טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

גאווה ישראלית

30 בSeptember, 2011 מאת נמרוד

לפני הכל – ה-EP החדש של הפליימינג ליפס, The Strobo Trip: Light and Audio Phase Illusions Toy, מכיל שלושה שירים באורכים של 4, 7, ו-360 דקות. אני הצלחתי להאזין לקרוב לשעה מתוך שש השעות של השיר השלישי לפני שסגרתי בזעם את הטאב בדפדפן. אתם מוזמנים להאזין לו כאן, או לשלוף את הארנק ולקנות את הגירסא הפיזית והמהודרת במאה דולרים בלבד (שהולכים לצדקה). אני אמשיך לקוות שהפליימינג ליפס יגמלו בקרוב מהתקופה המקושקשת שעוברת עליהם בשנה האחרונה ויחזרו לפרוייקטים קצת יותר צנועים וקצת יותר אנושיים.

The Flaming Lips

לא קל היה להיות חובב אינדי בשנות ה-90. הדרך להכרת מוזיקה חדשה הייתה דרך שרשרת ארוכה ומפותלת שתחילתה בבחור הזה שחזר הרגע מניו יורק, דרך מוכרים סנובים באוזן השלישית וסופה בילדי פריפריה כמוני. אלו שתל אביב הייתה עבורם רחוקה כמעט כמו לונדון, ושחיכו בקוצר רוח לשעתיים הקצרות ש-MTV הקדישו למוזיקה קצת יותר מעניינת. יש מעט גאוות שהקהילה הישראלית יכולה לרשום לעצמה בכל הנוגע לאימוץ להקות וטרנדים שמעבר לים. אבל דאוס היא ללא ספק אחת מהן.

ההצלחה של הלהקה הבלגית מעולם לא חצתה את האוקיינוס האטלנטי, אבל חצתה היטב את הים התיכון. בישראל של שנות ה-90 דאוס הייתה כמעט שם נרדף לאינדי איכותי. אחת מהלהקות ששמם נלחש מפה לאוזן, לעיתים בצירוף התואר המחייב של “הלהקה הטובה בעולם”. אלבום שלה על המדף היה כרטיס כניסה למועדון אקסקלוסיבי, של אלו שהחשיבו את עצמם כחובבי מוזיקה אמתיים, אלו שידעו שגם לגראנג’ יש אלטרנטיבה.

למרבה הצער, כמה שנים לאחר שלמעשה התפרקה, אחרי שלושה אלבומים נפלאים, החליט הסולן טום ברמן להקים אותה מחדש. אלא שדאוס מעולם לא הייתה מופע של איש אחד, והתוצאה נשמעה, לפחות על פי הביקור שלהם בזאפה לפני כמה שנים, כמו להקת קאברים מוצלחת של דאוס שמתעקשת לקלקל את ההופעה עם שירים פרי עטה.

deus

אני מניח שאם הייתה זאת להקה אחרת, בשם חדש, הייתי מתייחס למוזיקה שלה בצורה סלחנית הרבה יותר. האלבום הראשון (כלומר הרביעי) שלהם, Pocket Revolution, היה לא רע בכלל. השני שיעמם אותי להפליא, והשלישי, Keep You Close, שיצא לאחרונה, הוא כנראה הטוב ביותר בגלגול החדש של דאוס. כמה שירים, כמו Dark Sets In, סוחפים ממש. עכשיו, כשלדאוס של שנות ה-2000 יש את אותו מספר אלבומים כמו הלהקה המקורית, אפשר לקבוע בוודאות שמדובר בלהקה לא רעה בכלל. אפשר גם לקבוע בוודאות שאת צירוף המילים “הטובה בעולם” כבר אף אחד לא משמיע בצמוד לשמה.

