טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

טאפאס וטאפאס נגד העולם

17 בNovember, 2011 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – אם רק לפני כמה שבועות התלוננתי על השיר בן שש השעות של הפליימינג ליפס. אבל מתברר שהרע מכל היה עוד לפנינו. ווין קוין וחבריו שיחררו בתחילת החודש פרוייקט מטורלל בהרבה. קטע מוזיקלי באורך של 24 שעות (!) שנמכר תמורת 5000 דולר (!!) ומגיע על גבי הארד דיסק המוטבע בתוך גולגולת אדם אמיתית (!!!). אלו מכם שמעדיפים לחסוך כמה גרושים יוכלו לשמוע את האלבום כולו, בסטרים מחזורי, באתר המיוחד שנבנה עבורו. אני החזקתי בערך חצי שעה.

ואם תהיתם מהיכן משיגים גולגולת אדם. הלהקה קנתה אותם בחנות הזו. כמו שאתם יכולים לראות, מחירה של גולגולת היא 1650 דולרים בלבד, כך שלא רק שמטרחנים אותכם למוות, אלא גם עושים עליכם קופה.

ובפינת היחצ”נות השבועית: לפני שבועיים קיבלתי מייל מהיחצ”נית של הצמד שרלוט ומגון. כהרגלי בקודש, פתחתי את הלינק לשיר ביוטיוב לאחד מאלפי הטאבים המתחננים לתשומת לב בדפדפן שלי ושכחתי מקיומו. אלא שבכל פעם שהעלאתי מחדש את הדפדפן חזר הטאב הסורר לנגן את השיר, וכמה ריסטרטים יותר מאוחר מצאתי את עצמי מזמזם אותו בהנאה. גיגול קל גילה שמדובר למעשה בצמד ישראלי-צרפתי (מגון הוא למעשה אלון מגן) שמתחזק זוגיות אישית ומוזיקלית מאז הגיעה שרלוט לביקור אצל מגון, חברה האינטרנטי. Modern Times הוא הסינגל הראשון מתוך אלבומם השני, Life Factory. השניים היו כמובן בארץ לפני קצת יותר משנה (ביקור שהחמצתי לחלוטין), אבל אשמח להיות שם בפעם הבאה.

לפעמים אני חייב לתהות האם האוזניים שלי שומעות את אותם הצלילים ששומעים כל המאזינים האחרים. מאז שיצא WIt’s End של קאס מקומבס, הכרחתי את עצמי להאזין לו שוב ושוב, בניסיון להבין מה גורם לכל המבקרים ליפול שדודים לרגליו. מה ששמעתי זה אלבום מתיש להפליא של אמן שאולי יודע לכתוב שירים, אבל מגיש אותם בצורה שטוחה שפשוט לא עושה חשק להאזין.

כל זה לא ממש מעניין, אלא שמקומבס שחרר ממש עכשיו את אלבומו השני השנה, Humor Risk, שזוכה לביקורות חיוביות אבל הרבה פחות משתפכות. אני, מצידי, התכוונתי לרפרף על כמה שירים ולהמשיך הלאה, אלא שהאלבום הזה תפס אותי מהרגע הראשון. למעשה, אין סיכוי שהייתי מנחש ששני האלבומים שייכים לאותו האמן – ההגשה העצית והמעייפת של האלבום הקודם התחלפה בשירה אנרגטית, מלווה במלודיות מצוינות שאני מוצא את עצמי מזמזם שוב ושוב.

ציפיתי שהחוויה החיובית תגרום לי לשמוע באור שונה את Wit’s End, ולכן נתתי לו הזדמנות נוספת היום בעבודה, כשאני מעביר את הזמן בפיהוקים ובהמתנה להפסקת הקפה המיוחלת. נראה שבעניין הזה אני אצטרך להישאר בדעת המיעוט. אבל עד שנתניהו וליברמן יעבירו את חוק פיצ’פורק המחייב להתיישר עם הקונצזוס הביקורתי, נראה לי שאני אחיה עם זה בשלום.

