טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

עונת המלפפונים

28 בJanuary, 2012 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – ביום ראשון הקרוב (כלומר, ממש מחר) אחבור שוב לעידו שחם ולאורי זר אביב לתקלוט משותף ב-ברדיו E.P.G.B  בתל אביב. הסט שלי יכיל הרבה מהפייבוריטים שלי לשנת 2011, עם כמה וכמה פזילות לעבר הקרוב יותר או פחות, ועם קצת מקום לאלתור. בואו להגיד שלום!

Of Montreal

לפני ארבע שנים ההודעה על ההופעה הקרובה שלהם בישראל הייתה מרגשת אותי הרבה יותר. אבל אחרי Hissing Fauna, Are you  the destroyer אוף מונטריאול עשתה את הטעות החמורה שעושות הרבה להקות אחרי אלבום מופת – היא המשיכה לעשות מוזיקה. ומילא אם Skeletal Lamping מ-2008 ו-False Priest מ-2010 היו סתם אלבומים שלא עמדו בהשוואה עם קודמם (שכבר ציינתי שהוא אולי האלבום האהוב עלי בעשור הקודם) – הם פשוט היו אלבומים בינוניים בכל קנה מידה. האזנה מדוקדקת לאלבומים הללו מגלה לא מעט ניצוצות מהגאונות של הלהקה, אבל בשני המקרים, כיחידה שלמה התוצאה היא מבולבלת ומתישה – ואפילו את הקול של קווין ברנס קשה לי לסבול אחרי שלושה-ארבעה שירים.

האזנה ראשונית לאלבום החדש של הלהקה, Paralytic Stalks, לא מראה סימנים של שיפור משמעותי. כמו שני קודמיו, מדובר באוסף של שירים שכל אחד מהם בפני עצמו הוא לא רע בכלל, אבל ביחד הם כמו קבוצת כדורסל ללא כוכב – חסר השיר הגדול הזה שמאיר את כל השירים שסביבו באור יותר חיובי. נראה שבאלבום החדש הלהקה מנסה להתחבר לצד יותר רציני באישיות שלה – מה שבמקרה הזה רק מחמיר את המצב.

לא, אין לי כוונה להפסיד את ההופעה של הלהקה בארץ (טפו, טפו, שלא נדע מביטול), ואני אפילו מתכוון לתת האזנה חוזרת ומדוקדקת לכל אחד מאלבומיה האחרונים. גם במקרה של Hissing Fauna לקח זמן עד שנפל לי האסימון – אז מי יודע, אולי גם כאן יקרה איזה נס.

No One Loves You Like I Do

לסיום – השבועות האחרון ממש לא היה רוויים במוסיקה חדשה. משום מה, לאחרונה אני מעדיף לשכב על הספה בסלון מול פרקים של “המשרד” או “שובר שורות” מאשר בחדר מול הרמקולים. מהדברים ששמעתי, הבולט ביותר הוא ללא ספק No One Loves you Like I do, האלבום החדש של The Life and Times, שזה המפגש הראשון שלי איתם. האלבום מצליח לזגזג בין שפע כיוונים מוזיקליים עם ניחוח ניינטיזי מובהק – בין שוגייז מצויין, לואו-פיי ומשהו שנשמע כמו גירסא אמריקאית לרדיוהד המוקדמים – ובניגוד לאלבום האחרון של אוף מונטריאול, הכל מתחבר פה היטב.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/01/The_life_and_times-Day_Nine.mp3]
The life and times – Day Nine

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/01/The_life_and_times-Day_Two.mp3]
The life and times – Day Two

תגיות:   · · · · · · · 2 תגובות

סתם יום של חול

8 בJanuary, 2012 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – אני מניח שלרובכם יצא כבר לקרוא את הכתבה המצויינת של בן שלו על Guided By Voices לכבוד אלבום האיחוד של הלהקה. מעבר לפרטים הביוגרפיים המוכרים, וסיפור המפגש שלו עצמו עם הלהקה, הכתבה מתרכזת במיפוי המעריצים ששאבו ממנה השראה בקרב האינדי הישראלי. אני אישית מחבב בעיקר את הפאזה המאוחרת יותר של הלהקה (נניח, Mag Earwhig וצפונה) – כשהם הבינו שאין סתירה בין רוק בסיסי עם מלודיות פשוטות וכתיבה אגבית לבין איכות הקלטה סבירה. ובעיקר אני סאקר של Earthquake glue מאז הרגע שבו התאום של קומיק בוק גאי דחף אותו לידי. ובכל זאת, בעקבות הכתבה, נתתי עוד כמה סיבובים ל-Propeller הקלאסי שלהם, ובהחלט נהנתי – גם החורקת שבהקלטות לא יכולה להסתיר את הכשרון של רוברט פולארד.

