טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

לחץ בקליפת המוח

15 בJuly, 2011 מאת נמרוד
להגיב

בטח שמעתם ממני כמה וכמה פעמים תלונות על כמה קשה לאלבום לתפוס את תשומת ליבי בעידן של עודף גירויים בלתי נסבל. לאלבום הבכורה של “Everyone to the Anderson” לא היתה את הבעיה הזאת. הספיקו לי 15 השניות הראשונות של “High Brow, Low Brow, No Eye Brow” כדי לדעת שאת האלבום הזה אני אוהב.

אל תתנו לסוודרים, השפמים וכובעי הפרווה שבתמונות היח”צ להטעות אותכם. השלישיה הזאת אולי נראית כמו משהו שהייתם מוצאים על המרפסת של הפרוזדור (הישן, הישן), אבל אין שום דבר היפסטרי במוזיקה שלהם. עם מינון נכון של גיטרות חורקות ומלודיות נקיות, של מקצבים ואנטי מקצבים, ועם שירה וצרחה, “The Man Born From Inside of a Horse” הוא אחד האלבומים הסוחפים ששמעתי השנה. כבר ראיתי השוואה של הצליל שלהם לזה של Shellac. ואני הייתי מוסיף את פוגאזי, ואף, אללי, את Slint.

כמו בכל התאהבות מהירה, ההתפכחות נמצאת מעבר לפינה. במקרה של האלבום הזה זאת הגיעה כאשר ניסיתי להאזין לאלבום בעבודה, עם אוזניות כמובן (לא טרחתי לאתגר את הטעם של שותפי לחדר בפוסט-הארדקור). האנדרסונים כנראה קיבלו את עצתו של קרמבו, כיוון שהם מתחילים הכי חזק שלהם ולאט לאט מגבירים. וככל שהצליל של האלבום נעשה תקיף יותר ויותר, הלחץ על קליפת המוח נהיה כמעט בלתי נסבל. ובכל זאת, בהאזנה ביתית, האלבום הקצר, הייחודי והמלוטש הזה מסמן, אולי, כיוון מוזיקלי חיובי יותר לשנה הזאת.

שמתי לב לכך רק כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. אבל הפתיחה של Young Rivers, השיר הראשון באלבומם החדש של Young Widows, עם התיפוף האיטי והשירה הממלמלת מזכיר אף הוא, לפחות קצת, את טביעת האצבע היחודית של Slint. בהמשך, הצליל של  אלבומם השלישי של האלמנות הצעירות (לא לבלבל עם האלמנה האמיתית) נע לכיוונים צפויים יותר, עם הרבה הדים של ניק קייב (ביום ללא קיילי מינוג) או Swans (ביום שהם מיצרים משהו מלבד רעש טהור). למרבה הצער, מה שמדוייק ותמציתי אצל האנדרסונים הוא לעיתים קרובות ארוך וכמעט מייגע אצל האלמנות הצעירות. בהחלט נסלח למי שמסוגל ליצר שירים אדירים כמו Lean On The Ghost.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/07/Young_Widows-Young_Rivers.mp3]
Young Widows – Young Rivers

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/07/Young_Widows-In_And_Out_Of_Lightness.mp3]
Young Widows – In And Out Of Lightness

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/07/Young_Widows-Lean_On_The_Ghost.mp3]
Young Widows – Lean On The Ghost

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה –אחרי שתיקה מרובת חודשים, הייתי שמחה לחזור כדי להמליץ לכם על מוזיקה חדשה שתעיף לכם את השפם (למרות שנמרוד, שבניגוד להרגלו הרכרוכי, נתן פה כמה המלצות משובחות). אבל למעשה חזרתי רק כדי להיפרד בצער מעוזה, עמיתתי לקהילת בלוגיית המוזיקה החתולית-עברית, שהלכה לעולמה בגיל עשרים (אחרי יותר משלוש שנות כתיבה בבלוג). היי שלום עוזה! השיר הבא מוקדש לך.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/07/Piano_Magic-A_Fond_Farewell.mp3]
Piano Magic – A Fond Farewell