 

והנה, לשם השוואה, השיר הפותח של Wit’s End:


Cass McCombs – County Line

היכן שאני כאן מוצא את עצמי בדעת הקונצנזוס היא יכולת המשחק של ריאן גוסלינג. אחרי שצפיתי ב”טיפש, מטורף מאוהב” וב”בלו וולנטיין”, אני יכול להבין למה הוא נחשב לאחד השחקנים היותר מוערכים בהוליווד. ואני לא מניח ש”דרייב” שטרם הספקתי לראות ישנה את דעתי. מה שגיליתי רק השבוע היא העובדה שהוא עומד גם מאחורי הפרוייקט המוזיקלי Dead Man’s Bones, ששמעתי ובהחלט אהבתי לפני שנתיים. לא הכל עבד מצוין באלבום הזה, אבל השילוב שלו של שירים מעלי צמרמורת עם מקהלת ילדים בהחלט אפקטיבי. כאן תוכלו לראות אותו משאיר לילדים טראומה לכל החיים:

לסיום – האלבום האהוב עלי בחודש האחרון הוא ללא ספק On the water של Future Islands. לכאורה אין בצלילך האייטיזי, לפעמים טיפה צ’יזי, של האלבום הזה שום דבר מיוחד. אבל כמעט כל השירים באלבום מצוינים, וכולם פועלים בתוך מסגרת מוזיקלית מצומצמת יחסית ומצליחים להדהד אחד לתוך השני מבלי לחזור על עצמם. הבעיה היחידה עם האלבום היא שהוא לעיתים קרובות שמשי מדי בשביל החורף שמשתולל כאן בחוץ. נראה שלא תהיה ברירה אלא לחזור ולהאזין לו שוב בבוא האביב.

future islands


Future Islands – Before The Bridge


Future Islands – The Great Fire


Future Islands – Balance

תגיות:   · · · · · · · · · · 6 תגובות

ילדי הבועה

31 בOctober, 2011 מאת נמרוד
להגיב

למען האמת, לא הייתי בטוח אם מתחשק לי לרוץ ולספר כאן על חוויות מאינדינגב. היה נהדר, כמובן, ובעיקר היה כיף לחזור לפסטיבל אחרי היעדרות ארוכה מדי (כתבתי על כך גם בבלוג של הפסטיבל). האירוח שלי ברדיו הפסטיבל היה קצת מאכזב – לקח לי יותר מדי זמן להתרגל ל”חברים הדמיוניים” שהם המאזינים הבלתי נראים ובלתי נשמעים בצד השני של המיקרופון ולציוד הטכני במקום. המאזינים בטח שמו לב לגמגומים שלי ולפעם-פעמיים שבהם שכחתי לסגור את המיקרופון, או שהתבלבלתי בבחירת השיר. לפחות היה כיף לקשקש קצת עם נעמה מ-“מחתרת הקשוחים“.

מה שכן עורר אותי לכתוב היא הכתבה הזאת של שי להב. למעשה, את התגובה הראשונית שלי תוכלו למצוא כטוקבק בתחתית הכתבה. עכשיו, אחרי הוצאת הקיטור הראשונית, החלטתי לכתוב כאן כמה תובנות בתגובה לכתבה:

הטענה העיקרית של להב נוגעת לחוסר הרצון של קהילת האינדי, שהתאהבה בתחושה האליטיסטית של הקהילה המצומצמת, לצאת מהבועה ו”להציל את המיינסטרים”. או, במילותיו: “אם יש בה ערכיות אמיתית, בקהילה הזו, אסור לה לעמוד מנגד, בזמן שהמוזיקה הישראלית מאבדת את עצמה לדעת, ולהתנתק מהמשחק”.

אז כן, כיף להיות חלק מבועה מצומצמת ואליטיסטית, ואינדינגב כנראה יאבד הרבה מקסמו אם יגיעו אליו 20 או 50 אלף איש. אבל קשה לי להבין מה לדעת להב עשו האמנים, כבודדים, על מנת להימנע מלזכות באהדת המיינסטרים. בערך מחצית מהאמנים שהופיעו באינדינגב הם כאלו שלפחות חלק משיריהם יכלו להיות משודרים בגלגל”צ בלי לגרום לעיקום אף המוני. בעידן האינטרנט האמנים גם לא יכולים “להתחבא”, ואין ספק שהעורכים והשדרים ברדיו לפחות את חלקם היטב. גם התקשורת הישראלית מפרגנת להם – הארץ יוצא למסע עם “רוצי בובה”, מוסף התרבות של מעריב מפרסם כתבה מעמיקה על “מצב האינדי הישראלי” ו”וואלה תרבות” הוא ממזמן מעוז היפסטרי. עובדה גם שכמעט כל כלי התקשורת כתבו על פסטיבל שמעטים שמעו עליו, שלא לדבר על להגיע אליו.

