טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

האזנת השנה

5 בDecember, 2014 מאת נמרוד

לפני הכל: כמו שאתם רואים, אני ממשיך להאחז (בקושי) בקונספט הגווע של בלוג מוזיקה. אני מאוד מקווה שיהיה לי את הזמן והכוח לסכם כאן את השנה, שלמרות שהייתה חלשה יחסית, עדיין היו בה לא מעט אלבומים מוצלחים שלא זכו כאן להתייחסות. בינתיים, אני אסכם את השנה המוזיקלית שלי ואקשקש קצת על מוזיקה עם עידו שחם בתוכנית שלו ברדיו הבין תחומי (יום חמישי, 11.12.2014, 106.2fm בין 19:00 ל-21:00. או באתר).

כמה רליסים/גילויים של הרגע האחרון לימדו אותי לא לסכם את השנה לפני שהסתיימה. למעשה, אם ניתן היה לסכם אותה באמצע השנה הבאה או במועד עתידי בלתי ידוע כלשהו זה היה משתלב נהדר עם האופי הבלתי החלטי והדחייני שלי. ובכל זאת, תואר אחד אני יכול לחלק כבר עכשיו: את זה של האזנת השנה.

בניגוד לשיר או אלבום השנה, פרס האזנת השנה מוענק לא רק למוזיקה, אלא גם לזמן ולמקום שבו היא התקיימה. לרגע שבו שיר, זוג אוזניים ומצב נפשי מתאחדים לרגע אחד מושלם. פרס האזנת השנה שלי חולק לפני כחודש, בחופשה קצרה אך רגועה להפליא בצפון איטליה, ביום אביב חמים על מרפסת של בית ישן ומקסים, מול נוף של אגם והרים ותוך לגימה של כוס אספרסו טרי. השיר באוזניות היה King & Barnes של Michael A Grammar. המקום השני, אגב, חולק חמש דקות מוקדם יותר ל-Light of a darkness מאותו האלבום ממש.

מרפסת איטלקית ממוצעת

ואם אתם תוהים מי הוא המייקל גרמר המדובר, תדעו שגם אני עשיתי את אותה הטעות. מדובר לא בבחור אלא ברביעייה בריטית צעירה שבחרו לעצמם, משום מה, שם של פקיד שומה (והעובדה שהם נקראים על שם שיר עלום למדי של Broadcast לא משפרת את המצב, אולי אפילו מחמירה אותו). מה שבאמת בלתי נסלח הוא להחביא תחת הטייטל המשעמם והעטיפה השחורה-לבנה המשעממת עוד יותר את אחד האלבומים הטובים והסוחפים של השנה – כזה שבאמת אין בו רגע אחד מיותר.

ואולי הסוד של אלבום הבכורה של Michael A Grammar הוא שהוא לא ממש אלבום בכורה. שמונה מתוך שניים עשר השירים שלו הופיעו כבר קודם בשני מיני-אלבומים שהלהקה שחררה. כדי לשמור על עניין בכל מיני אלבום בפני עצמו, הלהקה הייתה חייבת לשמור על רמה גבוהה בכל שיר ושיר, והחיבור בין שלושתם מראה את ההתפתחות המרשימה של ההרכב בזמן הקצר שבו הוא קיים.

Michael A Grammar

ארבעת השירים הראשונה מדגימים את החוזקה הגדולה של הלהקה – עם שירי שוגייז שנפתחים באיטיות באמצעות ריפיי גיטרה עדינים, שלעיתים מתפרצים ברעש גדול (Light of a darkness), ולפעמים דועכים בעדינות (Upside Down). הרביעייה השניה ממשיכה את אותו קו מוזיקלי, עם כמה סטיות מפתיעות מהדרך (Suzanne הFאנקי, שנשמע שייך ללהקה אחרת לחלוטין, ו-The Way you move הארוך עם הצליל היותר בלוזי). הארבעה האחרונים נוצרו כבר בהרכב מעט שונה, ולוקחים את הצליל של הלהקה למקום קצת יותר פסיכדלי (ובעיניי גם קצת פחות ממוקד), שמזכיר מעט את הרוק המדברי של Tame Impala ו-Pond האוסטרליות. נכון, זה נשמע יותר כמו אסופת שירים אקראית מאלבום של ממש, אבל בשנה שחונה כמו זו, תריסר שירים טובים ברצף הם ממש לא משהו שאפשר לזלזל בו.