>

תגיות:   · · · · · · · · · 5 תגובות

והרי ידיעה שהגיעה זה עתה

6 בJuly, 2011 מאת נמרוד
להגיב

למען האמת לא התכוונתי להעלות היום כלום, אבל הידיעה על האלבום החדש של ההורורס תפסה אותי לא מוכן. בכל שנה אחרת הייתי מתרגש מידיעה כזאת הרבה פחות. אבל 2011 חסרה עבורי, עד כה, את השניים-שלושה אלבומים שיצדיקו באמת את קיומה. הרוק הגרנדיוזי אך האיכותי של The Horrors הוא ההפך המוחלט מהאינדי המתנחמד ששולט לאחרונה בכיפה – בדיוק מה שהשנה הזאת זקוקה לו. בשמיעה ראשונית הצלחתי לתפוס כמה רגעים מצויינים (שימו לב ל-“I can see through you”), אבל עוד שום דבר שמשתווה לרגעים הגדולים של Primary Colours. בכל מקרה, אתם מוזמנים לשמוע בעצמכם ולשתף אותי בדעתכם:

וגם: שכחתי לפרגן בפוסט הקודם לעיריית תל אביב וערוץ 8 על “אינדי סיטי” שנערך בלילה הלבן בתל אביב. ככה צריך להראות מיני-פסטיבל מוזיקה: מתחיל בזמן ומוקדם, עם שתי במות שמבטיחות שההמתנה בין הופעה להופעה תהיה קרובה לאפס, עם סאונד טוב, ליין-אפ איכותי (גם אם מעט צפוי), ובמתחם פתוח ורחב, שהצליח להכיל מאות אנשים בלי תחושה של צפיפות. כן יירבו.

 

תגיות:   · · · · 4 תגובות

רוק מתחכם

2 בJuly, 2011 מאת נמרוד
להגיב

כמה פעמים קראתם אותי מדבר על גאונות מוזיקלית? לא הרבה, אני מניח. האתוס של האינדי נוטה לזלזל בהשכלה מוזיקלית ובדירוג טכני של איכות היצירות, ומסתפק בתפיסה של טעם אישי. כלומר – מה שטוב זה פשוט מה שאני אוהב. ובכלל, מי אני שאדרג להקה אחת מול אחרת על פי ה”איכות” הסובייקטיבית שלה. אבל גם בממלכת האינדי הצנוע יש כמה הרכבים שמושג הגאונות בהחלט הולם אותם.

כשאני מתחיל להשתעמם מאימוני התופים שלי, אני בוחר לפעמים שיר מארסנל הפייבוריטים שלי ומנסה ללמוד אותו. השבוע החלטתי לנסות שני שירים של מנומנה, שהמקצבים שלהם נשמעו לי תמיד מורכבים מדי, עקומים מדי, ליכולת שלי. כשהבאתי את השירים האלו למורה שלי גיליתי משהו מעניין. ביצוע השירים השירים התגלתה כלא קשה במיוחד – גם עבורי, ובוודאי עבורו. להעלות את המקצב על הנייר – כלומר לשחזר בראשנו את תנועות הרגליים והידיים שכרגע עשינו – פעולה טכנית פשוטה בדרך כלל – התגלתה כמשימה קשה יותר.

אם יש משהו שהמטאל והרוק מתקדם לימדו אותנו, זה שלא חסרים נגנים בעולם שמסוגלים לייצר קטעים מורכבים שיולידו אינסוף שעות של תסכול בקרב אלפי נגנים חובבים בניסיון להתחקות אחריהם. אבל ליצור מקצב מקורי, אבל גם כזה שמתנגן מעצמו, שזורם בטבעיות מהאוזן לידיים והרגליים, הרבה לפני שהמוח מצליח לעכל אותו. כזה שגם מתופף מתחיל יכול לנגן אותו, אבל גם מתופף מנוסה יתקשה להסביר אותו – זאת כבר גאונות אמיתית.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/07/Menomena-Air_Aid.mp3]
Menomena – Air Aid

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/07/Menomena-Cough_Coughing.mp3]
Menomena – Cough Coughing

וגם – הצטברו לי כמה וכמה המלצות מעניינות לאחרונה. במקום לנסות ולדחוס אותם לפוסט אחד ארוך, אני אשתדל לפרסם אותם אחד אחד בפוסטים קצרים ותכופים, שזה הראשון מביניהם. כך שאם אצליח להתגבר על הנטייה הדחיינית שלי, אני מאוד מקווה שתשמעו ממני שוב בקרוב.

