טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

במקום הכי נמוך בתל אביב

12 בSeptember, 2008 מאת נמרוד

איך תדע שראית הופעה נפלאה באמת? כשכל התחשבנויות הפלייליסט הרגילות נעלמות, כשאתה מפסיק לתהות מדוע לא בוצע שיר אחד, ולמה בוזבז כל כך הרבה זמן על אחר – כשכל ההופעה הופכת לחוויה רציפה, בלתי ניתנת להפרדה בחזרה לאוסף השירים המרכיבים אותה. לא שמישהו יכל להתלונן על הפלייליסט של ההופעה של Low בבארבי – שעתיים תמימות נמשכה ההופעה, וגם מעריצים מלאי נוסטלגיה לאלבומי הלהקה משנות התשעים הגיעו לסיפוקם, לפחות החלקי.

הרבה חששות נשמעו לקראת ההופעה בנוגע ליכולת של הלהקה לתרגם את הקשר האינטימי בינה לבין המאזין הביתי להופעה חיה, בוודאי הופעת עמידה במרחב הצפוף של הבארבי. האינטימיות הביתית התחלפה, כך מתברר, בחוויה קולקטיבית מצמיתה, דומה יותר לצפירת יום הזיכרון מאשר להופעת רוקנרול. השירים הלכאורה שקטים של הלהקה הפכו למכות מכוונות היטב לבטן, כשכל נגיעת בס ומכת תוף הרעידו את חלל האולם. האנשים בקהל, שרגילים להופעות שכוללות ניפוף בידיים, נענוע ראש ותנועות רגליים מצאו את עצמם לפתע בעמדת מגננה – עוצמים עיניים, בוהים בתקרה או מחבקים את גופם. גם שירים חלשים יחסית – Pretty People הילדותי או Sandinista המעט סתמי זכו לביצועים משתקים ביופיים. אפילו הבארבי גילה, לאור המעמד, סלחנות גבוהה מהרגיל, עם סאונד סביר בהחלט. את הופעת העמידה, דרך אגב, הייתי מחליף בישיבה עם ידיים קשורות מאחורי הגב, או כל דבר אחר שיעצור את מחיאות הכפיים האוטומטיות בין שיר לשיר, ששברו באכזריות את המתח האדיר שמילא את האוויר.

Low

למעשה הביצועים החלשים יחסית היו דווקא שירי הרוקנרול היותר שגרתיים שלואו שיחררו בשנים האחרונות, אלו שציפיתי מהם להחזיק את ההופעה – ובעיקר Breaker שבוצע בסגנון Retribution Gospel Choir, ונשמע מעט חיוור בהופעה, בעיקר בגלל התיפוף האנמי של מימי פרקר. אבל גם זה היה רחוק מלקלקל את ההופעה הטובה ביותר שראיתי בארץ בשנים האחרונות, או כמו שהגדיר את זה חבר שהיה עימי, שכבר ראה הופעה אחת של Low שהייתה, לדבריו, טובה הרבה פחות – “לא ידעתי שהם יכולים להישמע ככה”.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · 6 תגובות

השאר תגובה

6 תגובות עד כה ↓

  • אולי אני מהרוב הדומם … לא יודעת. אבל ממש לא נפלתי מההופעה. מודה, לא מכירה יותר מדי, אבל מה שהיה ברילטיים די ייבש אותי.

    המיעוט שכן סיפר על רשמים ברשת, ממש נראה נסחף בפראות.
    קודש, חוויה, מיסטיקה, יופי מזוכך, שיתוק, דת….
    נראה לי כהיסחפות

  • לא נראה לי שזה עניין של היכרות מוקדמת, אלא יותר של התחברות לסוג החוויה שלואו מייצרים. אפשר להתווכח על מידת ההיסחפות בביקורות להופעה, אבל בהחלט הפריע לי שאנשים התלהמו על כל מי שהעז להתייחס להופעה כאל עוד הופעה ולא כאל “חוויית המאה”.

  • איל בכלל אפשר להשוות חוויה כל כך סובייקטיבית? אני לא מכירה את לואו או את המוזיקה וגם לא הייתי בהופעה, באופן טבעי, אבל מכל הביקורות שקראתי התיאור הוא אישי ואינטימי מאוד. גם פה.
    זה לא מקורי לומר “בואו נסכים שלא להסכים” אבל יש סיבה לקלישאות [וגם זוהי קלישאה. פאם ביזלי אמרה את זה טוב ממני]

  • […] בכל זאת קשה היה לי להתרגש באמת. לא שאין רגש במוזיקה של אנטוני גונזלס, אבל מדובר בסוג הרגש שפועל במרחב שעל הבמה, לא כזה שממלא את חלל המועדון ועוטף את הקהל. העמידה של שניים מחברי הלהקה בפרופיל לקהל אולי התאימה לקו המוזיקלי ולצד הטכני, אבל בנתה חומה של ניכור בין מה שמתרחש על הבמה לבין הקהל הפאסיבי שצופה בהופעה – והעובדה שחבר הלהקה היחיד שפנה לקהל, המתופף (הוירטואוז) לוק מורין, עשה זאת מאחורי חומה אמיתית (שקופה ואקוסטית) לא סייעה בשבירת הקרח. מול המתופף המדויק המוקף חומה, לא יכולתי שלא להעלות בזכרוני את מימי פרקר, עומדת בקדמת הבמה עם שני מקלות מכוסי ספוג, ונותנת את מופע התיפוף העירום, המרושל והנפלא ביותר שראיתי מימי. […]

  • […] כיוון שאף אלבום שלהם לא היה מושלם בעיני. אבל מאז אותה הופעה מיתולוגית בבארבי דברים התחילו להשתנות. והשנה כבר מצאתי את עצמי מתרגש […]

  • […] הטובות שראיתי בחיי לא יכלו להיות יותר שונות זו מזו – אחת היא בין היותר צנועות ואיטיות שראיתי בחיי, השניה אחת מהמפוארות והמופרעות – אבל בשתיהן עזבתי […]