חבל רק שאלבום האיחוד החדש של Guided by voices הוא אחד מאותם אלבומים הבינוניים שמשבצים את הדיסקוגרפיה של הלהקה מאז ומתמיד – אבל הקריירה של פולארד, בתוך ומחוץ ללהקה, תמיד הייתה רצף של עליות ומורדות. ובקצב של שלושה אלבומים לשנה, אני בטוח שהוא יצליח עד מהרה לטפס חזרה למעלה.

רגע לפני שבקסטר דיורי עלה על הבמה בזאפה ביום רביעי, הסתכלתי סביבי וניסיתי להבין מי אלו האנשים שבאו לראות אותו מופיע. הפרצופים לא היו אותם פרצופים מוכרים של ההופעות בבארבי למשל. הקהל נראה מבוגר יחסית (ואני כבר בגיל שבו הכוונה ב”מבוגר” היא לקהל שקרוב יותר לגילי) – השם “זאפה” לבדו מספיק כדי להוסיף כמה שנים טובות לממוצע. השם של דיורי היה עבורי לא יותר משמועה מרוחקת עד לפני כמה שבועות, אבל נראה שהיו באולם לא מעט אנשים שהכירו היטב את הרפרטואר. כנראה גם שלא מדובר במעריצים של אביו, איאן דיורי – זאת לא הופעה מהסוג של זיגי מארלי או דוויזל זאפה – והנחמדות והעדינות של בקסטר דיורי נראית כמעט כמרד נעורים כנגד אביו הפרוע.

אבל האנשים שהגיעו בהחלט ידעו מה הם עושים. לדיורי יש נוכחות במה נהדרת – נחמד בלי להיות מתחנף, ידידותי מבלי להיות מזויף. והוא בעיקר הפנים את הכלל מספר אחד לבריטי בלבנט – זה לא משנה מה אתה אומר, העיקר שאתה אומר את זה במבטא הנכון. הביצועים של הלהקה היו מלהיבים הרבה יותר מאלו שאני זוכר מהשתיים-שלוש האזנות שהספקתי לתת לאלבומו האחרון, והתיאום בין חברי הלהקה הורגש היטב – הם אפילו הרשו לעצמם לבצע אילתור חופשי של כמה דקות. דיורי עצמו נראה כמו בובה על חוט כשהוא מנגן בהתלהבות על הקלידים ואלגנטי ונהדר כשהוא מנופף במיקרופון.

בעיקר, כפי שאיבחנו נכונה ב”וואלה” – מדובר בהופעה מושלמת לסתם יום של חול – מהסוג שכמעט לא קיימת בישראל. כזאת שאפשר לצאת ממנה עם חיוך כל עוד לא באים עם הציפיות הבלתי אפשריות שמתלוות לכמעט כל הופעה בישראל. בעולם מושלם היינו זוכים להופעה מהסוג הזה לפחות פעם-פעמיים בחודש. במצב הנוכחי, נשאר רק לשבת בבית ולהתפלל שאוף מונטריאול לא יבטלו.

כאן תוכלו לקרוא גם את הרשמים של אייל, שעמד מאחורי בהופעה, ועל פי החיוך שלו נראה שהוא היה הבנאדם שנהנה הכי הרבה באולם.

לסיום – אין לי ממש המלצות מוזיקליות חדשות ומרגשות מהשבועיים האחרונים. השבוע בלונדון היה נהדר (ראו פירוט קולינרי אצל האישה), אבל בכל הנוגע להופעות, אין ממש מה לחפש שם בתקופה זו של השנה. ועד שאני אסיים להשלים את כל סיכומי השנה שעוד יושבים לי בגוגל רידר, אני אשאיר אתכם עם השיר שהתנגן לי בראש כל הטיול הזה – חבל שמהאלבום החדש של הרוטס אני לא מתרגש באותה מידה.