תגיות:   · · · · · 3 תגובות

בחזרה לעתיד

18 בJune, 2011 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל: אם עוד לא צפיתם בסדרה הטובה ביותר בכל הזמנים, אז זה הרגע להתחיל. אם כבר צפיתם, או שאתם זקוקים לשכנוע נוסף, מיטל שרון תירגמה ב”הסיפור האמיתי והמזעזע” ראיון בארבעה חלקים של ניק הורנבי עם דייוויד סימון, יוצר הסמויה, שעוזרת להסביר איך יצירה כל כך חריגה בנוף הטלויזיוני הצליחה להסתנן לטלויזיה האמריקאית.

הקיסר של ארצות הברית.

הנה ווידוי כואב – יש לי אייפד. לפני שאתם מעקמים את אפכם ומוחקים בזלזול את הבלוג מרשימת המועדפים שלכם, דעו רק שיש לי תרוץ טוב – בדמות הדוד הנדיב שכל ישראלי מחוייב, על פי חוק, להחזיק בחו”ל. זה של האישה הגיע לאחרונה לביקור ובידו אייפד חדש ונוצץ. על אף ניסיונות ההתנגדות התקיפים שלנו (“וואי, תודה, גרררר… אייפד”), הדוד לא הסכים לקבל לא כתשובה. כיוון שיחסי ישראל-ארה”ב גם כך בשפל התרצינו, בלב כבד, ולו רק כדי למנוע התדרדרות נוספת.

אז כן, מדובר בלא יותר מצעצוע חביב וריקני, למי שמעוניין להשקיע כמה אלפי שקלים על מנת לשפר את חוויית ה-Fruit Ninja שלו (יש גירסא לשני שחקנים, ייפי!). אני, לעומת זאת, עושה בו לאחרונה שימוש בעיקר כקורא דיגיטלי. על החסרונות שלו כקורא שאינו מבוסס על דיו דיגיטלי הוא מפצה עם המסך הצבעוני שמאפשר, לדוגמא, לקרוא עליו קומיקס.

ואכן אני מנצל את ההזדמנות לקריאה חוזרת של כל הכרכים של The Sandman, יצירתו רחבת ההיקף של ניל גיימן. למי שלא צלל ל-75 החוברות של הקומיקס המופלא הזה, The Sandman הוא אוסף של סיפורים נפרדים, לצד כמה עלילות נמשכות, שכולן קשורות בצורה זו או אחרת לעולם החלומות, בו מורפיאוס, שליט אותו עולם, הוא הגיבור הראשי.

כמובן שניתן לקטלג את היצירה הזו תחת ז’אנר הפנטזיה. אך למרות המקום הנרחב שניתן ליצורים מיתיים ובני אלמוות שונים, היא עוסקת, בעיקרה, בבני אדם. מורפיאוס ו”אחיו” שולטים כל אחד במימד אחר של הקיום האנושי (כגון יאוש, תשוקה ומוות). ומרבית העלילות נעות סביב בני אנוש, בעיקר כאלו שעולם החלומות משחק תפקיד משמעותי בחייהם. ובניגוד, נניח, ליצירות האינטיליגנטיות אך הקרירות של אלן מור, Sandman שופע בדמויות אנושיות ועגולות שניתן להזדהות איתן.