אינדינגב

אפשר להאשים את גלגל”צ/ערוץ 24/רשות השידור/אליקו, אבל כל אלו פשוט נוהרים אחרי דעת הקהל. הרי גם גלגל”צ מאבד מאזינים לטובת הרדיו האזורי והמוזיקה הים תיכונית. אם מישהו חושב שפלורליזם ושילוב של אינדי היו מסייעים לגלגל”צ במאבקו במאחזי הפרצים (לא כולל דויד), הרשו לי לפחפחחח. יש מי שטוען שרדיו ממלכתי/צבאי אמור לתעדף איכות על פני רייטינג, אבל אז צריך להחליט איכות מהי – וכמי שהשתתף בפסטיבל יחד עם 0.1 אחוז מהאוכלוסיה הישראלית, אני ממש לא מרגיש בנוח להכריז על שאר ה-99.9 אחוזים כבעלי טעם רע. בשלב כלשהו הקהל עשה בחירה מודעת ודמוקרטית לחלוטין במוזיקה הים תיכונית. זכותו.

וזה מוביל אותי לנקודה נוספת של להב: “ההורמונים המשתוללים והכיף של אינדינגב הזכירו לי ימים אחרים, מלפני 20 שנה. אלה של פסטיבל ערד וליל האהבה בצמח. רק שאז, יכולת לראות באותו אירוע את האמנים הטובים ביותר בישראל”. אז קודם כל, קשה לי להבין את מי להב מגדיר כ”אמנים הטובים ביותר בישראל”, וכמה אמנים שהוא מחשיב כ”טובים בישראל” (בעיקר צעירים, ולא כאלו שקנו את עולמם לפני עשור או שניים וממשיכים להצליח) הם גדולים ומצליחים מכדי להופיע על הבמה של אינדינגב. למעשה, רבים מהאמנים שלהב זוכר מפסטיבל ערד היו נדחקים היום לשוליים. משינה, בוודאי בפאזה המוקדמת וה”פרועה” יחסית, הייתה כנראה מסתפקת בלמלא את הבארבי ואיפה הילד יכלו להיות יופי של להקת חימום בהופעה הזאת. ללהקות רוק צעירות אין כמעט מקום במיינסטרים הישראלי – וגם בימי הסטודנט שבהם הייתי לפני כמה שנים הסטודנטים הסתפקו בהופעות של פליטי כוורת ושלום חנוך (ובמקרה הטוב ברי סחרוף) במקום לצפות באמנים צעירים בשיא כוחם.

אפשר לפחות להתנחם בעובדה שמבחינה אומנותית טהורה, הניתוק מהמיינסטרים עושה לקהילה הרבה דברים טובים. להקות ששרות באנגלית יכולות אולי לחלום הצלחה בקהילת האינדי העולמית ועל כתבות שער בפיצ’פורק (סיכוי דומה ל”לזכות בלוטו, בטוטו ובסרטן הערמונית באותו יום”, כמו שאמרו החמישיה הקאמרית), אבל לאלו ששרות בעברית אין אפילו את התקווה הזאת – והם נאלצות להסתפק בלסחוב מגברים, לנדוד מהופעה להופעה, לאכול חול בפיתה באינדינגב ובשפע של הנאה והגשמה עצמית. בתנאים האלו, הלהקות לא צריכות להתפשר על המוזיקה שהם עושים (עם או בלי כשרון), או, כמו שהבחין גם להב, על שיקולים כמו מספר החברים ללהקה (אפס מתחלק אותו הדבר בין ארבעה או שניים עשר אנשים). כתוצאה מכך, הקריטריונים והדרכים להצלחה לחלוטין כבר לא דורשים התחנפות לקהל – עובדה שלהקה נסיונית יחסית כמו Tiny Fingers יכולה להפוך לאחת הסנסציות של הפסטיבל ולהכרה שהיא יכלה רק לחלום עליה לפני עשור. אין מה לעשות, צריך לקחת את הרע עם הטוב. ויש בשנה שלושה ימים מלאי חול, חיפושיות, וכל מה שטוב ברוק הישראלי של היום.

