טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

לקפוץ עם דמעות בעיניים

9 בMay, 2012 מאת נמרוד

פשוט מטורף. מטורף, מטורף, מטורף.

נתחיל מהעובדות האובייקטיביות: ההופעה של אוף מונטריאול הייתה כנראה הופעת המועדונים המושקעת והמפוארת ביותר שנראתה בישראל. ועד שסופר פארי אנימלס יצליחו להעביר את הטנק שלהם בבידוק הבטחוני בנתב”ג, כנראה שלא נראה עוד אחת כזאת. המסכים עם הדוגמאות הפסיכדליות, האורות, הקונפטי, בלונים שעפים על ראשי הקהל רגע לפני שהגיטריסט מצטרף אליהם לצלילה, זוג הנינג’ות בשחור שהחליפו תלבושות והפכו את עצמם לחזירים, חייזרים, רוחות רפאים או מסך אנושי עליו מוקרנים סרטונים. שואו ברמה הזו אפשר לקבל רק, אולי, בהופעות סטריליות של מכונות כסף בפארק הירקון. אבל אז תעמדו בערך מאה מטרים מהבמה, ומי שיצליח להסתנן אליה ירד בליווי אבטחה ולא בסטייג’ דיווינג.

אבל קווין ברנס ולהקתו לא נתנו לעצמם להאבד בתוך כל הבלאגן הזה. ההופעה שלהם שמרה תמיד על איזון מושלם – כשהם יודעים בדיוק אילו שירים צריכים לטבוע בתוך החגיגה, ואילו זקוקים לשקט יצירתי. אילו שירים מושלמים בעיבוד מדוייק (“Bunny Ain’t No Kind of Rider”), ואילו זקוקים לעיבוד חופשי שקורע אותם לגזרים (“The Past Is a Grotesque Animal”).

Of Montreal

כל זה היה מספיק על מנת לקבל את החגיגה הגדולה ביותר בתולדות הבארבי. אבל הופעה של אוף מונטריאול היא יותר מסיבה למסיבה. בתוך כל ההמולה הזו מסתתר הלב הפועם של אחד מכותבי השירים הגדולים והמרגשים של העשור. במהלך החודש האחרון הצלחתי, סוף סוף, להתאהב בשלושת האלבומים האחרונים של הלהקה. ועדיין, עבורי, כמו עבור מרבית הקהל, אין תחרות לשיברון הלב של “?Hissing Fauna, Are You the Destroyer”. ובסוף ההדרן, כשקפצתי יחד עם כל הקהל לצלילי “Gronlandic Edit” ו-“A Sentence of Sorts in Kongsvinger”, שניים משיאי האלבום, המילים שצווחתי היו כאלו ששרתי בשקט בליבי אין ספור פעמים.

כשכתבתי את הפוסט במוחי, היה בו גם פיסקה של תלונות – משהו על חימום מיותר או שעת התחלה מאוחרת מידי. אבל 24 שעות אחרי תחילת ההופעה, אחרי יום שלם שלא הצלחתי להפסיק לחייך בו לרגע, כל זה כבר נשכח ממזמן. שתי ההופעות הטובות שראיתי בחיי לא יכלו להיות יותר שונות זו מזו – אחת היא בין היותר צנועות ואיטיות שראיתי בחיי, השניה אחת מהמפוארות והמופרעות – אבל בשתיהן עזבתי את הבארבי על סף דמעות.

וגם – הביסטי בויז נכנסו בסערה לחיי בכיתה ט’, בחריגה נדירה מקיבעון הגראנג’ ששלט בי באותה תקופה. שלושה מתוך ארבעת האלבומים של הלהקה צורפו עד מהרה לאוסף שלי, ודווקא Paul’s Boutique נותר בחוץ וצורף אליו רק לאחרונה. לצערי, הכוונה להגיע באותה שנה להופעה של הלהקה בסינרמה נבלמה בשל הדאגה של אימי לבנה הציפלון.

אי אפשר שלא להתגעגע לימים שבהם כל אלבום נקנה בשבועות של דמי כיס וזכה לחודשים של האזנה בלתי פוסקת. בתור האלבום הראשון של הביסטי בויז ששמעתי, ל-Ill Communication יש עדיין מקום גדול אצלי בלב. גם עכשיו, שנים אחרי הפעם האחרונה ששמעתי אותו, אני זוכר אותו טוב הרבה יותר מלא מעט מ”אלבומי השנה” שלי מהשנים האחרונות. עשרות אלפי תאי מוח שישבו חסרי מעש במשך שנים התעוררו אצלי לחיים עם הצלילים הראשונים של Sure Shot.

Adam Yauch

עברתי כבר את השלב הרומנטי ביחסי עם להקות, והאהבה שלי למוזיקה לא מתלווה לרוב בקשר רגשי לאנשים עצמם. ובכל זאת, לא יכולתי להישאר אדיש לידיעה על מותו של אדם יאוך. אולי אלו הפנים האנושיות, הכל כך ממוצעות, של הגאון הזה. אולי זאת העובדה שאף אחד מחברי הביסטי בויז לא נצפה מעולם ללא חיוך על הפנים. אולי כיוון שמוות בגיל צעיר שמור לרוב לכוכבי רוקנרול זוהרים ולא לאמנים כל כך צנועים וחסרי גינונים כמו חברי הביסטי בויז. נקווה רק שהוא במקום טוב יותר, בו אין זכויות יוצרים על סימפולים.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · 2 תגובות

השאר תגובה ל דרור (Cancel)

2 תגובות עד כה ↓

  • מזדהה עם כל מילה. ההופעה הייתה פשוט מושלמת, עם המינון הנכון של שירים (ובחירות מעולות מכל האלבומים שלהם), ולמרות שהרגשתי לא כל כך טוב רוב הזמן הצלחתי ליהנות ממש.

    נטלי

  • כן, תדרוך לי על הפצעים. שנים שאני רוצה לראות אותם לייב, ודווקא כשהם מגיעים – אני לא נמצא.
    אבל היי – תפסתי את פייסט בניו יורק, והיה מעולה! 🙂