 

תגיות:   · · · · · · · · 2 תגובות

especially me and probably you (סיכום השנה 2011)

25 בDecember, 2011 מאת נמרוד
להגיב

ידיד הבלוג עידו (שהוא גם ידיד אישי של הבלוגר) כבר הספיק לקיים, זאת השנה השניה ברציפות, טקס קבורה לעולם המוזיקה. אני מוצא את עצמי אי שם באמצע בין הפסימיות המוחלטת שלו לבין אווירת האיזה-כיף-עוד-שנה-מוזיקלית-נהדרת שנושבת, למשל, מה”אייפוד רעב”. כפי שכתבתי בתגובה לפוסט של עידו, להתלונן על כך שאין כבר מוזיקה חדשנית דומה ללהתלונן שאין כבר מגלי ארצות כמו כריסטופר קולומבוס או מגלן. לפחות בעתיד הנראה לעין נגזר על עולם המוזיקה לחזור שוב ושוב על אותם צלילים ורעיונות. זה לא בהכרח אומר שהמוזיקה שעושים היום בהכרח פחות טובה מזו שעשו לפני עשר, עשרים, או ארבעים שנה – פשוט כדאי להפסיק לחפש את האלבום שהוא העתיד של עולם המוזיקה (למרות ש-Battles, למשל, בהחלט מתקרבים לכך), ולהסתפק בהווה.

לפחות השנה מצאתי את עצמי קרוב הרבה יותר לשוליים. לא מבחינה סגנונית- האלבומים ששמעתי השנה לא קיצוניים או איזוטריים יותר מאלו ששמעתי לפני שנה או שנתיים. אבל הם בהחלט אלמוניים הרבה יותר. אם שנה שעברה כתבתי פוסט נפרד על האלבומים הזנוחים של השנה, הרי שהשנה מרבית אלבומי השנה שלי נכנסים תחת הקטגוריה הזו. אם לא עקבתם אחרי הבלוג הזה השנה, סביר להניח שיש כאן הרבה מוזיקה שעוד לא שמעתם. אז הנה סיכום שנה מזורז, בחלוקה לקטגוריות – את השירים מתוך האלבומים תוכלו למצוא בלינקים המצורפים. למטה תוכלו למצוא גם את פלייליסט השנה שלי.

הוציאו את הגיטרות

שני אלבומי הגיטרה ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה הם ללא ספק The man born from inside a horse של Everyone to the Anderson ו-Daydreamer של Youngteam. שניהם זכו לאפס הייפ והתעלמות גורפת בכל סיכומי השנה. זה די מובן במקרה של האנדרסונים הבריטים בעלי צליל ההארדקור האמריקאי הקשה והלא אופנתי. אבל Youngteam השבדיים מנגנים רוק גיטרות סוחף במיוחד – מהסוג שהיה אמור להביא להם הצלחה כלשהי, לפחות באי הבריטי. טוב, כשהם יהפכו ללהיט היסטרי עם האלבום השני, אני תמיד אוכל להגיד שאני הכרתי אותם לפני (כמעט) כולם.

Everyone to the Anderson

ובכל מה שנוגע לרוקנרול, השבועיים האחרונים שייכים כמובן ל-Black Keys, שמפצים על חוסר מקוריות ביציבות מרשימה, ומוציאים עוד אלבום מהודק, ומוכיחים שבכל הנוגע לצליל גיטרות רזה אין להם תחרות.

האנדרסונים עושים לי כאב ראש חיובי
וכאן אני מציק שוב ושוב על Youngteam.
הבלאק קיז חוזרים על עצמם – וזה נהדר.

אינדי-שמינדי

בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי די מנותק מרעשי הרקע של מכונות ההייפ. אני מקשיב להרבה סינגלים, לא שומע כמעט רדיו, לא עוקב אחרי חדשות מוזיקה או עוקב אחרי רשימת האמנים הפופולריים ביותר ב-Hype Machine. אני בעיקר קורא ביקורות מוזיקה, מקשיב לאלבומים, ובורר את מה שאני אוהב. כך קורה שאני במקרה שומע לכמה דקות את גלגל”צ ומופתע לשמוע, למשל, ש-The XX הם בעצם להיט קרוסאובר מטורף או מגלה שלנה דל ריי שזיפזפתי עליה לרגע היא בעצם להיט הבלוגים הגדול של השנה. מנותק מהידע על “מה כולם אוהבים”, קל לי יותר לגבש את הדעה שלי לגבי שפע הלהקות הצעירות שמבליחות ברשימות ההשמעה ברחבי הרשת רק כדי להיזרק כמה חודשים מאוחר יותר לפח הזבל של ההיסטוריה.

