טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

על פועלי רוק’נרול והנהלה כושלת

4 בSeptember, 2009 מאת נמרוד

שמעתי הרבה טענות על מונוטוניקס מהאנשים שהפצרתי בהם מוקדם לביתן 1 כדי לראות את התופעה שפתחה את פסטיבל הייניקן השבוע. משהו בסגנון של “מדובר בלהקה עם מאה אחוז שואו ואפס אחוד כשרון”. אז בתור התחלה, אולי לא מדובר במוזיקאים דגולים, בוודאי לא מקוריים במיוחד – אבל מספיק לשמוע את האלבום שלהם כדי להיווכח שהמונוטוניקס יודעים לכתוב שירים פשוטים ואפקטיביים. ובכל זאת, השואו לבדו בהחלט מצדיק את קיומה של השלישיה הישראלית המופלאה. את ההופעות הסטריליות בהשוואה של מדונה, ואפילו פיית’ נו מור אפשר לראות וכנראה גם להנות על גבי די וי די בבית  – אבל עד שלא ימציאו טלויזיה עם כפתור בית-שחי-של-סולן-משופם, מונוטוניקס היא אחת הלהקות היחידות בעולם שלהופעה שלה באמת אין תחליף. מעגל הזהב של עמי שלו היה ללא ספק המקום להיות בו באותו הערב, אם כי בניגוד לזה של מדונה, מדובר בגולדן שאוור ולא באבק כוכבים.

monotonix_crowd_surf

טעימה קטנה של שחי - צילום: נועם חמו. הקליקו על התמונה לגלריה

אין אף פרפורמר שיכול להמציא את עצמו פעם אחר פעם מחדש, ולכן הדרך היחידה להפוך כל הופעה ליחודית לחלוטין היא לאבד שליטה על הנעשה. הכוח של מונוטוניקס הוא לא בעובדה שהקהל לא יודע מה הולך לקרות – אלא בכך שהם עצמם לא מפקידים את עצמם בידי הגורל בכל הופעה מחדש. יש בארץ, ובוודאי בעולם הגדול, להקות חשובות ומוכשרות מהמונוטוניקס, אבל מעט מאוד להקות שההופעה שלהם – לטוב ולרע – היא חוויה כל כך בלתי נשכחת.  דבר כזה לא רואים כל יום, אלא אם כן אתה עמי שלו, יונתן גת או חגי פרשטמן – ועצם המחשבה שיש אנשים שחיים כך 300 ערבים בשנה היא עלבון לצורת החיים שלי.

קוף על תוף - צילום: נועם חמו. הקליקו על התמונה לגלריה

קוף על תוף - צילום: נועם חמו. הקליקו על התמונה לגלריה

על דינוזאור ג’וניור אני מעדיף שלא להרחיב – מעולם לא הצלחתי להתחבר באמת לדינוזאורים הצעירים, והסאונד מזעזע להפליא, שעוד היה לו צידוק בבאלאגן של מונוטוניקס, הוציא כל שמץ של סיכוי להפוך אותי לפתע לאוהד נלהב. אם הייתה פה נקודות אור מבחינתי, היו אלו הרגעים בהם לו בארלו השתלט על המיקרופון והזכיר לי למה פרוייקטי הצד שלו אהובים עלי הרבה יותר מלהקת האם. חצי שעה של מוזיקת מעבר לא קשורה לחלוטין, והנה עולים לבמה פיית’ נו מור.

