טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

פוסט זריז – ויאללה לנתב”ג

21 בSeptember, 2013 מאת נמרוד
להגיב

כרגיל, הבטחתי לעצמי שאני אספיק להעלות עוד פוסט אחד לפני החופשה הקצרה שלי (שבועיים ביוון, אם תהיתם). וכרגיל, לא מצאתי משהו מעניין להגיד על כל מה ששמעתי בחודשים האחרונים. אבל הגיע הזמן להכיר בעובדות – אתם כאן בשביל המוזיקה. וכזאת, למרבה השמחה, יש בשפע. אז יאללה, לעניינים:

Deptford Goth

Life After Defo, האלבום הלא ממש חדש של דניאל וולהאוס תחת השם Deptford Goth, מזכיר שוב שכותב שירים שרוצה לתפוס את תשומת הלב שלי צריך כנראה לעטוף אותו בעטיפה נוחה לעיכול. האלקטרוניקה-לייט שלו לא תפתיע את מי שמכיר, למשל, את The Postal Service, או כל סינגר-סונגרייטרים אחרים שגילו את הסאמפלר. אבל יש פה שפע של שירים יפים, עם הפקה מצויינת, שמצליחים לגרום לאלבום הזה לשרוד היטב בפלייליסט שלי בחודשים האחרונים. עובד טוב במיוחד בסוף יום עבודה מתיש.


Deptford Goth – Life After Defo


Deptford Goth – Feel Real


Deptford Goth – Union

ה-EP הקודם של Outfit נכנס בשנה שעברה לרשימת אלבומי השנה שלי. אבל חלק מהברק של ארבעת השירים האלו קצת התעמעם בדרך לאלבום הבכורה. אבל Performance הוא רק חצי אכזבה – ועדיין יש פה מספיק כישרון ושירים טובים כדי להצדיק האזנה. האלבום נשמע, פחות או יותר, כמו גירסת להקה המלאה של האלבום של Depford Goth (למעשה, אפשר בקלות להתבלבל בין חלק מהשירים של שני האלבומים), ואולי רק קצת פחות מוצלח.


Outfit – Elephant Days


Outfit – Nothing Big

Moderat-II

Moderat, האיחוד של Modeselektor ו-Apparat, חזרו באלבום חדש אחרי ארבע שנות שתיקה. בהתאם לנוגעים בדבר, תוכלו למצוא שם קצת חפירות אלקטרוניות, אבל גם כמה שירים של ממש שביקום אחר יכלו להיות להיטי ענק. אם נמאס לכם מהאלקטרוניקה המפוהקת של שני האלבומים הקודמים בפוסט, זה המקום ללכת אליו.


Moderat – Bad Kingdom


Moderat – Gita

לסיום – How I got Over של הרוטס הוא כנראה האלבום האהוב שלי של הלהקה. כנראה שאני נהנה יותר מאינספור שיתופי הפעולה באלבום ההוא מאשר מהאלבומים שהלהקה הוציאה בעצמה. עכשיו הם חוזרים לשתף פעולה, הפעם עם אלוויס קוסטלו. וכיוון שהרוטס הם כנראה ההרכב היחיד בעולם שיכול לבנות לוונילה אייס הפקה שתגרום לו להישמע כמו הדבר הגדול הבא, כשהם חוברים לאיש והכובע זה כבר ממש לא הוגן. בחייכם, תשאירו קצת סטייל גם לאחרים!

תהנו בלעדי בשבועיים הקרובים, ואם אתם פוגשים אותי בשדה תעופה בדרך חזרה, בבקשה בלי ספויילרים ל”שובר שורות”!

תגיות:   · · · · · · · · אין תגובות

אוהב/לא אוהב, חלק ב: אתם החוליה החלשה.

