טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

הו לא שם טיפשי

8 בFebruary, 2009 מאת נמרוד

מה לעזאזל חושבים לעצמם חברי הלהקות הללו כשהם באים לבחור לעצמם שם? הנה כלל: אם השם של הלהקה שלך הוא התחכמות חסרת פואנטה, רפרנס תרבותי לאיזה פיסת טראש חסרת משמעות, או סתם דאחקה לא מצחיקה אתם יכולים להיות או:

א. להקה שכולם יתלהבו מהם באלבום הראשון, יקטלו באלבום השני, ולא יטרחו לבקר באלבום השלישי.

ב. להקה שאף אחד לא יסבול מהרגע הראשון.

וכלל אצבע מעט יותר פשוט – אם שם הלהקה שלכם כולל יותר משלוש מילים, הסיכוי שלכם להירשם בספרי ההיסטוריה של הרוק קטן משמעותית. בעוד שלושים שנה, שהבי בי סי יחליט לעשות תוכנית טלויזיה על הרוק של תחילת המאה, מה הסיכויים שהתוכנית תיפתח בתיעוד הופעה היסטורית של Clap Your hands say yeah? האם אתם יכולים לתאר לעצמכם את המגיש הבריטי טוען בלהט כי “את ההיסטוריה של הרוק במאה ה-21 נוהגים לחלק ללפני ואחרי האלבום השלישי של Be Your Own Pet”?

oh no forest fires

לכן מכעיס למצוא להקה עם פוטנציאל שאוחזת בשם טיפשי להפליא. לא, אני לא שומע את קול פעמוני ההיסטוריה, אבל “Oh No Forest Fires” שייכים, לכל הפחות, לקטגוריה א’ לעיל – חמודים כצפוי אבל לא מתנחמדים מדי. קחו לדוגמא את הסינגל הראשון שלהם, “It’s not fun and games unless someone loses an eye”, שעושה פניית פרסה מבורכת בדיוק כשהוא מתחיל להישמע שגרתי מדי או את  “Swing And A Misdemeanor” שנשמע פחות או יותר כמו השיר שמודסט מאוס היו צריכים להקליט, במקום Float On, ביום ההוא שהם קמו בו במצב רוח טוב. וכיוון שהדבר היחיד הקצר מאורך חייה של להקה עם שם מטופש הוא אורך חייו של פוסט בבלוג עם שם מטופש, כנראה שאף אחד לא יזכור לי את ההמלצה הזאת כשהם יתחילו לעלות לכולם על העצבים.


Oh No Forest Fires – Its Not Fun And Games Unless Someone Loses An Eye


Oh No Forest Fires – Swing and a Misdemeanor


Oh No Forest Fires – We Fit Our Charm

 

וגם אלבום חדש לג’ון פרושיאנטה. אחרי שני אלבומים ממעמקי גיהינום ההרואין, העלמות ממושכת לצורך גוויעה איטית, חזרה לחיים כנגד כל הסיכויים ומתקפה יצירתית במסגרתה הוציא שישה אלבומים בשישה חודשים שאחריה שתיקה כמעט מוחלטת במשך 4 שנים (את פועלו במסגרת הפפרז אני מעדיף להדחיק). אז איך האלבום החדש? לא הטוב בדיסקוגרפיה של פרושיאנטה וטיפה מאכזב ביחס לזמן שעבר (אלבומים טובים יותר הוא הקליט בהפרשים של שלושה שבועות), אבל גם בהחלט לא הגרוע באלבומיו או אלבום רע בשום צורה.

אולי הדבר החשוב ביותר באלבום הזה הוא עד כמה עצם קיומו הוא מובן מאליו. הרי עד לפני כמה שנים פרושיאנטה היה אחד מהאמנים האלו שכל אלבום שלו עשוי להיות מתנת הפרידה שלו למעריציו. עכשיו, כשנראה שהסכנה חלפה, צריך להתרגל לחשוב עליו במושגים של אמן הקלטות סטנדרטי – עם אלבום כל כמה שנים וסיבובי הופעות סדירים.