וגם במקרה הזה, האלבומים האהובים עלי היו רחוקים מאלו שעמדו במרכז תשומת לב השנה. ואם Future Islands עוד זכו ליחס חם יחסית, הרי ש-Acrobats, האלבום השני והמצויין של Peggy Sue כבר זכה להתעלמות פושעת. ולמרות שבשני המקרים מדובר באלבומים סופר-מהנים, מדובר כנראה באלבומים שאף אחד לא יזכור עוד שנה או שנתיים. למרות שאם אני עדיין מקשיב לעיתים ל-Jaill או Bear In Heaven, גם לשניים האלו יש סיכוי.

Peggy Sue

וברגע האחרון נכנסו לרשימה גם את Real Estate, שעושים כבר עכשיו רושם של להקה שרצה למרחקים קצת יותר ארוכים, והאלבום השני והמצוין שלה תפס אותי באמת רק בשבועיים האחרונים. ואת Metronomy, שאחראים ל-She Wants, השיר הכיפי של השנה, והם כרגע הדבר הכי קרוב ליורשים ל-New Pornographers, שמתקשקשים מאלבום לאלבום.

Peggy Sue מלאי נשמה
Future Islands עושים לי את החודש
Metronomy מחזירים אותי לאייטיז

קולות של מלאכים

הדרך הכי טובה לגרום לי שלא להתרגש ממוזיקה היא להפנות אותה ישירות לרגש – כינורות, פסנתרים, ושירה פומפוזית – לב האינדי השכלתני והקשוח שלי לרוב ידחה אותם מיד. אבל גם לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל, והשנה היו לא מעט כאלו. במקום הראשון בקטגוריה יושב האלבום של Gazelle Twin, הלא היא אליזבת וולינג הבריטית – ללא ספק תגלית השנה. וולינג מרחפת על המרחב שבין ביורק ל-Fever Ray, ובהחלט מצדיקה את הניימדרופינג המדובר. לא מפתיע שלמשך תקופה מסויימת החשבתי את אלבום הבכורה שלה, The Entire City, לאלבום השנה שלי. מאחוריה צועדים Other Lives עם Tamer Animals המהפנט שהריץ אותי להאזין גם לאלבומם הקודם והטוב לא פחות, ו-Bodies Of Water עם אלבומם השלישי, ולפחות לדעתי הטוב ביותר שלהם.

Other Lives

Gazelle Twin מעמיסה על המחשב.
Other Lives זוכים לאיזכור קצר
Bodies Of water צועדים על חבל דק.

אלבום השנה

את Low אהבתי מהרגע הראשון ששמעתי את Long Division, אבל השם שלהם לרוב לא עלה כשחשבתי על רשימת הלהקות האהובות אולי. אולי כיוון שהחיבור שלי עם תקופת ה-Slowcore שלהם לא היה מוחלט, אולי כיוון שאף אלבום שלהם לא היה מושלם בעיני. אבל מאז אותה הופעה מיתולוגית בבארבי דברים התחילו להשתנות. והשנה כבר מצאתי את עצמי מתרגש ממש מהרעיון של אלבום חדש של Low.

C’mon גם הוא לא אלבום מושלם. בבחינה אובייקטיבית אולי אוכל למצוא ברשימה מעל אלבום טוב ממנו. אבל אין עוד להקה שמסוגלת לגרום לי להשתנק מהופעת אולפן סטנדרטית לחלוטין, ואין שיר שמלמלתי בראשי השנה יותר מ- Especially Me.

Low

כך שתואר השנה שלי הוא הפעם יותר פרס על מפעל חיים – ללהקה וותיקה הרבה יותר, שההאזנה לאלבום חדש שלה הוא יותר מהאזנה לכאן ועכשיו, אלא גם תזכורת לכמה מהשיאים המוזיקליים שלי מהעשור האחרון. של להקה שלא הבנתי עד השנה עד כמה אני אוהב.