7 בSeptember, 2013 מאת נמרוד
להגיב

חגיגות סוף השנה (ואני מתכוון כמובן לאלו עם השיכורים, הספירה לאחור והזוגות הדביקים המתנשקים, לא לחיקוי המוזר עם הדודות, התפוחים בדבש והדג הג’לטיני שמתקיים בימים אלה) הם עבורי גם מסיבת פרידה מחלק גדול מהמוזיקה של אותה השנה. בזמן שאני עובר שוב על האלבומים של אותה השנה, המוח כבר רושם לעצמו מי לראש ומי לזנב – למי אחזור שוב ושוב שנה אחרי שנה, ואילו אלבומים ישכנו לנצח חסרי מעש בתיקיה מאובקת על הדיסק הקשיח.

התהליך הזה הוא לא לחלוטין מודע, וגם לא תמיד צפוי – הרבה פעמים אני מוצא את עצמי חוזר דווקא לאלבומים שחשתי אליהם במקור לא יותר מחיבה מהוססת, או זורק בצד הדרך כמה מאלבומי השנה שלי. אבל די ברור מי יהיו הראשונים ללכת – אלו האלבומים המורכבים, האווריריים, עם הבעירה האיטית – אלו שאי אפשר לפרק למנות קצובות של האזנה קצרה בדרך מהבית לעבודה. אני זוכר היטב את הימים שבהם אלבום חדש היה חוויה נדירה שצריך כמה ימים כדי לעכל – אבל כבר ממזמן אני מכור לריגושים מידיים, חסר סבלנות לכל דבר שגוזל ממני יותר מדי זמן האזנה יקר. בקיצור, אלבומים יקרים – זה לא אתם, זה אני.

אז מי המעומדים השנתיים להדחה? הראשון לא יכול להיחשב שכזה, כיוון שמעולם לא נכנס לרשימת המועמדים. אחד האלבומים המצופים, המסקרנים והמדוברים של השנה הוא כזה שאני עדיין מנסה להבין. ממש כמו עם אלבומיהם הקודמים, גם Tomorrow’s Harvest לא עזר לי לפענח את הקסם של Boards Of Canada. כשלהקה נערצת חוזרת בהפתעה לפעילות אחרי שבע שנות שתיקה, אפשר להבין את ההתרגשות. אבל נבצר מבינתי להבין מה מרגש במוזיקה עצמה.

Boards Of Canada

אני לא נוטה לשפוט טעם של אחרים, או להניח ששלי טוב יותר רק כיוון שהוא שלי. אבל ברוב המקרים של אמנים נחשבים במיוחד או נערצים, מאייל גולן ועד Death Grips, אני לפחות מצליח להבין את הייחוד שגורם לקהל להתקהל סביבם, גם אם המוזיקה עצמה לא מדברת אלי. אבל גם אחרי לא מעט האזנות קשה לי להבין מה מיחד את המינימליזם הנקי והאיטי של Boards Of Canada מעשרות אמנים שעושים פחות או יותר את אותו הדבר. כיוון שאני כנראה אמשיך שלא להבין, לא נותר לי אלא לשמוח בשמחתם של כל המעריצים שהעלו סטטוסים נרגשים על האלבום החדש הלהקה, מאז ההודעה החידתית שבישרה לראשונה על הקאמבק המפתיע.


Boards of Canada – cold earth


Boards of Canada – reach for the dead

האלבום השני שייך ללהקה שחוסר מקוריות הוא הדבר האחרון שניתן לטעון לגביה. ובכל זאת, סיגור רוס מעולם לא הייתה אחד מהאמנים האהובים עלי, ובשנים האחרונות התחלתי לאבד בהדרגה את הקשר אליה. האלבומים שלה הפכו לדלילים יותר ויותר, ובעיני גם לקצת אנמיים. Kveikur הוא עבורי האלבום שמחזיר אותם סוף סוף לתודעה. האלבום הבועט והעוצמתי הזה, אולי האינטנסיבי שלהם אי פעם, עשוי להיחשב לפשטני יחסית – אבל כשהשיא המוזיקלי הראשון מגיע כבר 30 שניות לתוך השיר הראשון, חובב ריגושים זולים שכמוני לא יכול שלא להיות מרוצה.


