעט רשמית ככזה – כפי שזכה לה, לדוגמא, The Aeroplane Over The Sea. אבל בעזרתם של כמה מאזינים נלהבים אולי הוא יוכל להמשיך ולחיות, מאוזן לאוזן, עוד שנים ארוכות.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/02/Black_Heart_Procession-The_waiter_No_2.mp3]
Black Heart Procession – The waiter No. 2

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/02/Black_Heart_Procession-A_light_so_dim.mp3]
Black Heart Procession – A light so dim

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/02/Black_Heart_Procession-Its_a_crime_I_never_told_you_about_the_diamonds_in_your_eyes.mp3]
Black Heart Procession – It’s a crime I never told you about the diamonds in your eyes

תגיות:   · · · · · 11 תגובות

השאר תגובה ל נמרוד (Cancel)

11 תגובות עד כה ↓

  • אמרתי זאת בעבר ואומר זאת שוב, הלב השחור מצליח להעיף אותי למקומות הכי אפלים שלי מבלי לפחד לרגע אחד.

  • נמרוד, זו הזדמנות מצויינת להודות לך על כך שבעקבות הפוסט הקודם על black heart procession (ואח”כ המשכתי למה שיאיר יונה כתב עליהם) שמעתי אותם לראשונה. התמכרתי ללא שליטה ללהקה המפעימה הזו. בכל אלבום שאני שומע שלהם (ורק בימים האחרונים הורדתי את הראשון שלהם, האלבום הרביעי שאני בודק מהדיסקוגרפיה הכנראה מושלמת שלהם, והוא כבר די-תפס אותי) הם חודרים לי ללב בעוצמה רבה ושקטה להדהים. יש להם אווירה כל כך ייחודית שאני מזהה אותם בכל מקום ומתמוגג כל פעם.

    הלינק של ההיפסטרים החריד אותי, ואז העברתי לעמודים הקודמים שם, וראיתי תמונה של צעיר לבוש בבשר והשתוממתי לגמרי. מה אמורים לעשות כשרואים תמונות כל כך מוזרות??

    אגב, ראוי גם לציין שאני אוהב ומעריך מאוד את הבלוג שלך. מבלוגי המוסיקה הבודדים שאני מעריך ברמה גבוהה כל כך. בפחות משנה שאני עוקב (ואף רצתי הרבה אחורה בהיסטוריה של הפוסטים) זכיתי להכיר כאן חלק נכבד מהמוסיקה היפה ביותר שיצא לשמוע בזמן הזה.
    המון תודה לך!!

  • לא יאמן איזה סינכרון מושלם בין הפוסט הנפלא הזה לפלייליסט של תוכנית סגרירית במיוחד ששודרה לא מזמן ברדיו. בין השירים שבחרתי לפלייליסט:

    Gil Scott-Heron – On Coming From A Broken Home (Pt. 1)
    Gil Scott-Heron – I’ll Take Care Of You
    Neutral Milk Hotel – In An Aeroplane Over The Sea
    The Black Heart Procession – The Waiter No. 2
    http://www.lightbaz.com/2010/01/radio-14-15
    זה היה ביום הכי קר בשנה.

    גילוי נאות: הלב השחור, ששמוליק לא מפחד ממנו, הכניס אותי לבלהות התהום. נראה לי שהייתי אז בן… לא משנה, זה קרה מייד אחרי שבאתי לביקור בחנות הדיסקים שפעם עבדתי בה. קשקשתי שם עם אחת המוכרות שכיום אנו מכירים בשם Noa’s Mixtapes. היא שמה לי ת’דיסק ביד, דיברה כמה דברים מהלב לגביו.זה היה מעשה לגמרי חסר אחריות מצידה לעשות. אני מודה לה עד היום

  • מתברר שמצעד הלב השחור יותר פופולריים משחשבתי :). ונראה גם שכמה אנשים כאן מכירים אותם יותר טוב ממני… אני שמעתי עד כה רק את האלבום השני, השישי (יופי של אלבום, אבל ממש לא ברמה של השני), וממש היום גם את Amore Del Tropico (שהוא, כך נדמה לי, שונה לחלוטין בסגנונו). לאן אתם ממליצים להמשיך מכאן?

    ותודה על המחמאות ארז! בנוגע ל-Black Heart Procession חלק מהמחמאות מגיעות לממלכה של עוזה – אחד הבלוגים הפחות קומניקטיביים בבלוגיה העברית, אבל כזה עם טעם מוזיקלי יחודי שתמיד טוב להתרשם ממנו. ההיפסטרים בתמונות אכן מפחידים, אבל קשה לדעת שם מה אמיתי ומה פרודיה על פרודיה על פרודיה.

