טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

אוהב/לא אוהב, חלק א: הידד למהגרי העבודה.

22 בAugust, 2013 מאת נמרוד

לפני הכל: המוזיקה של גבריאל בלחסן היא בדיוק מסוג הדברים שאני מנסה להתחמק מהם – חיטוטי נפש עמוקים ומלאי כישרון שמשאירים אותי מלא הערכה, אבל גם בלי שום חשק להאזין להם שוב ושוב. ועכשיו, אחרי שהאבק שקע על כל הדברים היפים שנכתבו עליו, ישבתי והקשבתי לכמה שעות של מוזיקה של בלחסן. זה הזכיר לי איזה כותב שירים גדול הוא, אבל גם למה אני כל כך מתקשה לחזור לאלבומים האלו שוב. אז תאזינו, אבל בזהירות – עצב זה דבר מדבק.

אין לי תירוץ טוב מלבד עצלנות (טוב נו, וגם חתונה), אבל מבט לאחור מגלה שכבר 4 חודשים לא כתבתי על מוזיקה חדשה. ולמרות שהשנה הזאת קצת חלשה מבחינתי (ואולי התשישות המוזיקלית כבר מכריעה אותי), עדיין הצטברו לי לא מעט אלבומים להמליץ עליהם. נראה שאין ברירה אלא להשלים את הפער בשבועות הקרובים, בסדרת פוסטים שתציג כמה מהאלבומים שאהבתי בחודשים האחרונים, וגם כאלו שלא אהבתי אבל ראויים להתייחסות. ונתחיל עם האלבום המדובר ביותר של החודשיים האחרונים:

מישהו יצטרך להסביר לי (שוב) את ההתרגשות סביב האלבום החדש של קניה ווסט. כן, ההפקה המוזיקלית נהדרת ואמן מיינסטרים כמו ווסט צריך הרבה אומץ – שהוא משלם עליו במכירות אלבומים – ליצור אלבומים יותר ויותר שאפתניים, נועזים, ולא ידידותיים למאזין. למען האמת, אם זה היה האלבום הראשון של ווסט סביר להניח שקהל מיינסטרים לא היה בכלל נחשף לקיומו. ועדיין, הכל קם ונופל אצלי על הפרסונה של האדם מאחורי המוזיקה.

Kanye West

אני לא רוצה לחזור שוב על דברים שכבר אמרתי בפוסט הקודם על ווסט. אבל עדיין קשה לי להבין איך מבקרים יכולים לקבל את פולחן האישיות הבלתי נגמר הזה בשיוויון נפש. איך אפשר לסבול אדם שמכריז על עצמו באותה נחרצות גם כלוחם למען זכויות השחורים, גם כבחור אותנטי שבא משום מקום, גם כגבר-גבר וגם כאלוהים. איך אמן כזה יכול להיות מוערך יותר מהגאונות הצנועה של הרוטס או מאלפי אמני היפ-הופ קטנים, טובים יותר או פחות, שלפחות לא נשמעים כאילו הם הולכים לישון כל לילה מחובקים עם המראה.

לא שחסרים אמנים שאני אוהב שכותבים שטויות, או כאלו שאני אפילו לא טורח להבין על מה הם שרים. אבל כשקניה ווסט שר שוב ושוב, בדיקציה ברורה, “I am a god” פשוט אי אפשר להתעלם. ושום כמות של תירוצי הפוך על הפוך לא יכולים לשכנע אותי שווסט לא מצפה שאני אפול מיד על הברכיים ואשתחווה אפיים ארצה.

ואם כבר מדברים על היפ-הופ איכותי:

סקוטלנד היא לא המדינה הראשונה בעולם שתחשבו עליו כשתרצו להתעדכן בסצינת ההיפ-הופ המקומית. למעשה, המדינה הג’ינג’ית בעולם כנראה תשב אי שם בסוף התור יחד עם נורווגיה והותיקן. אבל כמו הרבה דברים טובים בממלכה הבריטית (נניח, אוכל רחוב שהוא לא קיבת כבש ממולאת) –  גם כאן את המחסור ממלאים מהגרים.