Sigur Rós – Brennisteinn


Sigur Rós – Isjaki

Hookworms - Pearl Mystic

אבל הזוכה הגדול של קטגוריית ה”כנראה-לא-נתראה-בשנה-הבאה” שייך ללהקה האלמונית מבין השלושה. זה לקח ארבע או חמש האזנות, אבל סוף סוף נכנעתי סופית לקסם של Pearl Mystic, אלבום הבכורה של Hookworms, להקת Psych/Drone/Krautrock/ווטאבר בריטית. והשבוע סוף סוף האזנתי לו כמו שצריך – ברצף וללא הפרעות, בשעת לילה, בווליום גבוה מהמקובל בשעות הללו (בין הרמקולים, התופים והמיקסרים של האישה – אנחנו כנראה לא השכנים הפופולריים בבניין) – כשהשירים מהדהדים אחד לתוך השני, וליין הבס העמוק והאינסופי ממלא את החדר. כל האזנה לאלבום מקרבת אותו לרשימת אלבומי השנה שלי – ועוד מוקדם להתחייב, אבל יש אפילו סיכוי שניפגש שוב גם ב-2014.


Hookworms – In Our Time


Hookworms – Since We Have Changed

תגיות:   · · · · · 8 תגובות

אוהב/לא אוהב, חלק א: הידד למהגרי העבודה.

22 בAugust, 2013 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל: המוזיקה של גבריאל בלחסן היא בדיוק מסוג הדברים שאני מנסה להתחמק מהם – חיטוטי נפש עמוקים ומלאי כישרון שמשאירים אותי מלא הערכה, אבל גם בלי שום חשק להאזין להם שוב ושוב. ועכשיו, אחרי שהאבק שקע על כל הדברים היפים שנכתבו עליו, ישבתי והקשבתי לכמה שעות של מוזיקה של בלחסן. זה הזכיר לי איזה כותב שירים גדול הוא, אבל גם למה אני כל כך מתקשה לחזור לאלבומים האלו שוב. אז תאזינו, אבל בזהירות – עצב זה דבר מדבק.

אין לי תירוץ טוב מלבד עצלנות (טוב נו, וגם חתונה), אבל מבט לאחור מגלה שכבר 4 חודשים לא כתבתי על מוזיקה חדשה. ולמרות שהשנה הזאת קצת חלשה מבחינתי (ואולי התשישות המוזיקלית כבר מכריעה אותי), עדיין הצטברו לי לא מעט אלבומים להמליץ עליהם. נראה שאין ברירה אלא להשלים את הפער בשבועות הקרובים, בסדרת פוסטים שתציג כמה מהאלבומים שאהבתי בחודשים האחרונים, וגם כאלו שלא אהבתי אבל ראויים להתייחסות. ונתחיל עם האלבום המדובר ביותר של החודשיים האחרונים:

מישהו יצטרך להסביר לי (שוב) את ההתרגשות סביב האלבום החדש של קניה ווסט. כן, ההפקה המוזיקלית נהדרת ואמן מיינסטרים כמו ווסט צריך הרבה אומץ – שהוא משלם עליו במכירות אלבומים – ליצור אלבומים יותר ויותר שאפתניים, נועזים, ולא ידידותיים למאזין. למען האמת, אם זה היה האלבום הראשון של ווסט סביר להניח שקהל מיינסטרים לא היה בכלל נחשף לקיומו. ועדיין, הכל קם ונופל אצלי על הפרסונה של האדם מאחורי המוזיקה.

Kanye West

אני לא רוצה לחזור שוב על דברים שכבר אמרתי בפוסט הקודם על ווסט. אבל עדיין קשה לי להבין איך מבקרים יכולים לקבל את פולחן האישיות הבלתי נגמר הזה בשיוויון נפש. איך אפשר לסבול אדם שמכריז על עצמו באותה נחרצות גם כלוחם למען זכויות השחורים, גם כבחור אותנטי שבא משום מקום, גם כגבר-גבר וגם כאלוהים. איך אמן כזה יכול להיות מוערך יותר מהגאונות הצנועה של הרוטס או מאלפי אמני היפ-הופ קטנים, טובים יותר או פחות, שלפחות לא נשמעים כאילו הם הולכים לישון כל לילה מחובקים עם המראה.