Michael A Grammar – Light of a Darkness


Michael A Grammar – King & Barnes


Michael A Grammar – Suzanna


Michael A Grammar – The Way You Move

ואם להקות עם שמות של אנשים הן לרוב רעיון גרוע (יוצאי דופן: ארכידוכסים אוסטרו-הונגרים עם שם שמתגלגל על הלשון). הרי שזמרים שמתחבאים מאחורי שם עט להקתי הם דבר נפוץ ולרוב מוצלח הרבה יותר. וממילא בעולם האינדי הגבול בין אמן סולו ללהקה עם יוצר דומיננטי הוא דק עד לא קיים. במקרה של Strand Of Oaks, הלא הוא טימותי שוולטר, זה גם מתבקש – הטקסטים הנהדרים שלו הם אמנם טקסטים קלאסיים של סינגר-סונגרייטר, אבל המסגרת המוזיקלית רחוקה מלהיות זאת של אמן הסולו שיושב בחדר השינה עם גיטרה.

Strand Of Oaks

האלבום האחרון שלו, Heal, שיצא כבר באמצע השנה אבל הגיע לאוזני רק לאחרונה, מצטרף בקלות לרשימת עשרת אלבומי השנה שלי. ממש כמו מייקל גרמר הלהקה, Strand of Oaks האדם מצליח להתפרס על המון כיוונים מוזיקליים בלי לשעמם או לאבד מיקוד לרגע: בחלקו הראשון של האלבום הוא מזגזג בין רוק אצטדיונים, פאוור-פופ עם חיבה לתופים אייטיזיים, ובלדות כמעט צ’יזיות, כשבמרכזו מפציע לפתע JM הארוך והמופתי שמכניס טון מלנכולי הרבה יותר שממשיך לשלוט עד סוף האלבום.


Strand Of Oaks – Goshen ’97


Strand Of Oaks – Shut In


Strand Of Oaks – JM

לסיום: שמעתי הרבה התייחסויות ל”קאמבק” של הניינטיז, ומעט מאוד עדויות לקיומו. ואולי הבעיה היא פשוט שבניגוד לצליל המובחן יחסית של האייטיז, הגראנג’ היה יותר הלך רוח מאשר סגנון מוזיקלי מגובש – ולכן מה שנשמע להרבה אנשים כמו “רטרו” ניינטיז, נשמע לי פשוט כמו אינדי-רוק מן השורה. ומכל להקות הניינטיז, נדמה לי לעיתים קרובות שדווקא הצליל של נירוונה, הסמל הגדול של העשור, כמעט ולא קיים יותר – צליל הפאנק שמצליח להיות סופר מלודי ולהיטי בלי להתנחמד לרגע. עד שלפתע, תוך כדי שיטוט אקראי בספוטיפיי מופיע השיר הזה:

לזכותם של Wild Smiles יאמר שהביצוע כאן הוא מספיק מוצלח כדי לסלוח על החקינות הבוטה. בניגוד לחיקויי גראנג’ קודמים שגרמו לי בעיקר לבחילה, הפעם ממש קיבלתי חשק לשלוף החוצה את חולצת הפלאנל ולבדוק אם העותק שלי של In Utero עוד לא התפורר לאבק. באופן מפתיע, שאר האלבום (הלא רע בכלל) של הלהקה לא מזכיר את נירוונה אפילו לרגע.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה

3 תגובות עד כה ↓

  • אני לא מאמין שאתה אומר שהייתה שנה חלשה. היה את Spoon עם אלבום מעולה, את Aphex Twin שגרם לי לחרוש עליו, Parquet Courts, ועוד הרבה טובים. אבל מעל לכולם – Sun Kil Moon עם יצירת המופת Benji (וממש ממש מחר בבארבי)

    • ה-Spoon החדש לא רע בכלל (דווקא את TV on the Radio אהבתי יותר). לאפקס טוין לא ממש הייתה לי סבלנות. ל- Parquet Courts אני מקשיב עכשיו עוד פעם, אולי הפעם הוא יתפוס אותי.

      תכלס, היו עוד לא מעט אלבומים שאהבתי – ויותר ממה שהשנה הייתה חלשה אני הייתי חלש – עם פחות זמן ומוטיבציה מהרגיל להאזין לדברים חדשים.

  • הולך לשמוע את Michael A Grammar…