ואם להתייחס להופעות עצמן: אני מעדיף שלא להתייחס לכל ההופעות הטובות והמצוינות שהייתי בהם, ולהסתפק בשני שמות שהיו עבורי ההפתעה הנעימה של הפסטיבל. הראשונה היא נגה שלו, שנמנעת מכל ההתנחמדות שמאפיינת לצערי יותר מדי זמרות ישראליות, והביאה מידה גדושה של רוקנרול נשי זועם, חזק, וכנה. ואם היא הייתה מקודמת קצת יותר, אולי הייתה כבר נחשבת ליורשת של ענבל פרלמוטר ז”ל.

נגה שלו

השם השני הוא זה של Cannons Of Pedro, ששמעתי עליהם הרבה טובות כבר לפני הפסטיבל, ובהחלט עמדו בציפיות. לצד Umlala, התותחים מתחרים על תואר “הלהקה הישראלית שנשמעת הכי חו”לית (תחליטו אתם אם זאת מחמאה). ועם קצת פחות מקוריות אבל יחס טוב יותר של שירים טובים מול בינוניים, נראה לי שדווקא ל-Cannons יש הסיכוי הטוב יותר מהשתיים לעשות את הפריצה הזו. מה שבוודאי יעמוד בדרכם היא ההחלטה האומללה, עליה הכריזו בהופעה, לקצר את שמם ל-Cannons בלבד, שם גנרי להחריד שכבר נמצא בשימוש על ידי שתי להקות לפחות.

והערה אחרונה – האבחנה האחרונה של להב הייתה מדויקת לחלוטין – המיקום של במת “עשן הזמן” היה בלתי הגיוני בעליל. ניסיתי לצפות בהופעה של יאיר יונה, רק כדי לגלות שלמוזיקה העדינה והמדויקת שלו לא ניתן להקשיב תוך כדי מטחי הירי מהבמות השכנות. נקווה לפתרון טוב יותר בשנה הבאה.

תגיות:   · · · · · · · · · · · 3 תגובות

היי דרומה

26 בOctober, 2011 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – אני מניח שאחוזי ההשתתפות באינדינגב בקרב קוראי הבלוג לא היה מבייש בחירות בעיראק בימים הטובים של סדאם חוסיין. אני אחזור לפסטיבל אחרי כמה שנות היעדרות שלא ברצון, כך שהזיכרון שלי של פסטיבל קטן, מבולגן ותמים בוודאי ידרס ע”י המפלצת שאליה הוא הפך. אלו מביניכם שנשארים בבית ומאזינים לרדיו הפסטיבל מוזמנים להקשיב ביום חמישי בין 21:15 ל-23:15 לתרומה שלי למאמץ. השאר מוזמנים גם לעבור בעמדה עצמה להגיד שלום. אין לי עדיין מושג מה זה בדיוק הרדיו הזה ומה יהיה בו, אבל אפשר לקוות שיהיה שמח.

היוצאת מן הכלל

לא זכור לי אם אי פעם צפיתי בהקלטה של הופעה חיה. לפחות לא כזאת באורך מלא עם שאגות הקהל וההדרנים והתודות. גם בקליפים אני לא מרבה לצפות, אלא אם כן מדובר בכאלה מרשימים באמת. לרוב, כשאני שומע מוזיקה הפיירפוקס שלי מתרוצץ בין טאבים אחרים, כשאני משתדל להספיק כמה שיותר במקביל.

אבל כשראיתי פוסט בבלוג של KEXP עם הופעת אולפן של Low, חרגתי ממנהגי ועצרתי להקשיב. לא רק בגלל שמדובר בשלושה שירים מצוינים מתוך אלבומם האחרון שצפוי לככב בסיכום השנה שלי, אלא, בעיקר, כי זאת עוד הזדמנות להיזכר במה שהייתה ההופעה הטובה שראיתי אי פעם. נכון לעכשיו, אייקון הרוקנרול האולטימטיבי שלי היא דודה שלא באמת יודעת לתופף, שעומדת מאחורי מערכת תופים ונוגעת בהם בעדינות. יכול להיות שאני מזדקן.

לפעמים גם מה שנראה כמו הייפ ריק יכול להפתיע לטובה. זה גם המקרה של S.C.U.M, להקה בריטית צעירה עם שם מעפאן, שזכתה לפרסום בעיקר בזכות העובדה שהסולן טום כהן הוא החבר של סלבריטאית בריטית סוג ג’. נתוני הפתיחה הלא מעודדים האלו נולד אלבום לא רע בכלל. Again Into Eyes נשמע קצת כמו שיכפול של The Horrors, בעצמם לא להקה מקורית במיוחד, אבל הוא בהחלט לפחות טוב יותר מאלבומם האחרון והדי בינוני של הזוועתונים.