הנה הפוסט הלא נלהב מספיק שלי על האלבום

והנה הפלייליסט של שירי השנה. הקליקו כאן להורדה

 

Tracklist:

The Black Keys – Little Black Submarines
Youngteam – Northern Star
The Horrors – I Can See Through You
Other lives – Tamer Animals
Peggy Sue – Song & Dance
Kindest Lines – Destructive Paths To Live Happily
Bodies Of Water – Open Rhythms
Austra – Lose It
Oh Land – Sun Of a Gun
Metronomy – She Wants
Real Estate – It’s Real
S.C.U.M – Amber Hands
Everyone to the Anderson – So You’re Saying There’s A Chance
Tom Vek – A Chore
Ty segall – You Make The Sun Fry
Thurston Moore – Circulation
Future Islands – Balance
Gazelle Twin – Men like Gods
Connan Mockasin – Its Choade My Dear
Low – Especially Me
Celebration – Battles

כשתקראו את הפוסט הזה, אני כנראה אהיה כבר בלונדון. אתם מוזמנים לכתוב המלצות בתגובות (בעיקר אם ידוע לכם על הופעות טובות בשבוע הקרוב). שנה טובה!

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · 10 תגובות

סע לאט

19 בDecember, 2011 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – אלבום הבכורה של Bear In Heaven היה אחד האהובים עלי ב-2009, ובניגוד להרבה אלבומים שהבליחו ברמקולים לרגע, אני עוד מוצא את עצמי מאזין לו לעיתים קרובות למדי. באפריל הקרוב יצא אלבומם השני, “I Love You, It’s Cool,”. אבל כבר אפשר להנות מסטרים חופשי של האלבום מעתה ועד תאריך היציאה. הכוונה היא, כמובן, לסטרים אחד בודד של האלבום במשך חמישה חודשים. אם לא אכפת לכם להאזין לאלבום בקצב איטי פי 4000 (בערך) מהמקור, אתם מוזמנים לעשות את זה כאן. מי יודע, אולי האלבום אפילו נשמע טוב יותר ככה – עם המוזיקה של רבקה בלאק זה עבד.


אני עוד זוכר את הימים שבהם איזכור שמם של הבלאק קיז זכה לגלגול עיניים מלא זלזול. בתחילת העשור הקודם, כל צמד גיטרה-תופים נשמע כחיקוי מביך של הווייט סטרייפס. אך בעוד הווייט סטרייפס קרסו אט אט אל תוך הקונספט הלכאורה מינימליסטי אך למעשה יומרני שלהם, הבלק קיז רק הלכו והשתפרו מאלבום לאלבום. להערכה מהסוג שהווייט סטרייפס זכו לה בין לילה הם הגיעו רק באלבומם החמישי, Attack and Release, גם בעזרתו האדיבה של מפיק העל דנג’ר מאוס, שמאז מכוון עבורם את הקונסולה בחדר ההקלטות כבר שלושה אלבומים ברציפות.

אם יש סיבה להתאכזב מהאלבום השביעי של הבלאק קיז, El Camino, זאת העובדה שהם עדיין לא עשו את הצעד הנוסף הזה קדימה. כל שלושת האלבומים שלהם תחת שרביטו של דנג’ר מאוס היו מצויינים אבל לא מושלמים. השירים לא חוזרים על עצמם, אבל כמעט כל אחד מהם היה מרגיש במקום בכל אחד משלושת האלבומים. המדד היחידי להשוואה בין שלושתם הוא יחס הלהיטים לפספוסים. ובמדד הזה ל-El Camino ממש אין במה להתבייש. דווקא הסינגל הראשון והשיר הפותח, Lonely Boy, הוא לא אחד מרגעי השיא של האלבום – אבל משם זה רק הולך ומשתפר.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/12/The_Black_Keys-Gold_On_The_Ceiling.mp3]
The Black Keys – Gold On The Ceiling

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/12/The_Black_Keys-Little_Black_Submarines.mp3]
The Black Keys – Little Black Submarines

ואם אתם זקוקים לעוד מנה של רוקנרול בסיסי ולא יומרני, Standard Fare יכולים להיות התשובה. פוסט פאנק יקראו לזה אלו שאוהבים להכניס הכל לקופסאות וקטגוריות. וגם אם נוסחאת הגיטרה/בס/תופים/סולנית הזו נשמעת נדושה להפליא, השלישיה מצליחה להכניס לתוכה לא מעט אנרגיה (Dead Future) ואפילו קצת מקוריות (Darth Vader).