dEUS – Keep You Close (2011) by dEUSbe

וכמו במקרה של דאוס וישראל, קשה להסביר את המכניזם שהופך להקה אחת ללהיט היסטרי, ומשאירה אחרת, טובה וקליטה לא פחות, בפח הזבל של ההיסטוריה. כבר הזכרתי כאן את Youngteam השוודים, שאלבום הבכורה שלהם יצא כבר בתחילת השנה, ולא מצליח לעורר הייפ כלשהו. אבל למרות שעידו, אנגלופיל הבית, מסרב להתלהב מהם, אני עדיין חושב שהשילוב בין צליל גיטרות בריטי לבין בנייה אווירה פוסט-רוקית היה אמור להביא להם הצלחה בממלכה המאוחדת. לא משהו ברמה של שער ה-NME, אבל לפחות איזה אזכור בעמודים הפנימיים. ועדיין, השירים שלהם ביוטיוב ומייספייס זוכים למספר עגום של צפיות, וחיפוש שמם בגוגל מניב בעיקר איזכורים לאלבום של Mogwai בעל אותו שם. מי יודע, אולי עוד שנה-שנתיים אוכל לנפנף בפוסט הזה ולהתגאות שאני אהבתי את Youngteam עוד כשכמעט אף אחד לא שמע עליהם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/09/Youngteam-Daydreamer.mp3]
Youngteam – Daydreamer

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/09/Youngteam-Northern_Star.mp3]
Youngteam – Northern Star

ולסיום – יופי של קליפ ליופי של שיר של Wild Flag, הסופר-גרופ הנשי החדש של בוגרות סלייטר-קיני. אי אפשר שלא להתמוגג מהקטע שבו חבורת הנשים משתוללת בחנות אלבומים, ומניחה את אלבומן החדש במקום אלו של כמה מלהקות האינדי המצליחות והמוערכות בעולם.

תגיות:   · · · · · · · · · 5 תגובות

השאר תגובה ל טאפאס וטאפאס נגד העולם (Cancel)

5 תגובות עד כה ↓

  • האנגלופיל הביתי? קול! נראה לי שהבעיה של youngteam כרגע היא שהמוזיקה שלהם לא נשמעת ייחודית מספיק, כלומר חסר את החתימה שלהם בסאונד שמבדיל אותם מההשפעות שלהם. אם הם רוצים להגיע ל-NME חסר גם איזשהו שיר שאי אפשר להתעלם ממנו, “הלהיט”. הם נחמדים, אבל לא נדבקו לי באייפון למרות כמה נסיונות.

    ומה קרה שכולם יורדים פתאום על הקודם של דאוס? הוא דווקא היה הרבה יותר אנרגטי ומעניין מהחדש. “Eternal Woman” היה שיר יפיפה, גם “Favourite Game”, ו-“Popular Culture”. החדש נשמע עייף וחסר השראה לדעתי.

  • הקשבתי לשירים של דאוס שאיזכרת, ובאמת הם נשמעים יותר טוב ממה שאני זוכר את האלבום. בעידן השפע אין זמן לבינוניות – או שאתה מאוד אוהב אלבום, או שאתה לא זוכר ממנו כלום, והאלבום הזה נפל אצלי לקטגוריה השניה.

    בכל מקרה, איך שלא מסדרים את שלושת האלבומים האחרונים של דאוס, אי אפשר בכלל להשוות אותם לאלבומים של שנות ה-90. חבל מאוד שטום ברמן לא קבר את דאוס והוציא את האלבומים האלו תחת שם חדש, שהיה מאפשר להתייחס אליהם בצורה אובייקטיבית בלי המעמסה של שלושת האלבומים הראשונים. כרגע ההשוואה בין השלושה האלו מרגישה כמו להשוות עוצמה של פנסי כיס באור יום.

  • […] הכל – אם רק לפני כמה שבועות התלוננתי על השיר בן שש השעות של הפליימינג ליפס. אבל מתברר שהרע […]

  • […] לא ממזמן ביקורת זועמת על "I found a star on the ground", אותו שיר בן שש שעות שהפליימינג ליפס שחררו בשנה שעברה. המבקר לא הפסיק לגחך […]

  • […] הביזאריים של הפליימינג ליפס מהשנים האחרונות (אותם הזכרתי מספר פעמים). יש הרבה אלבומים שנחשבו ל"מתקדמים" […]