למנה של מוזיקה לא פחות איכותית, ועם הרבה פחות הייפ מיותר, כדאי להקשיב ל-Kindest Lines. האווריריים והמצוינים. אם הכנתם שיעורי בית והקשבתם ל-Peggy Sue מהפוסט הקודם, תרגישו ממש בבית.


S.C.U.M – Faith Unfolds


S.C.U.M – Amber Hands


Kindest Lines – Destructive Paths To Live Happily


Kindest Lines – Baltimore

תגיות:   · · · · · · · · · אין תגובות

שקט בקופסה

19 בOctober, 2011 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – מכל הפסטיבל התקשורתי של היום הזה, “התמונות ההיסטוריות”, והשידורים החיים. התמונה שאיתה אני אשאר היא הסטריפ הפשוט והנפלא הזה של אסף חנוכה. כדאי גם לראות את הסטריפ הקודם שלו בנושא, ובכלל לעקוב אחרי הקומיקס המצויין הזה.

עזריאלי בלילה - צילום: מאיר יעקב

עזריאלי בלילה - צילום: מאיר יעקב

מחלון המשרד החדש שלי, כמה עשרות קומות מעל המולת הקניון של עזריאלי, רואים הרבה נתיבי איילון וקצת ים*. החלונות העבים חוסמים את הרעש של הכביש, ולצפות בפקקים האיטיים והדוממים זה מרגיע להפליא. גם בפנים שקט. שקט בהרבה מהמשרדים הקודמים בחברה הקודמת.

השהייה בקופסת הזכוכית הדוממת הזו יכולה להיות מלחיצה לפעמים, אבל לפחות זה נותן לי הזדמנות להאזין למוזיקה בלי הפרעות. הצליל האיטי והאמורפי של Remember Rememeber הוא לא מה שהייתי מאזין לו בדרך כלל בבית, בוודאי לא באייפוד תוך כדי תנועה. אבל מול המחשב בעבודה הוא מושלם. מסוג האלבומים שהופכים כל מטלה לנעימה הרבה ביותר, בלי לגזול ממנה אף טיפה של תשומת לב. אחרי לא מעט האזנות אני עדיין לא מסוגל לשחזר כמעט אף תו מהאלבום הזה, אבל הוא תמיד מצליח להכניס כמות נכונה של צליל לתוך השקט מסביב.

Remember Remember – The Quickening by Rock Action Records

האלבום החדש של Peggy Sue הוא בדיוק ההפך הגמור מזה של Remember Remember – מלא שירים מלאי נשמה, קליטים ומובחנים היטב זה מזה, שצועקים לתשומת לב. הוא גם ללא ספק האלבום הטוב ביותר ששמעתי לאחרונה. את התחרות הכי טובה על התואר נתן לו Tamer Animal האפלולי של Other Lives, ולו רק בזכות שיר הנושא המהפנט.


Other Lives – Tamer_Animals


Other Lives – As I Lay My Head Down

* בפעם הבאה שאתם מתלהבים מהכתובות המטופשות על עזריאלי, תחשבו על האנשים המסכנים במשרדים שהפקיעו להם את החלון לטובת השטות הזאת. שיחנק מיסז’ניקוב עם התחרות המטומטמת שלו.

תגיות:   · · · · · · · · 3 תגובות

גאווה ישראלית

30 בSeptember, 2011 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – ה-EP החדש של הפליימינג ליפס, The Strobo Trip: Light and Audio Phase Illusions Toy, מכיל שלושה שירים באורכים של 4, 7, ו-360 דקות. אני הצלחתי להאזין לקרוב לשעה מתוך שש השעות של השיר השלישי לפני שסגרתי בזעם את הטאב בדפדפן. אתם מוזמנים להאזין לו כאן, או לשלוף את הארנק ולקנות את הגירסא הפיזית והמהודרת במאה דולרים בלבד (שהולכים לצדקה). אני אמשיך לקוות שהפליימינג ליפס יגמלו בקרוב מהתקופה המקושקשת שעוברת עליהם בשנה האחרונה ויחזרו לפרוייקטים קצת יותר צנועים וקצת יותר אנושיים.

