ידיד הבלוג עידו (שהוא גם ידיד אישי של הבלוגר) כבר הספיק לקיים, זאת השנה השניה ברציפות, טקס קבורה לעולם המוזיקה. אני מוצא את עצמי אי שם באמצע בין הפסימיות המוחלטת שלו לבין אווירת האיזה-כיף-עוד-שנה-מוזיקלית-נהדרת שנושבת, למשל, מה”אייפוד רעב”. כפי שכתבתי בתגובה לפוסט של עידו, להתלונן על כך שאין כבר מוזיקה חדשנית דומה ללהתלונן שאין כבר מגלי ארצות כמו כריסטופר קולומבוס או מגלן. לפחות בעתיד הנראה לעין נגזר על עולם המוזיקה לחזור שוב ושוב על אותם צלילים ורעיונות. זה לא בהכרח אומר שהמוזיקה שעושים היום בהכרח פחות טובה מזו שעשו לפני עשר, עשרים, או ארבעים שנה – פשוט כדאי להפסיק לחפש את האלבום שהוא העתיד של עולם המוזיקה (למרות ש-Battles, למשל, בהחלט מתקרבים לכך), ולהסתפק בהווה.
לפחות השנה מצאתי את עצמי קרוב הרבה יותר לשוליים. לא מבחינה סגנונית- האלבומים ששמעתי השנה לא קיצוניים או איזוטריים יותר מאלו ששמעתי לפני שנה או שנתיים. אבל הם בהחלט אלמוניים הרבה יותר. אם שנה שעברה כתבתי פוסט נפרד על האלבומים הזנוחים של השנה, הרי שהשנה מרבית אלבומי השנה שלי נכנסים תחת הקטגוריה הזו. אם לא עקבתם אחרי הבלוג הזה השנה, סביר להניח שיש כאן הרבה מוזיקה שעוד לא שמעתם. אז הנה סיכום שנה מזורז, בחלוקה לקטגוריות – את השירים מתוך האלבומים תוכלו למצוא בלינקים המצורפים. למטה תוכלו למצוא גם את פלייליסט השנה שלי.
הוציאו את הגיטרות
שני אלבומי הגיטרה ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה הם ללא ספק The man born from inside a horse של Everyone to the Anderson ו-Daydreamer של Youngteam. שניהם זכו לאפס הייפ והתעלמות גורפת בכל סיכומי השנה. זה די מובן במקרה של האנדרסונים הבריטים בעלי צליל ההארדקור האמריקאי הקשה והלא אופנתי. אבל Youngteam השבדיים מנגנים רוק גיטרות סוחף במיוחד – מהסוג שהיה אמור להביא להם הצלחה כלשהי, לפחות באי הבריטי. טוב, כשהם יהפכו ללהיט היסטרי עם האלבום השני, אני תמיד אוכל להגיד שאני הכרתי אותם לפני (כמעט) כולם.
ובכל מה שנוגע לרוקנרול, השבועיים האחרונים שייכים כמובן ל-Black Keys, שמפצים על חוסר מקוריות ביציבות מרשימה, ומוציאים עוד אלבום מהודק, ומוכיחים שבכל הנוגע לצליל גיטרות רזה אין להם תחרות.
האנדרסונים עושים לי כאב ראש חיובי
וכאן אני מציק שוב ושוב על Youngteam.
הבלאק קיז חוזרים על עצמם – וזה נהדר.
אינדי-שמינדי
בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי די מנותק מרעשי הרקע של מכונות ההייפ. אני מקשיב להרבה סינגלים, לא שומע כמעט רדיו, לא עוקב אחרי חדשות מוזיקה או עוקב אחרי רשימת האמנים הפופולריים ביותר ב-Hype Machine. אני בעיקר קורא ביקורות מוזיקה, מקשיב לאלבומים, ובורר את מה שאני אוהב. כך קורה שאני במקרה שומע לכמה דקות את גלגל”צ ומופתע לשמוע, למשל, ש-The XX הם בעצם להיט קרוסאובר מטורף או מגלה שלנה דל ריי שזיפזפתי עליה לרגע היא בעצם להיט הבלוגים הגדול של השנה. מנותק מהידע על “מה כולם אוהבים”, קל לי יותר לגבש את הדעה שלי לגבי שפע הלהקות הצעירות שמבליחות ברשימות ההשמעה ברחבי הרשת רק כדי להיזרק כמה חודשים מאוחר יותר לפח הזבל של ההיסטוריה.
וגם במקרה הזה, האלבומים האהובים עלי היו רחוקים מאלו שעמדו במרכז תשומת לב השנה. ואם Future Islands עוד זכו ליחס חם יחסית, הרי ש-Acrobats, האלבום השני והמצויין של Peggy Sue כבר זכה להתעלמות פושעת. ולמרות שבשני המקרים מדובר באלבומים סופר-מהנים, מדובר כנראה באלבומים שאף אחד לא יזכור עוד שנה או שנתיים. למרות שאם אני עדיין מקשיב לעיתים ל-Jaill או Bear In Heaven, גם לשניים האלו יש סיכוי.