כתבתי כבר לפני כמה חודשים את דעתי על האיחוד של פיית’ נו מור, וזאת לחלוטין לא השתנתה בעקבות ההופעה. קשה להבין את הסיבה, מלבד שיקולי פרנסה כמובן, שגורם לחבורת הנגנים הללו לחזור לאותה נקודה אחרי עשר שנות הפסקה – בוודאי כאשר מדובר במייק פאטון, שהפליג בעשור הזה למחוזות מוזיקליים רחוקים מאלו של חבריו ללהקה. ובכל זאת, מדובר באחת מהלהקות המשופשפות בעולם, וכל רגע על הבמה נראה לא רק מקצועי, אלא גם אותנטי וראשוני ממש כפי שהיה בזמן אמת, בסינרמה שכוחת האל. אם בכלל, הלהקה רק השתבחה עם הזמן – ההומור של פאטון השתפר, טירופי הבמה שלו זכו לרענון, והעובדה שאין שירים חדשים לדחוף איפשרה ללהקה להתרכז במיטב הרפרטואר שלה, ואין הרבה להקות בעולם שיש להם רפרטואר כל כך רבגוני ואחיד ברמתו. נכון, אני כבר לא הילד בן 17 שרואה את אלוהים מחרחר על הבמה ומתרגש כל רגע, אבל פיית’ נו מור הצליחו להדליק מחדש את האהבה כלפי השירים של הלהקה שפעם הייתה האהובה עלי בעולם – בעיקר כיוון שהם בעצמם נשמעו כמי שלא הפסיקו לאהוב אותם מעולם.

מישהו הפסיק את הזרם

ו… נשאר רק לדבר על המקרה המצער של MGMT. בניגוד לסברה מקובלת, הופעה חיה כמעט אף פעם לא נשמעת טוב כמו אלבומי האולפן – לא עם שיטות ההקלטה ומערכות הסטריאו של היום, בוודאי לא עם סאונד ההופעות המקובל במחוזותינו. להופעה, לעומת זאת, יש את ייתרון השואו (ראה מונוטוניקס) האווירה (ראה פיית’ נו מור), ועוד ייתרון מפוקפק אחד – העדר כפתור ה-Skip. הקהל בהופעה אנוס לשמוע את כל השירים, כולל הפנינים שהתחבאו בסוף האלבום ואלו שיצאו באלבום הבא. אפשר להאשים את הסאונד (המזעזע), הפאשלות הטכניות (שמצדיקות ועדת חקירה) ואת הזלזול של הלהקה (שמצדיק פיצוי כספי) – אבל בעיקר אפשר להאשים את עצמנו, ששכחנו שמדובר בלהקה עם אלבום אחד, בינוני ברובו, ובין ארבעה לחמישה שירים טובים עד טובים מאוד, שרובם כנראה יראו את פח האשפה של ההיסטוריה בקרוב. לשמוע את החצי הראשון של הדיסק של MGMT תוך כדי נסיעה זה כיף אדיר, לראות אותם במשך שעה על במה, ועוד לא בשיאם, זאת חוויה מתישה למדי. אני לא זוכר אם אי פעם יצאתי מהופעה שאני אוהב את הלהקה המופיעה פחות ממה שאהבתי אותה בתחילתה – ו-MGMT זכו אתמול לכבוד המפוקפק.

ועוד כמה הערות ותהיות:

למארגנים – אחרי שאירגנתם את הדבר הכי קרוב לפסטיבל אלטרנטיבי בינלאומי בארץ, דאגתם לליין-אפ לא רק אטרקטיבי, אלא גם מחושב ומגוון, הקפתם את הכול בכנס מרשים על עסקי המוזיקה – לפשל דווקא עם הסאונד? האם היה בלתי אפשרי לארגן לכל המופיעים את הסאונד המתוקתק והלא רועש מדי שהיה לפיית’ נו מור?

עוד למארגנים – ציפיתי שההיסטריה הישראלית תנטרל את הסכנה המונוטוניקסית. במקום זאת, איפשרתם ללהקה להופיע על הרצפה, מתחתם כבלים שאיפשרו לה לרוץ לאורך הביתן, ולא הפסקתם את ההופעה גם כשתופים, חברי להקה ואנשים בקהל התעופפו באוויר ולפחות אדם אחד נפצע את זוב דם. לקחי העבר לא נלמדו – וטוב שכך.

לפיית’ נו מור – לא הגיע הזמן להוציא לגמלאות את “We Care A Lot”? צ’אק מוזלי מתהפך בצפרדע הזבל בה הוא בוודאי מתגורר בכל פעם שאתם מנגנים את השיר הזה על הבמה.

לבלוגרים האחרים – בשנתיים האחרונות הפסקתי לקחת מצלמה להופעות, מה שמשחרר אותי מהנטל של חיפוש זוית הצילום הנכונה – אבל איך לעזאזל משתחררים מהצורך לחשוב על השורה לפוסט של למחרת בבוקר?