The Flaming Lips

לא קל היה להיות חובב אינדי בשנות ה-90. הדרך להכרת מוזיקה חדשה הייתה דרך שרשרת ארוכה ומפותלת שתחילתה בבחור הזה שחזר הרגע מניו יורק, דרך מוכרים סנובים באוזן השלישית וסופה בילדי פריפריה כמוני. אלו שתל אביב הייתה עבורם רחוקה כמעט כמו לונדון, ושחיכו בקוצר רוח לשעתיים הקצרות ש-MTV הקדישו למוזיקה קצת יותר מעניינת. יש מעט גאוות שהקהילה הישראלית יכולה לרשום לעצמה בכל הנוגע לאימוץ להקות וטרנדים שמעבר לים. אבל דאוס היא ללא ספק אחת מהן.

ההצלחה של הלהקה הבלגית מעולם לא חצתה את האוקיינוס האטלנטי, אבל חצתה היטב את הים התיכון. בישראל של שנות ה-90 דאוס הייתה כמעט שם נרדף לאינדי איכותי. אחת מהלהקות ששמם נלחש מפה לאוזן, לעיתים בצירוף התואר המחייב של “הלהקה הטובה בעולם”. אלבום שלה על המדף היה כרטיס כניסה למועדון אקסקלוסיבי, של אלו שהחשיבו את עצמם כחובבי מוזיקה אמתיים, אלו שידעו שגם לגראנג’ יש אלטרנטיבה.

למרבה הצער, כמה שנים לאחר שלמעשה התפרקה, אחרי שלושה אלבומים נפלאים, החליט הסולן טום ברמן להקים אותה מחדש. אלא שדאוס מעולם לא הייתה מופע של איש אחד, והתוצאה נשמעה, לפחות על פי הביקור שלהם בזאפה לפני כמה שנים, כמו להקת קאברים מוצלחת של דאוס שמתעקשת לקלקל את ההופעה עם שירים פרי עטה.

deus

אני מניח שאם הייתה זאת להקה אחרת, בשם חדש, הייתי מתייחס למוזיקה שלה בצורה סלחנית הרבה יותר. האלבום הראשון (כלומר הרביעי) שלהם, Pocket Revolution, היה לא רע בכלל. השני שיעמם אותי להפליא, והשלישי, Keep You Close, שיצא לאחרונה, הוא כנראה הטוב ביותר בגלגול החדש של דאוס. כמה שירים, כמו Dark Sets In, סוחפים ממש. עכשיו, כשלדאוס של שנות ה-2000 יש את אותו מספר אלבומים כמו הלהקה המקורית, אפשר לקבוע בוודאות שמדובר בלהקה לא רעה בכלל. אפשר גם לקבוע בוודאות שאת צירוף המילים “הטובה בעולם” כבר אף אחד לא משמיע בצמוד לשמה.

dEUS – Keep You Close (2011) by dEUSbe

וכמו במקרה של דאוס וישראל, קשה להסביר את המכניזם שהופך להקה אחת ללהיט היסטרי, ומשאירה אחרת, טובה וקליטה לא פחות, בפח הזבל של ההיסטוריה. כבר הזכרתי כאן את Youngteam השוודים, שאלבום הבכורה שלהם יצא כבר בתחילת השנה, ולא מצליח לעורר הייפ כלשהו. אבל למרות שעידו, אנגלופיל הבית, מסרב להתלהב מהם, אני עדיין חושב שהשילוב בין צליל גיטרות בריטי לבין בנייה אווירה פוסט-רוקית היה אמור להביא להם הצלחה בממלכה המאוחדת. לא משהו ברמה של שער ה-NME, אבל לפחות איזה אזכור בעמודים הפנימיים. ועדיין, השירים שלהם ביוטיוב ומייספייס זוכים למספר עגום של צפיות, וחיפוש שמם בגוגל מניב בעיקר איזכורים לאלבום של Mogwai בעל אותו שם. מי יודע, אולי עוד שנה-שנתיים אוכל לנפנף בפוסט הזה ולהתגאות שאני אהבתי את Youngteam עוד כשכמעט אף אחד לא שמע עליהם.


Youngteam – Daydreamer


Youngteam – Northern Star

ולסיום – יופי של קליפ ליופי של שיר של Wild Flag, הסופר-גרופ הנשי החדש של בוגרות סלייטר-קיני. אי אפשר שלא להתמוגג מהקטע שבו חבורת הנשים משתוללת בחנות אלבומים, ומניחה את אלבומן החדש במקום אלו של כמה מלהקות האינדי המצליחות והמוערכות בעולם.

תגיות:   · · · · · · · · · 5 תגובות