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/12/Standard_Fare-Dead_Future.mp3]
Standard Fare – Dead Future

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/12/Standard_Fare-Darth_Vader.mp3]
Standard Fare – Darth Vader

ולסיום – יש רגעים שבהם כל אדם צריך לשאול את עצמו : “האם צפיתי כבר בסרט של החבובות”? אם התשובה היא שלילית רוצו מהר לקולנוע והשלימו את הפער. לא תמצאו השנה סרט שיותר קורן מאושר ומתמימות מזה. דווקא ילדים, שיפספסו הרבה מהבדיחות המחוכמות, עשויים להשתעמם. הביצוע התרנגולי של הלהיט של Cee Lo הוא ללא ספק אחד משיאי הסרט:

תגיות:   · · · · · · · · תגובה אחת

מחוץ לאור הפלורסנט

7 בDecember, 2011 מאת נמרוד
להגיב

בהתאם למדיניות של מקום העבודה החדש, אני נאלץ לסיים את ימי החופש הבלתי צבירים שלי עד סוף השנה. רובם יוקדשו לחופשת סוף שנה בלונדון (אם כבר חורף, אז שתהיה אווירה חורפית אמיתית. ושופינג). ובכל זאת, מצאתי את עצמי השבוע בסיטואציה לא מוכרת לעכבר משרדים שכמוני – לבד ביום חופש ספונטני, ללא תוכניות של ממש. הבחירה נפלה על חוף הים, להנות מקצת שמש חמימה שמאירה את הבלוף שנקרא חורף ישראלי.

אי שם באמצע הדרך קלטתי שאני על האוטובוס הלא נכון. אבל אין אוטובוסים לא נכונים ביום שכזה. ובכל מקום שתנחת בו בעיר תמצא חנות להיכנס אליה, מודעה מוזרה להסתכל עליה, ובניינים מלאי מרפסות צבעוניות מכל כיוון. שעה מאוחר יותר הגעתי לחוף פרישמן הריק עם כוס קפה קר במחיר מופקע ביד. קורא ספר, שומע מוזיקה, ומאושר כמו שיכול להיות רק מי שיודע שכל מכריו יושבים באותו זמן במשרד, בוהים במחשב בעיניים מתות.

רביצה משמחת שכזו בהחלט מורידה מהביקורתיות שלי כלפי המוזיקה אותה אני שומע. כך שגם EP הבכורה החביב אבל הסטנדרטי להפליא של High Highs האוסטרלים הצליח בהחלט לשמח אותי. הרליס הקצרצר הזה מצליח בסופו של דבר להפתיע עם Horses, שיר שנוטש את הדרים פופ של קודמיו לטובת עבודת גיטרה מהירה שמזכירה בעיקר את ה-Dodos.

המשך היום היה שייך ל-A.A. Bondy – סינגר-סונגרייטר מעדת העדינים-אך-לא-מתבכיינים (Tom Vek, Ty Segall) החביבה עלי לאחרונה. מלבד שניים-שלושה שירים טובים מאוד, האלבום הזה שכיח למדי. אבל כמו שאמרתי, הוא פשוט תפס אותי ביום טוב.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/12/AA_Bondy-Drmz.mp3]
A.A. Bondy – Drmz

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/12/AA_Bondy-The_Heart_Is_Willing.mp3]
A.A. Bondy – The Heart Is Willing

ואם כבר הזכרתי את Ty Segall – את השם שלו פגשתי לראשונה דרך “הקוף עם התוף”. אני קורא לא מעט בלוגי מוזיקה ישראליים, אבל מאז ששחר תלה את המקלדת, אין הרבה כאלו שמצליחים לקלוע לטעמי פעם אחרי פעם. אבל בזמן האחרון, כמעט כל פוסט של יעל היה עבורי זהב טהור. הפעם היא עשתה את זה עם syd matters, שללא ספק היו הדבר הטוב ביותר ששמעתי השבוע. יעל טוענת שהם מזכירים לה את Grizzly Bear – אז מי אני שאתווכח.

Syd Matters

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/12/Syd_Matters-Hallalcsillag.mp3]
Syd Matters – Hallalcsillag

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/12/Syd_Matters-Hi_Life.mp3]
Syd Matters – Hi Life

תגיות:   · · · · · · · · · 4 תגובות