גיימן, שמתעלה כאן על הרומנים הכתובים שלו, מרבה להשתמש באירועים ודמויות היסטוריות ובקפיצות על ציר הזמן. מאירועים שקורים אלפי שנים בעבר, דרך סיפורים שסובבים סביב התיאטרון הנודד של שייקספיר או ימי המהפכה הצרפתית, ועד למלחמת המפרץ הראשונה, שאירעה במקביל לזמן כתיבת היצירה. מרתק במיוחד השימוש בדמויות ואירועים היסטוריים שוליים, כמו דמותו האקצנטרית של “הקיסר של ארצות הברית”, שמהווה בסיס לאחד הסיפורים המרתקים ביותר.

אני רחוק מלהיות חובב קומיקס אמיתי, וקראתי מעט מאוד יצירות רציניות בז’אנר  (המלצות יתקבלו בברכה), כך שקשה לי לדרג את The Sandman ביחס לרומנים גרפיים אחרים. אבל ברשימת הספרים המומלצים שלי – לחובבי קומיקס או לא – הוא בהחלט מדורג גבוה.

בוודאי שמתם לב שבכל הנוגע לאוצר מילים, העברית המודרנית והצעירה מפגרת בהרבה ביחס לאחיותיה שמעבר לים. כך, לדוגמא, אין בעברית הבדל בין Vocals, Singing או Poetry – כולם מיתרגמים לרוב ל”שירה”. לכן, כשמתרגמים לעברית מונחים מעולם הפופ, לפתע כל כך הרבה מונח על כתפיה של המילה הפשוטה הזו. ואולי זה חלק מהסיבה ששירי משוררים הם תופעה כל כך נפוצה בפופ העברי.

כשאני מקשיב ל-Gloss Drop, האלבום החדש של Battles אני מוצא את עצמי מתגעגע לשירה של טיונדאי ברקסטון, שעזב את הלהקה לאחר אלבום הבכורה. כשאני אומר שירה אני לא מתכוון ל-Singing ובוודאי לא ל-Poetry, אלא ל-Vocals בצורתם הפשוטה ביותר. לא משנה כמה פעמים הקשבתי ל-Atlas, שיר השנה שלי ל-2007, והראשון שנכתב עליו בבלוג זה, אף פעם לא טרחתי להכיר ממש את המילים (כצפוי, מתברר שאלו מביכות במיוחד). מבחינתי מיתרי הקול של ברקסטון היו עוד כלי נגינה במערך המושלם של אחת הלהקות הייחודיות והעתידניות ביותר בעולם. זאת שלסגנון המוזיקלי שלה ימצאו שם רק בעוד עשור.

אחרי כמה השמעות הצלחתי סוף סוף לאהוב את Gloss Drop. את שיר השנה שלי אני לא אמצא כאן, אבל לשלושת חברי הלהקה הנותרים יש עדיין שפע של כישרון, מספיק כדי ליצור כמה מהקטעים המרתקים ביותר שיצאו השנה. מספיק על מנת להישאר, עם או בלי Vocals, הלהקה הנכונה ביותר להאזין לה אם אתם רוצים לדעת איך תשמע המוזיקה שהילדים שלכם יאזינו לה בדלוריאן המעופפת שלהם.

ככה הם נשמעו פעם:

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/06/Battles-Atlas.mp3]
Battles – Atlas

כאן הם מארחים את גארי ניומן.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/06/Battles-My_Machines_(Featuring_Gary_Numan).mp3]
Battles – My Machines (Featuring Gary Numan)

וכאן הם לבד לגמרי

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/06/Battles-Wall_Street.mp3]
Battles – Wall Street

כשאני מרפרף על בלוגי מוזיקה, שמות של להקות תמיד ימשכו אותי מכאלו של זמרים וזמרות. הסיכוי שלי להתחבר לאמן מיוסר עם גיטרה אקוסטית שסוחב טראומות מהחרם שעשו עליו בחטיבת הביניים הולך ופוחת עם השנים. לכן גם במקרה של טום וק הציפיות שלי היו נמוכות. אך, למרבה השמחה, וק רחוק מאוד מהסטיגמה הסינגר-סונגרייטריות. אלבומו השני (אחרי שבע שנות העלמות), Leisure Seizure, מלא בשירים יצירתיים ומגוון סגנוני מרשים, בלי שמץ של בכינות.  זה שאקח איתי הלאה הוא ללא ספק “A Chore” שמקורי גם מוזיקלית וגם בזכות המסר המיזנטרופי (ואם יש משהו שחסר בעולם האינדי, זה קצת מיזנטרופיות בריאה).