לא שחסרים אמנים שאני אוהב שכותבים שטויות, או כאלו שאני אפילו לא טורח להבין על מה הם שרים. אבל כשקניה ווסט שר שוב ושוב, בדיקציה ברורה, “I am a god” פשוט אי אפשר להתעלם. ושום כמות של תירוצי הפוך על הפוך לא יכולים לשכנע אותי שווסט לא מצפה שאני אפול מיד על הברכיים ואשתחווה אפיים ארצה.

ואם כבר מדברים על היפ-הופ איכותי:

סקוטלנד היא לא המדינה הראשונה בעולם שתחשבו עליו כשתרצו להתעדכן בסצינת ההיפ-הופ המקומית. למעשה, המדינה הג’ינג’ית בעולם כנראה תשב אי שם בסוף התור יחד עם נורווגיה והותיקן. אבל כמו הרבה דברים טובים בממלכה הבריטית (נניח, אוכל רחוב שהוא לא קיבת כבש ממולאת) –  גם כאן את המחסור ממלאים מהגרים.

Young Fathers

Young Fathers הם שלישיה שמורכבת משני מהגרים אפריקאים מניגריה ומליבריה, יחד עם בחור סקוטי מקומי. ואם התמונה של הבחור הלבן שנמעך בין שני שחורים היפסטריים למראה מזכירה לכם את TV on the Radio, תשמחו אולי לגלות שהדימיון גם נשמע לאוזן. Tape Two, המיני אלבום השני שלהם (נחשו איך קראו לראשון) הוא 23 דקות נהדרות של פאנק והיפ-הופ ידידותי לילדי אינדי, ועם מעט מאוד רגעים חלשים. ואם טרם שמעתם אותו, זה הזמן לקפוץ על העגלה.


Young Fathers – Come to Life


Young Fathers – Mr. Martyr


Young Fathers – Only Child

ואם כבר הזכרנו אותם – הנה גם השיר החדש והלא רע בכלל של TV On The Radio:


TV On the Radio – Mercy

אלבום הבכורה של דון גיבסון, All Hell, נכנס אצלי לרשימת אלבומי השנה של 2012 כבר בהאזנה הראשונה לשיר השני שלו. Tiffany Lou היה שיר כל כך ממכר ושונה מכל מה ששמעתי באותה שנה, שיכולתי בקלות להתעלם מלא מעט פילרים שבאו בהמשך האלבום. לאלבום השני של גיבסון אין סיכוי לשחזר את ההלם הראשוני הזה, אבל מדובר עדיין באלבום נהדר, וכנראה שלם יותר מקודמו. הקול של גיבסון עדיין עמוק ומרשים, והרקעים המוזיקליים מרהיבים ומתפזרים לאין ספור כיוונים שונים. הפעם תוכלו למצוא בסלט המוזיקלי אמריקנה (“Kissin On the Blacktop”), מוזיקת עולם קצבית (“You Don’t Fade”), פסנתר צ’יזי (“Into the Sea”) ובהמשך למוטיב הסקוטי של היום – גם חמת חלילים (“Mad Ocean”). ורק השירה של גיבסון קושרת את הכל בצורה מושלמת לאחד האלבומים הסוחפים של השנה.


Daughn Gibson – You Don’t Fade


Daughn Gibson – Mad Ocean


Daughn Gibson – Phantom Rider

לסיום: עידו שחם, חבר ושותף לתקלוטים ושאר ירקות פצח בתוכנית רדיו חדשה ברדיו הבינתחומי, כל יום שלישי בשמונה בערב, עם המון מוזיקה מצויינת. את ארכיון התוכניות תוכלו למצוא בדף ה-icast של המאזין. תהנו!

תגיות:   · · · · · · · · · 4 תגובות

לשיר עם אצבעות באוזניים

1 בAugust, 2013 מאת נמרוד
להגיב

כבר בתור מחוץ ללבונטין אפשר היה להרגיש שאני לא בסביבה הטבעית שלי. לשילוב הרגיל של היפסטרים וסתם חנונים חובבי אינדי, הצטרפו לפתע ילדים עם מבט זועם וילדות עם שיער סגול. אוירה של פאנק באוויר.

