טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

אוף מונטריאול (סיכום העשור, חלק שני)

24 בSeptember, 2009 מאת נמרוד


“And it’s true we named our children after towns that we’ve never been to…”

יש משהו קצת מתסכל מלשבת מול מסך מחשב ולהאזין למוזיקה שנכתבת בערים שמעולם לא ביקרתי בהם. המוזיקה אולי מגיעה בסופו של דבר לאוזני – אבל לעולם לא אוכל להגיד ש”הייתי שם שזה קרה” – כשג’ק ומג הופיעו עם שלוש להקות צעירות אחרות במועדון קטנטן בדטרויט או כשהקול המרהיב של טונדה אדבימפה קנה לו מעריצים ראשונים ברחבי ברוקלין. לכן קל לי להבין אנשים כמו נדב, שמתנתקים אט אט ממה שקורה בעולם לטובת הזירה המקומית. לא משנה מה דעתכם על הסצינה של תל אביב, עדיין קיים ייתרון עצום ביכולת לקחת חלק אמיתי בסצינה שמתרחשת כאן ועכשיו, לראות אותה מתגבשת, מתנסה, ונכשלת – ולא רק את לראות את הסטריליות של התוצר הסופי.

אם יש סצינה שהייתי שמח לצפות בה מקרוב, הרי שזו זאת של מונטריאול. לא רק בשל התרומה הענקית שלה לרשימת האלבומים המצטיינים של העשור- תרומה לא פחותה מזו של ניו יורק או לונדון – אלא גם בשל התחושה של קהילה מוזיקלית אמיתית, שניכרת גם למי שצופה, כמוני, ממרחק רב. סצינה שמתבססת לא על קומץ כשרונות ענק או מפיקי על מבריקים, אלא על חיבור בין אנשים. כמעט כולם עשו את זה עם כולם בעשור האחרון בקנדה, והולידו המוני צאצאים מוזיקליים מופלאים. ורק בקנדה, נטולת האגו והמתעלמת ממסגרות ז’אנריות, יכול ג’ינג’י אלמוני (קרל ניומן) לחבר כוכבת קאנטרי (ניקו קייס) עם משורר לואו פאי (דן באייר) ולקבל הרכב פאוור פופ מצטיין. אם אני צריך לסנן את העושר הזה לשני האלבומים הטובים ביותר שיצאו מקנדה העשור, הבחירה שלי הולכת על Funeral של ארקייד פייר, ו-Apologies to the Queen Mary של וולף פרייד.

המהפכה שלא הייתה

ארקייד פייר נולדו לעשור הלא נכון. הלהקה הקנדית לא נועדה להיות נסיכת אינדי, גם לא לכבוש לרגע את מצעדי המכירות המובסים. ארקייד פייר נועדה להיות קולו של דור שלם – ו-Funeral, אם לא נוורמיינד, יכל להיות לפחות גירסא אינטליגנטית יותר ונפוחה הרבה פחות של Mellon Collie and the Infinite Sadness לדור החדש. אבל בעשור שבו המיינסטרים הסתגר בתוך עצמו, ארקייד פייר הסתפקו בלהיות קונצנזוס כמעט מוחלט בקרב קהילת האינדי. זאת לא רשימת הסיכום הראשונה, ובוודאי לא האחרונה, שתזכיר את אלבום הבכורה של הלהקה. ובכל זאת, כדאי להזכיר שוב – מדובר באלבום אדיר, שלא איבד דבר מעוצמתו בשנים שעברו מאז יציאתו. אלבום בכורה של להקה שמעיזה לפרוץ את המסגרת המינימליסטית של האינדי אל תוך אלבום קונספט שאפתני ומגובש היטב.

Arcade Fire

אם יש משהו שעומד בין האלבום הזה לבין המעמד של אלבום העשור הוא דווקא האימפקט המיידי שלו – שום האזנה אליו לא תשתווה להאזנה הראשונה, וכמו כל אלבום נעורים, אתה לא יכול להאחז בו לנצח – בסופו של דבר אין ברירה אלא להשאיר אותו מאחור. מצד שני, ממש כמו האלבומים של סמשינג פאמפקינז או סאונדגרדן, זה אחד האלבומים היחידים שכל שמיעה שלו תזכיר לי תמיד לא רק את המוזיקה שבו, אלא גם מי הייתי אני כשהאזנתי לו לראשונה.


Arcade Fire – Neighborhood #1 (Tunnels)


Arcade Fire – Neighborhood #3 (Power Out)


Arcade Fire – Wake Up

ספנסר קרוג לא בדיוק מאמין בלנוח בין אלבום לאלבום. וויקיפדיה מייחסת לו יותר מ-15 אלבומים בעשור האחרון, תחת שלל כינויים מעולם הטבע. אבל עם כל הכבוד לפרוג אייז, Swan Lake או ל-Sunset Rubdown הנפלאים, ואפילו לאלבום השני והמצויין של הוולף פרייד עצמם, אלבום הבכורה של הלהקה עדיין יושב אצלי בראש רשימת ההישגים של קרוג. קל להתייחס בזלזול מסויים לאלבום הזה – אלבום רוק בסיסי למדי, אולי הבסיסי בדיסקוגרפיה של קרוג – רחוק לחגיגת מהפסיכדליה של סנסט רבדאון, למשל. אבל עם כתיבת שירים מצויינת, נגינה פשוטה ומדוייקת ובעיקר הקול הייחודי והחורך של קרוג, שלוחץ אצלי על כל הנקודות הנכונות, מדובר באחד האלבומים הסוחפים ביותר ששמעתי (מספר כמעט חסר תקדים של פעמים) בעשור הזה.