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/06/Tom_Vek-Aroused.mp3]
Tom Vek – Aroused

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/06/Tom_Vek-A_Chore.mp3]
Tom Vek – A Chore

אה כן – ראיתי השבוע גם את “האנה” ואת אקס-מן: ההתחלה. שניהם מצוינים ושווים צפיה על המסך הגדול. רוצו מהר, לפני שיגמר.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · 6 תגובות

אומרים שהיה פה שמח

30 בMay, 2011 מאת נמרוד
להגיב

רציתי לפרסם השבוע פוסט של ממש, אבל השבוע האחרון לחוץ בצורה בלתי רגילה. אבל לפחות לא אתחמק מההתחייבות שלי לפרסם את הפלייליסט של התקלוט שלי בפרוזדור בשבת (שני אנשים כבר ביקשו לקבל אותו – מחמיא לאללה!).

קודם כל, היה זה הביקור הראשון שלי בפרוזדור החדש. ואין ספק שמדובר במקום שונה לגמרי. הקהל השתנה, ונהיה צעיר עוד יותר, והרבה פחות הומוגני. העלמותו של הקהל הסופר אופנתי איפשרה לי להעלות שירים כמו We Share Our Mother’s Health, שהיפסטרים של ממש אולי היו מעקמים את האף מול נדושותו. מצד שני, אם אכן היו עיקומי אף לא זכיתי לראות אותם שכן המיקום של עמדת הדי ג’יי הוא כזה שצופה רק על חלק קטן מאוד מהקהל במקום. די מבאס לא לראות את התגובות של האנשים למוסיקה שאתה מנגן.

כיוון שהייתי הראשון מבין שלושתינו (אחרי אורי זר אביב, ואחריו עידו שחם, ראו את הפוסט שלו על הערב), יכולתי להיצמד לפלייליסט שבניתי מראש, מבלי להתחשב באווירה שהשאיר אחריו קודמי. הסט נע מהשקט (שבעשר בערב ניגנתי בעיקר לעצמי, מן הסתם גם בגלל גמר ליגת האלופות ששודר במקביל) למקפיץ, ומלהיטי אינדי חדשים (Arctic Monkeys, TV On The Radio) לבין שירים נידחים יותר שתפסו אותי בחודשים האחרונים שאהבתי (Youngteam, Connan Mockasin), עם כמה “קלאסיקות” (The Faint, Jon Spencer). גם מקומו של גיל סקוט הרון מנוחתו עדן לא נפקד.

לסיכום – פחות מהנה מהשסק, עם אווירה קצת מאכזבת. אבל לתקלט זה בשבילי, עדיין, חוויה משמחת להפליא.

הנה הפלייליסט המלא. את הזיפ המפנק עם כל השירים תוכלו להוריד מכאן.

Connan Mockasin – It’s Choade My Dear
Dark Dark Dark – In Your Dreams
Thurston Moore – Circulation
Gil Scott Heron – Me And The Devil
Dr. Octagon – 3000
TV On The Radio – Second Song
Low – Witches
Plates of Cake – Emil the Soldier
Portugal. The Man – People Say
Akron/Family – So It Goes
Dutch Uncles – Fragrant
Arctic Monkeys – Brick By Brick
UNKLE and Nick Cave – Money And Run
Youngteam – Adrift
Metronomy – She Wants
Mother Mother – The Stand
Jon Spencer Blues Explosion – Very Rare
Computer Magic – Spectronic
Royksopp – What Else Is There?
Austra – Lose It
Oh Land – Sun Of A Gun
The Knife – We Share Our Mothers Health
We are Enfant Terrible – Filthy Love
Cut Copy – Pharaohs & Pyramids
tUnE-yArDs – Bizness
Death From Above 1979 – Romantic Rights (Dahlback Remix)
The Faint – Agenda suicide

תגיות:   · · · · · 4 תגובות