טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

מעופש זה המגניב החדש

26 בAugust, 2011 מאת נמרוד

לפני הכל – נדיר שאני טורח לקרוא ראיונות עם מוזיקאים, שלעיתים רחוקות יוצאים מגבולות התיאורים הבנאליים למדי מתוך שגרת היום של מוזיקאים בעידן הפוסט סקס-סמים-ורוקנרול. אבל כשסטיבן מלקמוס מדבר, אני מקשיב. בראיון לרגל יציאת האלבום החדש שלו (הדי בינוני, גם ביחס לקריירת הסולו רוויית העליות והירידות שלו) מלקמוס מספר על ההבדלים שבין בק לניגל גודריץ’ כמפיקים, על סבב האיחוד הראשון וכנראה האחרון של פייבמנט ועל פסטיבלי מוזיקה בכלל, ומחזק את תדמית הבטלן המפורסמת שלו.

מעניין לקרוא את מלקמוס מזלזל, ולא בפעם הראשונה, ברוק כאומנות גבוהה או כעניין של חיים ומוות. מצד אחד אין ספק שמדובר בגישה בריאה להפליא – אין בעיני הרבה דברים יותר גרועים ממוזיקאי שיוצר בחרדת קודש, כשכל זיוף מחויך הוא עלבון לחזון האמנותי שלו. מצד שני, מהגישה הקלילה והמחויכת הזו צומחים לעתים יצירות מופלאות – ופייבמנט היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך. מלקמוס משווה את המוזיקה שלו לסרטים פופולריים, שכמעט תמיד נראים מיושנים שלושים שנה מאוחר יותר. מעניין באמת מה תחשוב האחיינית בת השנתיים שלי על פייבמנט כשהדוד הנודניק ישמיע לה אותם עוד עשרים שנה.


Stephen Malkmus And The Jicks – Senator


Stephen Malkmus And The Jicks – Tigers

וכנראה שגם אני עצלן. אחרת אין הסבר לכך שגם אחרי שאני חוזר מהופעה עם עיניים נוצצות, עדיין לוקח לי יותר משבוע לכתוב עליה. להופעה של גידעון קון (Gideon Conn) באוזן בר הגענו, אחרי אזכור ב”אפרכסת” וכמה שירים חמודים-אבל-לא-מלהיבים שנדגמו ביוטיוב, עם ציפיות מינימליות.

סימני השאלה התגברו למראה חבורה מלוכדת, בגילאים שבין עשרים ומשהו לשישים ומשהו, שהתקבצה מול הבמה כשהיא דוברת בריטית שוטפת. בדיוק כשהתבדחתי אם עוד מעט אשאל האם אני מצד החתן או הכלה, עלה קון לבמה, ואישר את דברי. הזמר, מתברר, הגיע לארץ לחתונה של אחיו. ובהופעה עצמה התחלק האולם, הריק למדי למרבה הצער, למשפחה אוהבת בחלק הימני, וכמה זרים שנקלעו במקרה בשמאלי.

במשך שעה וקצת נתן גדעון קון שורה של שירים מרתקים, חכמים ומלאי הומור. סוג של דמיטרי מרטין בריטי, שהחליף את הפרצוף העגמומי בחיוך בלתי פוסק, עיניים פתוחות לרווחה והמון חכמת חיים. ממזמן לא שמעתי כותב שירים שכל כך ממעט ליפול לקלישאות. כשלזה מצטרפות גם יכולות נאות כפרפורמר, שמתקשר עם הקהל, מלווה את עצמו ב”כלי נשיפה” ביטבוקסיים, ומסיים בסטייג דיווינג (מגובה של חצי מטר, על רצפת האולם הריקה) לצד אווירה משפחתית חמה – התוצאה היא הופעה קרובה למושלמת.

Gideon Conn

אלבום הבכורה של הזמר, אותו מיהרתי לקנות לאחר ההופעה, התגלה כמאכזב ממש כמו השירים ביוטיוב. הרבה מהשירים הטובים ביותר לא נכנסו אליו, ואלו שנכנסו נשמעים כבויים ביחס לגרסא הבימתית. כיוון שמר קון בא לבקר את המשפחה בארץ מדי שנה, נותר לי לקוות שגם בפעם הבאה נזכה להופעה שלו – אני אעשה כל מה שביכולתי כדי לפרסם אותה בתקווה לראות את האולם מלא הרבה יותר בפעם הבאה.


