טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

הניינטיז החדשים

11 בMay, 2010 מאת נמרוד

הספירה לאחור החלה. אם הר הגעש האיסלנדי לא יעצור אותי (טפו טפו, לבה לבה), עוד קצת יותר משבועיים יעמוד סטיבן מלקמוס על הבמה שמולי – אולי קצת נבוך, קצת סרקסטי לגבי כל רעיון סיבוב הקאמבק של פייבמנט – וישיר כל משפט רביעי מחוץ למלודיה. גם עם ההערצה הבלתי מסוייגת שלי לפייבמנט, קשה לי באמת לחשוב על הצדקה אומנותית אמיתית לאיחוד הזה. פייבמנט, ממש כמו הפיקסיז שיופיעו יומיים אחריהם על אותה הבמה, נתנו קדנציה קצרה ומושלמת, בלי נקודה שחורה אחת לרעתם, והתפרקו רגע לפני שהברגים מתחילים להתרופף והבינוניות מתחילה להשתלט על כל חלקה טובה. ועדיין, היכן שאין הצדקה אומנותית, יש את ההצדקה האישית – שלי ושל עוד אלפי מעריצים מרחבי העולם, שיזכו לראות את הלהקה האהובה עליהם. יתכן שזו תחסר משהו מרוח הנעורים שלה, אולי אפילו תהיה כבויה במקצת – אבל קשה להאמין שעיני המסונוורות מהתרגשות יבחינו בכך.

ואין להקה טובה להעביר איתה את השבועיים הללו מאשר Quasi. לא רק בגלל הקשר העקיף לפייבמנט – שניים מחברי הלהקה חברים גם ב-The Jicks, להקת הליווי של מלקמוס – אלא בעיקר כיוון שגם הצליל שלהם הוא זה של הניינטיז שלא הייתי בהם. זה צליל הגיטרות של Guided by voices או Built to Spill שנולד באמצע שנות התשעים אבל לא ליווה את נעורי. עבורי הוא נולד בגיל 23 על שטיח מטונף בדירה מוזנחת במלבורן, אוסטרליה, עם דיסקמן, זוג אוזניות, ועותק של Crooked Rain, Crooked Rain.

גיאחה החמיא לאלבום בשבוע שעבר, ולי נותר רק לחזק. American Gong מסתמן כאחד האלבומים הגדולים של השנה, בוודאי מבין אלו שהם מנת רוקנרול חסרת התחכמויות – בלי שום קידומת פוסט-, נאו- או אלקטרו-.


Quasi – Bye Bye Blackbird


Quasi – Black Dogs & Bubbles


Quasi – Rockabilly Party

אני מניח שאני לא היחיד שמוצא את עצמי קורא ביקורות מוזיקה בצורה הזו: קודם כל גולל לתחתית, קורא את הציון. לאחר מכן משקלל את תמונת העטיפה יחד עם מילים נבחרות מתוך הטקסט, או ניימדרופינג של להקות שעשוי לרמוז לי האם לי ולאלבום המדובר צפוי עתיד משותף, הכל כדי להימנע מלשבת ולקרוא את הביקורת מתחילתה ועד סופה – הזמן יקר וההאזנה מרובה. לכן קרה שאת ה-EP הראשון של Team Ghost שמעתי לפני שבדקתי את היחוס של הלהקה. מתברר שהדמיון שמצאתי, משמיעה ראשונה, ל-M83 אינו מקרי. ניקולס פרומגו היה חבר ב-M83 עד רגע לפני הפריצה הגדולה שלה. ואכן “You Never Did Anything Wrong To Me” מזכיר את הסגנון היותר תקיף ופחות מתפשר של M83 לפני עזיבתו של פרומגו. ה-EP הראשון של הלהקה רק מסמן את ההבטחה ולא מממש אותה, אבל נדמה לי שכדאי יהיה לעקוב אחרי המשך הקריירה של פרומגו – בעיקר למי שממש כמוני, לא אהב את הכיוון ש-M83 תפסה אחרי עזיבתו.

ועוד בגזרת ההמלצות המהוססות: נראה ש-Hadestown של אנאיס מיטשל עומד להיות בראש אלבומי השנה בהרבה רשימות. ואכן מדובר באלבום מפואר. מה שנדמה בתחילה כאלבום סינגר-סונגרייטרית סטנדרטי, תופס יותר ויותר נפח ואפלוליות ככל שהוא מתקדם. לא מעט מהקרדיט ניתן לאורחים, שבראשם גרג בראון וג’סטין וורנון מ-Bon Iver. וגם אם אני מסתייג מעט מאלבומי קונספט עתירי שומן וטרם נכנעתי גם להייפ הזה, זה בהחלט אלבום שאתם חייבים לשמוע כדי להחליט לגביו בעצמכם.


Team Ghost – A Glorious Time


Team Ghost – Only You Can Break My Heart


Anais Mitchell – Way Down Hadestown


Anais Mitchell – Why We Build The Wall

הידד #1: בחלקה הראשון, מסיבת 30 השנה להיווסדי הייתה בהחלט הצלחה אדירה – חיה מילר הופיעו והזכירו לי שוב למה הם אחת הלהקות המלהיבות בשטח. אמנם אחרי שההופעה הסתיימה הערב התדרדר במהירות – ואולי זאת רק העובדה שבשנה שעברה הייתי כבר שיכור לחלוטין בשלב הזה של הערב – אבל אין בי טיפה אחת של אכזבה.

הידד #2: אחרי ה-Silver Jews, Low ו-Calexico בארץ, Modest Mouse, TV On The Radio, ו-Super Furry Animals בפסטיבל לידס, Liars בפרימוורה של שנה שעברה, ו-Pavement, Spoon ו-The New Pornographers שעוד לפני, נראה שאזכה לראות על במה כמעט את כל הלהקות שעשו לי את העשור האחרון. לתשומת ליבו של הקורא וויין קוין – מה דעתך להשלים לי את הרצף?

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · · 5 תגובות

השאר תגובה

5 תגובות עד כה ↓