ולכולם – בשל אירועי השבוע האחרון כמעט ולא שמעתי מוזיקה חדשה השבוע. אבל גם השבועיים שלפניו היו חלשים למדי – מישהו שמע איזה אלבום טוב לאחרונה?

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · 8 תגובות

השאר תגובה

8 תגובות עד כה ↓

  • השורה הבא לפוסט..
    אצלי זה קורה גם כשאני סתם עושה משהו נחמד
    זה מצד אחד מעצים את החוויות, מצד שני באמת מטריד
    ונוטל לעיתים את תחושת חופש המחשבה, וההרגשה.
    לגבי אלבומים ממולצים חדשים, קבל טונות:
    http://premiumradio.blogspot.com/

  • אוי, ההופעה של פיית’ נו מור הייתה פשוט מושלמת! מייק פאטון פרפורמר אדיר בעיני, וההופעה כולה הייתה פשוט מושלמת – עם סאונד מדויק, בחירת שירים מעולה (לא חוכמה כשמדובר בפיית’ נו מור) וכמובן ההומור, הקולות והאגדה ששמה פאטון. איזה כיף היה לרקוד איתם:)

    נטלי

  • “…אדם אחד נפצע את זוב דם. לקחי העבר לא נלמדו – וטוב שכך.” – לא יכולת לנסח את זה נכון יותר.

    גדול

  • צ’אק מוזלי בדיוק הוציא אלבום חדש, ו-We Care Alot היה ונותר אחד מהשירים המקפיצים בתבל. בכל אופן, שמח שנהנית כל כך ושמח לראות שרוב המגיבים לגבי ההופעה של FNM מכתירים אותה כטובה בחייהם. חלום.

  • לגבי אלבומים טובים ששמעתי לאחרונה:
    Warlocks – The mirror explodes (2009)
    Dead Confederate – Wrecking Ball (2008)
    Mont De Sundua (2007)
    Darker My Love – 2 (2008)
    Six By Seven – 04 (2007)

  • איך לא מתעסקים במחשבה על השורה לפוסט של למחרת בבוקר? שאלה יפה.

    בגישה הבודהיסטית הייתי אומר לך לתת למחשבה לחלוף ולא לעסוק בה. כפי שאמר אדם חכם שעבדתי עימו פעם, זה כמו להיות בתחנת הרכבת, לראות שרכבת באה, לבחור לא לעלות עליה, ולתת לה לחלוף. וכך לגבי כל רכבת, אלא אם כן אתה מעוניין לעלות על אחת מהן.

    בזווית אחרת לכל הסיפור אתה צריך להסביר לעצמך שלהיות נוכח בהופעה, להיות שם לחלוטין ברגעי העילוי המוזיקליים מהנה יותר, חשוב יותר, ומספק יותר במיליוני מונים מאשר הפוסט מחר בבוקר. אם תתעסק תוך כדי ההופעה בפוסט שלמחרת בבוקר זה אומר שאתה לא באמת נמצא שם בהופעה. ואז בעצם על מה אתה כותב פה בדיוק!?

    וזווית פרקטית. תרקוד ותנוע כמו איגי פופ, תקפץ במקום כמו מקל פוגו, תשתתף בפוגו, תרים את הידיים באוויר, תצעק “וווווו” עד שכואב לך הגרון, שיר את השירים בקולי קולות, תצחק, תשתף פעולה עם מה שהאמן מבקש, תצעק משהו מטופש לאמן, ובקיצור תעשה כמה פעילויות פיזיות שרק אפשר. זה יוציא אותך מהראש ואז פשוט לא יהיו עיסוקים שכלתניים.

    מקווה שעזרתי.

  • […] הפתוח שיש לי עם הילדים הללו על ההידחפויות שהפכו את ההופעה של MGMT לאפילו יותר מעצבנת, כנראה הדבר המטריד ביותר עבורי […]

  • […] – אחרי ההופעה הכושלת להפליא בארץ, ממש לא מתחשק לי לפרגן ל-MGMT. ובכל זאת, החבר'ה עם הנוצות […]