אז מי מהשניים הוא קהל היעד של Cloud Nothings? אני מניח ששניהם. יש המון פאנק בצורה שבה הלהקה מגישה את המוזיקה שלה, אבל הזעם שלה נראה כמופנה יותר כלפי פנים מאשר כלפי חוץ. עם מעט מאוד מילים (שיר ממוצע ב-Attack On Memory, אלבומם האחרון, כולל בין ארבעה לעשרה משפטים קצרים שחוזרים על עצמם) הלהקה ייצרה אלבום שכולו מרירות וחרטה. האם להיתלות באחד האילנות הגבוהים בסביבה, Cloud Nothings נשמעים בעיקר כמו גירסא מופשטת ועירומה של נירוונה.

ואיך כל זה מתרגם להופעה? קודם כל מאוד אינטנסיבי – השירים המהודקים של האלבום מקבלים טיפול חופשי ומרושל, הקול הצרוד של דילן באלדי חורק ומחוספס מהרגיל, והגלישות המדודות אל מחוץ למבני השירים שהאלבום מצטיין בהם הופכות לגסות יותר ויותר. בדיוק הדרך הנכונה לבדל את החוויה של הופעה חיה מהגירסא המוקלטת שלו.

Cloud Nothings גם יודעים לשם מה התכנסנו – Attack On Memory בוצע בשלמותו, ובצדק. מדובר באלבום בלי טיפת שומן, ששני האלבומים הקודמים של הלהקה (שזכו לשיר או שניים בלבד) מחוירים לעומתו. והתוצאה הייתה הופעה קצרה ללא כמעט שום רגע מיותר.

Cloud Nothings

ובכל זאת שני דברים רעים היו בהופעה: הרמקולים הקדמיים והרמקולים האחוריים. אני מוכן לסלוח ללבונטין על החום, המחנק, הרצפה הכל כך דביקה שהיא מאיימת לתלוש את סוליות הנעליים, ועל העמוד המפורסם שמסתיר חצי במה – אבל ראבק, תנו לשמוע מוזיקה כמו שצריך. ואם במרבית ההופעה היה אפשר לשכוח את הסאונד הגרוע, בעיקר בזכות המוח שלי שהשלים, מתוך עשרות האזנות לאלבום, את החלקים שהרמקולים שכחו לספק, ההדרן הפך כבר לבלתי נסבל. Wasted Days, תשע הדקות הנהדרות, שרובן מורכב מחפירה מוזיקלית שבאלבום יושבות על התפר המדוייק שבין מלודיה לרעש, הפכו לחפירה מוחלטת דרך הרמקולים של הלבונטין. ובהדרגה החיוך על הפנים נמחק והידיים נתחבו עמוק לאוזניים בנסיון להציל משהו מחוש השמיעה. Note To Self: לקנות אטמי אוזניים.

ובכל זאת, את המבחן האולטימטיבי ההופעה הזאת עברה – את השירים מתוכה לא הפסקתי לשיר בכל הדרך הביתה מההופעה, וגם בעודי שוטף מעלי את ריחות הלבונטין. היה נחמד רק אם הייתי גם מצליח לשמוע את עצמי שר.

תגיות:   · · · · · 4 תגובות

פוסט חתונה: מפייבמנט ועד מרגול

14 בJuly, 2013 מאת נמרוד
להגיב

משרד הפנים עשוי לא להסכים איתנו, אבל לפני שבועיים נטלי ואני התחתנו.

ראינו כבר יותר מדי מקרים מצערים של זוגות חילוניים שמפהקים מתחת לחופה מול רב שנושא נאום שאין שום קשר בינו לבין העולם שבו הם חיים, של חתן וכלה שמבלים חצי מהערב בניסיון להיזכר מאיזה צד של המשפחה הדודה הזאת שכל כך שמחה בשמחתם, של מצגות חתונה מביכות וסרטי חתונה שאף אחד לא יצפה בהם. את האירוע שלנו החלטנו לעשות בדיוק כמו האירוע שהיינו רוצים להיות מוזמנים אליו.