וברגע האחרון נכנסו לרשימה גם את Real Estate, שעושים כבר עכשיו רושם של להקה שרצה למרחקים קצת יותר ארוכים, והאלבום השני והמצוין שלה תפס אותי באמת רק בשבועיים האחרונים. ואת Metronomy, שאחראים ל-She Wants, השיר הכיפי של השנה, והם כרגע הדבר הכי קרוב ליורשים ל-New Pornographers, שמתקשקשים מאלבום לאלבום.
Peggy Sue מלאי נשמה
Future Islands עושים לי את החודש
Metronomy מחזירים אותי לאייטיז
קולות של מלאכים
הדרך הכי טובה לגרום לי שלא להתרגש ממוזיקה היא להפנות אותה ישירות לרגש – כינורות, פסנתרים, ושירה פומפוזית – לב האינדי השכלתני והקשוח שלי לרוב ידחה אותם מיד. אבל גם לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל, והשנה היו לא מעט כאלו. במקום הראשון בקטגוריה יושב האלבום של Gazelle Twin, הלא היא אליזבת וולינג הבריטית – ללא ספק תגלית השנה. וולינג מרחפת על המרחב שבין ביורק ל-Fever Ray, ובהחלט מצדיקה את הניימדרופינג המדובר. לא מפתיע שלמשך תקופה מסויימת החשבתי את אלבום הבכורה שלה, The Entire City, לאלבום השנה שלי. מאחוריה צועדים Other Lives עם Tamer Animals המהפנט שהריץ אותי להאזין גם לאלבומם הקודם והטוב לא פחות, ו-Bodies Of Water עם אלבומם השלישי, ולפחות לדעתי הטוב ביותר שלהם.
Gazelle Twin מעמיסה על המחשב.
Other Lives זוכים לאיזכור קצר
Bodies Of water צועדים על חבל דק.
אלבום השנה
את Low אהבתי מהרגע הראשון ששמעתי את Long Division, אבל השם שלהם לרוב לא עלה כשחשבתי על רשימת הלהקות האהובות אולי. אולי כיוון שהחיבור שלי עם תקופת ה-Slowcore שלהם לא היה מוחלט, אולי כיוון שאף אלבום שלהם לא היה מושלם בעיני. אבל מאז אותה הופעה מיתולוגית בבארבי דברים התחילו להשתנות. והשנה כבר מצאתי את עצמי מתרגש ממש מהרעיון של אלבום חדש של Low.
C’mon גם הוא לא אלבום מושלם. בבחינה אובייקטיבית אולי אוכל למצוא ברשימה מעל אלבום טוב ממנו. אבל אין עוד להקה שמסוגלת לגרום לי להשתנק מהופעת אולפן סטנדרטית לחלוטין, ואין שיר שמלמלתי בראשי השנה יותר מ- Especially Me.
כך שתואר השנה שלי הוא הפעם יותר פרס על מפעל חיים – ללהקה וותיקה הרבה יותר, שההאזנה לאלבום חדש שלה הוא יותר מהאזנה לכאן ועכשיו, אלא גם תזכורת לכמה מהשיאים המוזיקליים שלי מהעשור האחרון. של להקה שלא הבנתי עד השנה עד כמה אני אוהב.
הנה הפוסט הלא נלהב מספיק שלי על האלבום
והנה הפלייליסט של שירי השנה. הקליקו כאן להורדה
Tracklist:
The Black Keys – Little Black Submarines
Youngteam – Northern Star
The Horrors – I Can See Through You
Other lives – Tamer Animals
Peggy Sue – Song & Dance
Kindest Lines – Destructive Paths To Live Happily
Bodies Of Water – Open Rhythms
Austra – Lose It
Oh Land – Sun Of a Gun
Metronomy – She Wants
Real Estate – It’s Real
S.C.U.M – Amber Hands
Everyone to the Anderson – So You’re Saying There’s A Chance
Tom Vek – A Chore
Ty segall – You Make The Sun Fry
Thurston Moore – Circulation
Future Islands – Balance
Gazelle Twin – Men like Gods
Connan Mockasin – Its Choade My Dear
Low – Especially Me
Celebration – Battles
כשתקראו את הפוסט הזה, אני כנראה אהיה כבר בלונדון. אתם מוזמנים לכתוב המלצות בתגובות (בעיקר אם ידוע לכם על הופעות טובות בשבוע הקרוב). שנה טובה!
if (function_exists(the_tags)) { ?>תגיות: 2011 · Bodies Of Water · future islands · Gazelle Twin · low · Metronomy · other li · Peggy Sue · the black keys · ves · youngteam · אלבום · סיכום השנה · פלייליסט · שיר } ?>