וכיוון שאני לא מהרומנטיקנים של הסבל – אותם אנשים המאמינים שאומנות טובה חייבת לבוא מהחיים בתחתית, ומוזיקאים חייבים לחיות על הסף על מנת לייצר אומנות ראויה לשמה (בעיקר כשכמה מהמוזיקאים האהובים עלי בהחלט עושים רושם של טיפוסים יציבים בנפשם), אין מבחינתי שום סיבה שלא להיות אופטימי בנוגע לפאזה החדשה והבריאה יותר בקריירה של פרושיאנטה. מה שכן, האלבום הבא יצטרך להיות קצת יותר טוב בשביל להרשים אותי באמת.


John Frusciante – Enough Of Me


John Frusciante – Unreachable

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה – בצעד נדיר אני נאלצת להסכים עם נמרוד על הקטילה של האלבום האחרון של מארס וולטה. אמנם אני מאלו שהיו לחלוטין בעדם באלבומיהם הראשונים, אבל אין ספק שבשלב כלשהו הם חצו את גבול הפלצנות הנסבלת. אני חייבת להודות שלא ממש עקבתי אחרי קריירת הסולו של עומר רודריגז לופז, סולן הלהקה (וגם חבר טוב של ג’ון פרושיאנטה, ובעל שם טיפשי משל עצמו), שהוציא איזה שנדיבריליון רליסים בשנים האחרונות. לכן הופתעתי לגלות עד כמה מוצלח אלבום הסולו החדש שלו, Old Money – במקום לקחת את כל חומרי הגלם ולערבב עד קבלת קלקול קיבה מוזיקלי (וכאב ראש פיזי), כפי שהוא עושה באלבומים של המארס וולטה, לוקח רודריגז לופז כל אלמנט ונותן לו את הכבוד המגיע לו. התוצאה היא לפרקים מפעימה, ולא פחות חשוב – לא מעצבנת בשום שלב. ממש כאילו מר רודריגז לופז מצא יום אחד מקל על הכסא שתחתיו, תהה “מעניין מאיפה זה יצא?” והלך להקליט אלבום – עכשיו נותר לו רק לעבור ניתוח להסרת שם אמצעי.


Omar Rodriguez Lopez – Private Fortunes


Omar Rodriguez Lopez – Trilateral Commission As Dinner Guests

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה

3 תגובות עד כה ↓

  • קודם כל לוֹל גדול על רוב הפוסט הזה ובמיוחד על פינקי, שהייתה מצחיקה מהרגיל היום.

    שנית, אני הולך לשמוע את מר לופז שלנו, סיקרנת אותי. את המארס וולטה אני בהחלט לא מסוגל לשמוע יותר מדקה רצוף, אבל אם אתה אומר שסוף סוף המרכיבים מתפרקים, זה נראה כמו משהו שכדאי לי להכניס לאוזניים.

  • ציפיתי לפוסטים שלך, אני רואה שריכזת חומר והפצצת.
    בכל מקרה אהבתי את כולו ובעיקר את אלה עם השם הטיפשי שכבר שכחתי. אני פשוט לא טוב בשמות. לפעמים אני שוכח איך קוראים לי (לא באמת).
    אבל אני ממש גרוע בשמות, ואם אני לא כותב או קורא שם אין בכלל סיכוי שאני אזכור אותו, אפילו אם זה שם של אבקת כביסה.

  • מארס וולטה זה אולי אכזבת העשור. אלבום הבכורה היה מבטיח, השני היה נחמד, ומאז הם נהיו קשקוש מוזיקלי לפלצניים מסריחים במיוחד. מה שהיה כל כך טוב באט דה דרייב אין זה שהפורענות של ביקסלר-רודריגז קורקעה עם אסתיטקת הרוק של שאר חברי הלהקה והשילוב והמתח המעולה הזה בין גלקסיה לארץ עשה אותם. אתן צ’אנס לרודריגז סולו, נראה מה הוא שווה.

    בעניין שמות הלהקות, יש הרגשה שמוצו שמות הלהקות עם מילה אחת, גם מ-2 מילים עשו כבר הרבה, אז מתחילם לעבור ל-3 מילים ומעלה. סה לה ווי דה לה מוזיק.