Apologies To The Queen Mary


Wolf Parade – You Are a Runner and I Am My Father’s Son


Wolf Parade – Grounds For Divorce


Wolf Parade – Dear Sons and Daughters of Hungry Ghosts

הלהקה שלא הייתה שם

ומה עם הלהקה ששמה מעטר את הפוסט הזה? היא אמנם לא שייכת לסצינה המונטריאולית, ואני לא בטוח שיש לי מה להוסיף על מה שכתבתי על “?Hissing Fauna, Are You The Destroyer” כשהכתרתי אותו לאלבום השנה של 2007. ועדיין, מדובר עדיין באחד מהאלבומים המופלאים של העשור, שלא נופל בדבר משני האלבומים שהוזכרו מעל. ואם גם אתם טרם השתכנעתם בגדולתו – אם נדמה לכם שמדובר באלבום סתמי, או לפחות לא מלהיב כמו שטוענים מעריציו, עשו לעצמכם טובה ופרגנו לעצמכם האזנה נוספת. גם אני עיקמתי מולו את אפי עד שעוד האזנה ועוד האזנה הפכו אותי למעריץ נלהב – מי יודע כמה קלאסיקות עברו מתחת לאוזן בלי שזכו לאותה הזדמנות חוזרת.


Of Montreal – Sink the Seine


Of Montreal – Cato As A Pun


Of Montreal – Sentence Of Sorts In Kongsvinger, A

לכל הפוסטים של סיכום העשור

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · 8 תגובות

השאר תגובה

8 תגובות עד כה ↓

  • אני יודעת שזה לא ייאמן,

    אבל זו הפעם הראשונה שאני שומעת משהו של ארקייד פייר

    וזה ממש טוב.

    תודה.
    *

  • שלא במפתיע, אתה מציין רק את קרוג כחתום על ההתנצלויות למלכה. היה לו שם שותף שכתב ושר חצי מהשירים, והשירים שלו פחות טובים. לכן האלבום הזה הוא רק אלבום אדיר ולא אלבום מושלם.

  • למרות ששמעתי את שני האלבומים של ארקד פייר המון פעמים, לא מצאתי שהם עומדים בהייפ שבנו סביבם. אל תבין אותי לא נכון, אני מאוד אוהב שירים מסוימים שלהם: השכונה 3, התעוררו, שקרים, ומהאלבום השני אני מאוד אוהב את עדן החלון.
    משום מה, אני לא מתחבר לפומפוזיות שלהם וללהקה הענקית הזאת. אני לא הייתי שם אותם ברשימת העשור שלי…
    על הלהקה השניה לא שמעתי. תודה.
    דרך אגב, את האלבום האחרון של אלבו אתה מכניס לרשימה? לדעתי הטוב ביותר שלהם, למרות שיצא רק לפני שנתיים.

  • חייש – אתה צודק. למען האמת אני לא ממש יודע לזהות אילו שירים שייכים לקרוג ואיזה לדן בוקנר (החוברת המצורפת לא ממש תרמה לעניין, למרות שנמצאו בה תודות מעניינות גם לחבר’ה מארקייד פייר וגם לסולן של מודסט מאוס) – אני מחבב מאוד גם את הקול של בוקנר וגם את היצירה העצמאית שלו, אבל אכן ניכר שהוא נופל ברמה או שתיים מספנסר קרוג. בכל מקרה, מבחינתי זה אלבום מדוייק וסוחף הרבה יותר מהיצירה ה”עצמאית” של קרוג (סנסט רבדאון) – אבל דעתך בנושא ידועה :).

    איתי – האלבום השני של ארקייד פייר נופל בעיני משמעותית מהראשון – יש בו הרבה שירים מצויינים, אבל הקונספט התרופף, והכול התנפח ונעשה פומפוזי עוד יותר ולעיתים בכייני משהו. על האלבום של אלבו כתבתי כבר כאן:

    http://www.tapasntapas.com/broken_record

    אני מסכים שהוא האלבום הכי מוצלח שלהם, אבל לא בטוח אם זה מספיק בשביל סיכום העשור כאן. בכלל, אני לא הולך לכתוב דווקא על האלבומים הכי טובים, אלא עם אלו שיש לי משהו חדש או מעניין להגיד עליהם…

  • אחח איזה אלבום מדהים. אלבום העשור שלי, Funeral. כל שיר שיר.
    ו־Hissing Fauna גם נכנס בקלות לטופ 10 שלי.
    אחלה פוסט 🙂

    איתי – לא משהו אישי, אבל זה לא מעצבן לראות תרגומים של שמות שירים? “החיפושיות” או “הביטלס”? “נערי החוף” או “הביץ’ בויז”? “מלכה” או “קווין”? מקווה שהבנת את הנקודה. סתם מוזר לי לקרוא את זה ככה.

    נמרוד – תמשיך ככה, אחלה אלבומים נחרטו בזיכרון שלך בעשור הזה!

  • אני מאוד שמח לראות את היחס החם שhissing fauna זוכה לו פה בתגובות. בניגוד ל-Funeral, שהוא כבר קלאסיקה דה-פאקטו (או לפחות הדבר הכי קרוב שהעשור הזה מצליח ליצר), ו-Apologies, שפשוט לא בנוי מחומרים של קלאסיקות “ציבוריות”, אלא פשוט משמש כגחמה פרטית שלי. Hissing הוא אלבום שלמרות המון הייפ חיובי עשוי להידחק החוצה מהמעמד הראוי לו ברשימת אלבומי העשור – הרבה אנשים פשוט לא הפנימו כמה מתוחכם, מרגש וחד פעמי האלבום הזה.

  • נחשפתי לראשונה – יותר מנחמד.