Gideon Conn – want you around

לפני כמה ימים הקשבתי, לאחר זמן רב, ל-Under the Pines מתוך האלבום השני של Bodies Of Water. וכפי שזכרתי מדובר, כמחמאתה האירונית להפליא של מרגול, בשיר פלילי להפליא. למעשה, השיר הזה כל כך טוב שהוא מאפיל לחלוטין על יתר השירים. והנה לפני חודשיים שחררה הלהקה את אלבומם השלישי והנהדר, Twist Again. שיר ברמה של השיר ההוא אולי אין כאן, אבל מדובר באלבום מאוזן הרבה יותר וכנראה גם טוב יותר מקודמו. יש כאן לפחות שלושה-ארבעה שירים אדירים באמת, ואני בטוח שהאזנות נוספות יגלו עוד כאלו. אני לא מכיר הרבה להקות אחרות שמצליחות ללהטט כל כך טוב על הקו הדק שבין דרמטיות לאובר דרמטיות מבלי למעוד. לשמחתכם, אפשר עדיין להסטרים את האלבום כולו כאן.


Bodies of Water – Under the Pines


Bodies of Water – Mary, Don’t You Weep


Bodies of Water – Open Rhythms

לסיום – בעקבות ציוץ לא יאומן בטוויטר, פתחתי השבוע, בשעות הלילה, את ערוץ אחד כדי לגלות שאכן כך הדבר. במסגרת אוורור הארכיון המעופש ברוממה בחר הערוץ לשדר שידור חוזר של להיט בראש (!) משנת 1991 (!!). המסקנה העגומה, אחרי כמובן זאת המחרידה על בזבוז כספי האגרה, היא שלא רק ערוץ אחד היה טוב יותר פעם. ההשוואה של הלהיטים של אז והיום לא עושה חסד עם הפופ הגלגל”צי, זה של בני העשרים ומשהו עם הנפש של בני השבעים. במצעד של 1991 תוכלו למצוא את רוקפור בצעירותם, את נוער שוליים פורצי הדרך ואת פורטרט הנהדרים. אפילו אתניקס, שתפסו את שני המקומות הראשונים, מלאי חן בהשוואה. את התוכנית חתמה הופעת אולפן של “להקה מקומית” מול קהל נלהב – ולרגע ערוץ 1 נראה הערוץ הכי מגניב בשכונה.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 4 תגובות

השאר תגובה

4 תגובות עד כה ↓

  • ראשית, פייבמנט היתה ונשארה אחת הלהקות המעולות של שנות התשעים. שנית, מה איכפת לי מה מלקמוס אומר על עצמו ועל יצירתו (כן רצינות, לא רצינות) כל עוד הוא חתום על שורה כה ארוכה של שירים גדולים?

    מלקמוס, כדרכם של אמנים-יוצרים, הוא האחרון שאקנה ממנו חוות-דעת על יצירתו שלו.

    2
    1991 היתה שנה מצוינת. בעולם (נירוונה, פרל ג’אם, אר.אי.אם, פריימל סקרים) וגם בארץ.

    המעניין, שב-1991 יצאו בישראל המון תקליטי בכורה. רשימה חלקית: רוקפור, פונץ’, נושאי המגבעת, ברי סחרוף, כרמלה גרוס ואגנר.

    ב-88FM יהיה בקרוב מרתון, יום שידורים שלם, שיוקדש כל כולו אך ורק למוזיקה של 1991

  • מסכים בנוגע למלקמוס 🙂

    בנוגע ל1991 – אני מאמין שבעולם (בניגוד לבארץ) אין כמעט מושג של שנים טובות ורעות, הכל עניין של מה שמדבר אליך, ומה מצליח להגיע לאוזניך מתוך ים השפע. הייחוד של תחילת שנות התשעים הוא אולי בכניסה של השוליים אל המיינסטרים. אבל כדאי לזכור שהגראנג’ היה די שולי במצעדים ביחס לפופ הסכריני לילדות וההיפ-הופ. מהבחינה הזאת נראה לי שאנחנו בצלילה מעשור לעשור – בשנות השמונים השליטה במצעדים עדיין הייתה של פופ נעים לאוזניים, אבל הרבה ממנו נעשה ע”י זמרים-יוצרים אמיתיים ונשמע אותנטי ומשמח עד היום. מצד שני, בימינו אני לא ממש צריך להסתמך על מצעדי הפזמונים שיאכילו אותי, ולא יקרה מה שקרה עם פייבמנט, שהצלחתי לפספס לחלוטין בזמן אמת.

    נראה לי שיש לך פרספקטיבה קצת יותר ארוכה משלי בנושא – מה דעתך?

  • טוב, להבין הרבה אני לא מבינה אבל אני יכולה להגיד שאם אתה רוצה שהאחיינית בת השנתיים שלך תבין משהו, אתה צריך להתחיל להשמיע גם לה ולא רק לפינקי. ומהכרות מקרוב, אני בטוחה שלה יהיה מה להגיד על כל דבר גם בעוד עשרים שנה…

  • איזה כיף לך, אין כמו להיות בהופעה מפתיעה מעולה וחסרת קהל. הוא מזכיר לי קצת את בק בימיו המוקדמים בתיבול גומז.

    בעניין הרוק, יש מקום להכל תחת הירח. אני נהנה מרוק רציני וקדוש על גבול הדתי וגם מרוק שטות מתבדח וכל מה שבאמצע. מרדיוהד ועד Presidents Of The United States Of America.