  • פוסט נהדר.
    אחת הלהקות האהובות עליי…..ממליצה להאזין לאלבומים 1-3 ברצף (הם גם הכי טובים בעיני)

  • ניו יורק איז קילינג מי הוא הדגמא המושלמת למה שדיברת עליו – פשוט יצירת מופת של חדשנות הנטועה בשורשים עמוקים. איזה שיר מעולה!!!
    lord have mercy

  • שירה – אכן. נראה לי שלולא ההפקה העדכנית הייתי מתקשה להתחבר לאלבום הזה. היפסטר או לא היפסטר?

  • אני תמיד נהנה פה אבל כל הדיבורים אודות BHP דירבנוני אף לשרבט. מעבר לאיכויותיו הטרומיות, לאלבום השני של BHP אני חייב שתי אבני דרך בחיים: הזוגיות הנוכחית שלי וההופעה הטובה ביותר אי-פעם שנכחתי בה (הופעה משולשת יחד עם בלונד רדהד ו-two ton boa). ב-2004 פל ג’נקינס הפך את amore del tropico לסרט (אם תרצה אותו שלח לי הודעה במייל). ולקינוח: אני חושב שאני אוהב את ההגדרה שלך לבלוג של עוזה אם כי הייתי שמח לדעת מה לא קומוניקטיבי בו בעיניך.

  • חוסר קומיניקטיביות? העובדה שמקריאה שלו קשה מאוד להבין מי עומד מאחוריו או לדעת שום דבר כמעט אודותיו, העובדה שאתה לא מקשר (כמעט) לאף אתר או בלוג אחר בארץ (שמתי לב עכשיו לקישור לטאפאס). העובדה שקשה לקשר את האמנים לרליסים ספציפיים (למרות שעל זה אפשר לחפות בסיוע של מיסטר גוגל) וגם הקפיצות הפתאומיות לביולוגיה וקולנוע (למרות שהכול מעניין).

    אני אישית מאוד נהנה מהממלכה – בעיקר כיוון שאני מגלה שם המון שמות חדשים ומעניינים – אבל אני גם בהחלט מבין למה הבלוג שלך לא זוכה להכרה הראויה, אפילו בתוך הקהילה הקטנטנה של נברני מוזיקה ישראליים.

  • זה קצת מפתיע האמת. ציפיתי לביקורת אודות סגנון כתיבה. לדעתי הדברים שהצבעת עליהם נוגעים למעין מוסכמות שהתקבעו בבלוגוספירה שמסבירות אמנם מדוע קהל קוראי נמוך ממנין אבל אינן נוגעות לקומוניקטיביות ואני לא ממש תומך בהן. אני מחבב את אלמונימיותי ולכן לא נותן פרטים אודותי בבלוג. אני חסיד של אקטיביות ברשת ולכן מסתפק במתן וידאו ולינק לחלל ונותן לקוראים לעשות כיתות רגלים מינימלי. כל בלוג או אתר מוזיקה שיש לי בו ענין בארץ מלונקק: דלות הלינקים מצביעה על מיעוטם בעיני. הקפיצות הן לתחומי ענין אחרים שלי, ויכול להיות שהמעבר חד מדי.
    הבה אנסח זאת אחרת: נראה לך באמת שאם הייתי פותר את הסוגיות הנ”ל יותר אנשים היו נכנסים לממלכה? אני לא מאמין שכן. אני חושב שסוג המוזיקה וסגנון הכתיבה הם המכשלה והמחסום המונע מיותר מבקרים להכנס בשעריה של עוזה.
    בכל אופן, תודה הן על התגובה והן על הבלוג שלך. נתראה בפוסטים הבאים

  • […] בפוסט הקודם הזכרתי הנטייה שלי לזנוח במהרה אלבומים שמצאו חן בעיני. המקרה של There is no enemy, אלבומם האחרון של Built to Spill  הוא דוגמא מצויינת. את האלבום שמעתי לראשונה כבר בסוף השנה שעברה, כשיצא לראשונה והצלחתי לשכוח אותו מיד. ורק עכשיו, כשהוצפתי בביקורות חדשות אודותיו לרגל יציאתו באירופה (כמה ההפרדה הזו נשמעת מוזרה בימינו) טרחתי והאזנתי לו שוב ושוב ושוב ושוב. כרגיל אצל האחות הקטנה והצנועה של מודסט מאוס, אין מה לחפש כאן כאן מקוריות, תחכום או התקדמות סגנונית – רק רוק בסיסי ויעיל בצורה בלתי נסבלת. לרע, ובעיקר לטוב, מדובר באחת הלהקות העיקביות והבלתי אופנתיות ביותר בשטח – וההערכה שלי אליה רק גדלה מאלבום לאלבום. […]