טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

סתם יום של חול

8 בJanuary, 2012 מאת נמרוד

לפני הכל – אני מניח שלרובכם יצא כבר לקרוא את הכתבה המצויינת של בן שלו על Guided By Voices לכבוד אלבום האיחוד של הלהקה. מעבר לפרטים הביוגרפיים המוכרים, וסיפור המפגש שלו עצמו עם הלהקה, הכתבה מתרכזת במיפוי המעריצים ששאבו ממנה השראה בקרב האינדי הישראלי. אני אישית מחבב בעיקר את הפאזה המאוחרת יותר של הלהקה (נניח, Mag Earwhig וצפונה) – כשהם הבינו שאין סתירה בין רוק בסיסי עם מלודיות פשוטות וכתיבה אגבית לבין איכות הקלטה סבירה. ובעיקר אני סאקר של Earthquake glue מאז הרגע שבו התאום של קומיק בוק גאי דחף אותו לידי. ובכל זאת, בעקבות הכתבה, נתתי עוד כמה סיבובים ל-Propeller הקלאסי שלהם, ובהחלט נהנתי – גם החורקת שבהקלטות לא יכולה להסתיר את הכשרון של רוברט פולארד.

חבל רק שאלבום האיחוד החדש של Guided by voices הוא אחד מאותם אלבומים הבינוניים שמשבצים את הדיסקוגרפיה של הלהקה מאז ומתמיד – אבל הקריירה של פולארד, בתוך ומחוץ ללהקה, תמיד הייתה רצף של עליות ומורדות. ובקצב של שלושה אלבומים לשנה, אני בטוח שהוא יצליח עד מהרה לטפס חזרה למעלה.

רגע לפני שבקסטר דיורי עלה על הבמה בזאפה ביום רביעי, הסתכלתי סביבי וניסיתי להבין מי אלו האנשים שבאו לראות אותו מופיע. הפרצופים לא היו אותם פרצופים מוכרים של ההופעות בבארבי למשל. הקהל נראה מבוגר יחסית (ואני כבר בגיל שבו הכוונה ב”מבוגר” היא לקהל שקרוב יותר לגילי) – השם “זאפה” לבדו מספיק כדי להוסיף כמה שנים טובות לממוצע. השם של דיורי היה עבורי לא יותר משמועה מרוחקת עד לפני כמה שבועות, אבל נראה שהיו באולם לא מעט אנשים שהכירו היטב את הרפרטואר. כנראה גם שלא מדובר במעריצים של אביו, איאן דיורי – זאת לא הופעה מהסוג של זיגי מארלי או דוויזל זאפה – והנחמדות והעדינות של בקסטר דיורי נראית כמעט כמרד נעורים כנגד אביו הפרוע.

אבל האנשים שהגיעו בהחלט ידעו מה הם עושים. לדיורי יש נוכחות במה נהדרת – נחמד בלי להיות מתחנף, ידידותי מבלי להיות מזויף. והוא בעיקר הפנים את הכלל מספר אחד לבריטי בלבנט – זה לא משנה מה אתה אומר, העיקר שאתה אומר את זה במבטא הנכון. הביצועים של הלהקה היו מלהיבים הרבה יותר מאלו שאני זוכר מהשתיים-שלוש האזנות שהספקתי לתת לאלבומו האחרון, והתיאום בין חברי הלהקה הורגש היטב – הם אפילו הרשו לעצמם לבצע אילתור חופשי של כמה דקות. דיורי עצמו נראה כמו בובה על חוט כשהוא מנגן בהתלהבות על הקלידים ואלגנטי ונהדר כשהוא מנופף במיקרופון.

בעיקר, כפי שאיבחנו נכונה ב”וואלה” – מדובר בהופעה מושלמת לסתם יום של חול – מהסוג שכמעט לא קיימת בישראל. כזאת שאפשר לצאת ממנה עם חיוך כל עוד לא באים עם הציפיות הבלתי אפשריות שמתלוות לכמעט כל הופעה בישראל. בעולם מושלם היינו זוכים להופעה מהסוג הזה לפחות פעם-פעמיים בחודש. במצב הנוכחי, נשאר רק לשבת בבית ולהתפלל שאוף מונטריאול לא יבטלו.

כאן תוכלו לקרוא גם את הרשמים של אייל, שעמד מאחורי בהופעה, ועל פי החיוך שלו נראה שהוא היה הבנאדם שנהנה הכי הרבה באולם.

לסיום – אין לי ממש המלצות מוזיקליות חדשות ומרגשות מהשבועיים האחרונים. השבוע בלונדון היה נהדר (ראו פירוט קולינרי אצל האישה), אבל בכל הנוגע להופעות, אין ממש מה לחפש שם בתקופה זו של השנה. ועד שאני אסיים להשלים את כל סיכומי השנה שעוד יושבים לי בגוגל רידר, אני אשאיר אתכם עם השיר שהתנגן לי בראש כל הטיול הזה – חבל שמהאלבום החדש של הרוטס אני לא מתרגש באותה מידה.

 

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · 2 תגובות

השאר תגובה

2 תגובות עד כה ↓

  • נמרוד, אני הולך לבדוק את גיידד ביי ווייסס – תודה על ההמלצה.
    מאד שמחתי לראות אותך בדיורי, ואני מקווה שלא הפרעתי לך יותר מידי עם השאגות שלי.
    דרך-אגב לא היה לי מושג שאני אהנה כך מההופעה. התכוננתי לפניה. הקשבתי לאלבומים, גיליתי את השירים הטובים שלו לפני ההופעה, אבל גם אותי הפתיעו הביצועים המצויינים, התאום של הלהקה, וכו’..

  • בקסטר דיורי – לא הכרתי אותו עד הבלוג הזה, ולא אכיר אותו בהמשך. לא ברור לי מה מוצאים בו. ההופעה, כמו שאמרת, מתאימה לסתם יום חול, במידה ויש כסף מיותר בכיס ומתאים לגוון ערב סתמי במשהו מגניב.
    רדיו דייז – אכן ראוי לזמזום. חורפי מאוד. לונדוני משהו.