Young Fathers

Young Fathers הם שלישיה שמורכבת משני מהגרים אפריקאים מניגריה ומליבריה, יחד עם בחור סקוטי מקומי. ואם התמונה של הבחור הלבן שנמעך בין שני שחורים היפסטריים למראה מזכירה לכם את TV on the Radio, תשמחו אולי לגלות שהדימיון גם נשמע לאוזן. Tape Two, המיני אלבום השני שלהם (נחשו איך קראו לראשון) הוא 23 דקות נהדרות של פאנק והיפ-הופ ידידותי לילדי אינדי, ועם מעט מאוד רגעים חלשים. ואם טרם שמעתם אותו, זה הזמן לקפוץ על העגלה.


Young Fathers – Come to Life


Young Fathers – Mr. Martyr


Young Fathers – Only Child

ואם כבר הזכרנו אותם – הנה גם השיר החדש והלא רע בכלל של TV On The Radio:


TV On the Radio – Mercy

אלבום הבכורה של דון גיבסון, All Hell, נכנס אצלי לרשימת אלבומי השנה של 2012 כבר בהאזנה הראשונה לשיר השני שלו. Tiffany Lou היה שיר כל כך ממכר ושונה מכל מה ששמעתי באותה שנה, שיכולתי בקלות להתעלם מלא מעט פילרים שבאו בהמשך האלבום. לאלבום השני של גיבסון אין סיכוי לשחזר את ההלם הראשוני הזה, אבל מדובר עדיין באלבום נהדר, וכנראה שלם יותר מקודמו. הקול של גיבסון עדיין עמוק ומרשים, והרקעים המוזיקליים מרהיבים ומתפזרים לאין ספור כיוונים שונים. הפעם תוכלו למצוא בסלט המוזיקלי אמריקנה (“Kissin On the Blacktop”), מוזיקת עולם קצבית (“You Don’t Fade”), פסנתר צ’יזי (“Into the Sea”) ובהמשך למוטיב הסקוטי של היום – גם חמת חלילים (“Mad Ocean”). ורק השירה של גיבסון קושרת את הכל בצורה מושלמת לאחד האלבומים הסוחפים של השנה.


Daughn Gibson – You Don’t Fade


Daughn Gibson – Mad Ocean


Daughn Gibson – Phantom Rider

לסיום: עידו שחם, חבר ושותף לתקלוטים ושאר ירקות פצח בתוכנית רדיו חדשה ברדיו הבינתחומי, כל יום שלישי בשמונה בערב, עם המון מוזיקה מצויינת. את ארכיון התוכניות תוכלו למצוא בדף ה-icast של המאזין. תהנו!

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · 4 תגובות

השאר תגובה

4 תגובות עד כה ↓

  • בין הצינורות המדהים. האם יש לינק להופעה הזו? .
    תודה מראש

  • אני לא חסיד היפ הופ גדול, אבל ברור שההיפ הופ הבריטי הרבה יותר מעניין, מחוספס, ויצירתי ממגלומניות הבלינג בלינג בלינג האמריקאית. אם אהבת את Daughn Gibson תדגום את Rangleklods הדני אם טרם דגמת. ותודה על הפירגון! צריך לדג’ה שוב, קניתי קונטרולר סקסי.

  • מבלי לגרוע במה שכתבת עליו, מבחינתי, עד עכשיו, האלבום של קניה ווסט הוא אלבום השנה שלי. גם לי יש בעיה עם הנושאים והתכנים, אבל אני לא יכול שלא להתלהב מהשירים, מהגאוניות של הסימפולים וההפקה, וגם מהכישרון בכתיבת המילים.
    חוץ מזה, ותקן אותי אם אני טועה, רוב השירים בעולם עוסקים או באהבה או בחיבוטיי נפש. בקיצור אני מבין את הבעייתיות אבל נשבתי.