וההחלטה הראשונה והחשובה מכולם הייתה הפרדת הרשויות, או בשמה השני: “לא מאכילים חברים ולא מרקידים דודות”

במה שעשוי להירשם כאחת מהונאות הצ’קים הגדולות בהיסטוריה, בני המשפחה (הקרובה! בלי בני דודים סוג ג’ שאף אחד לא אוהב אבל לא היה נעים שלא להזמין) נאלצו לוותר על הרב, החופה, הכלה בשמלת הקצפת, החתן הלחוץ והמזיע, היונים והזיקוקים, ולהסתפק באוכל מצוין (בחתונה של עוגיו.נט לא יהיו קינוחי פרווה!), קוקטיילים, וחתן וכלה מחוייכים ורגועים ששמחו לקשקש עם האורחים, וחילקו מקרונים מעשי ידי הכלה (מתכונים תוכלו למצוא כאן).

Macarons

החברים, לעומת זאת, יכלו להשאיר את פנקס הצ’קים בבית, להסתפק במתנה צנועה, לדלג על החלק המתיש ולבוא לחגוג איתנו.

ומה עם המוזיקה, אתם שואלים? ובכן, בזמן שתכננו את שני האירועים הגעתי למסקנה מפתיעה – בעוד שמסיבה לחברים המוזיקה צריכה להתאים לכולם: מבלוגרי מוזיקה עמיתים ועד לזומביי גלגל”צ מהעבודה. באירוע המשפחתי אף אחד לא באמת יקשיב למוזיקה החרישית שברקע. אז כל עוד לא נרגיז אף אחד יותר מדי (מי שאילץ אותי לוותר על שיר החתונה הרומנטי הזה), אנחנו יכולים להשמיע מה שמתחשק לנו. לכן, את מוזיקת המעליות שמאפיינת אירועים מהסוג הזה החליפו שירי מסיבת קוקטייל מגניבים (Shake it out, Jungle Drum), שירי אהבה אלטרנטיביים (Ambulance, Sink the Seine, These New Presidents), קאברי אינדי עגמומיים (Everybody’s gotta learn Sometime, Superstar) ולבסוף כמה קלאסיקות אישיות שלי ושל נטלי (Demons, Bad ambassador, ולבסוף Tennessee, אחד משירי החתונה המקוריים בהיסטוריה). כנראה שהאוכל היה באמת טוב, כיוון שגם כשבלר ופייבמנט חפרו עם הגיטרות, אף אחד לא התלונן.

ובכל פעם שהערב נעשה מלחיץ או מתיש, יכולתי לשבות לרגע בצד, ולהמהם בשקט רגע מוזיקלי מושלם שנשמע מבעד לדיבורי הרקע. בצד השני של החדר, נטלי יכלה לעשות את אותו הדבר בדיוק, במסיבה זוגית קטנה שהייתה רק בראשנו.

Whiskey

ובמסיבה לחברים? שם עזבנו הכל ונתנו לחברים בננוצ’קה לבנות את הפלייליסט של הערב. קצת התרגשות וכמה דרינקים (לא יותר מדי, בכל זאת חתן אפילפטי) וגם בלוגר המוזיקה הסנוב ביותר מוצא את עצמו רוקד על הבר עם אשתו הטריה לצלילי קלאסיקות של מרגול.

פלייליסט החתונה:

Peggy Lee-Its A Good Day
Lesley Gore – Sunshine Lollipops & Rainbows
Antonio Carlos Jobim & Elis Regina – Aguas De Marco (Waters Of March)
The Turtles – Happy Together
TV on the Radio – Ambulance
Florence and the Machine – Shake It Out
Emiliana Torrini – Jungle Drum
Belle & Sebastian – Step Into My Office, Baby
The New Pornographers – The Bones of an Idol
Super Furry Animals – Northern Lites
Of Montreal – Sink the Seine + Cato as a Pun
The Flaming Lips – Yoshimi Battles the Pink Robots Pt.1
Calexico – Black Heart
Dirty Projectors – Stillness Is The Move
Grizzly Bear – Two Weeks
Why – These Few Presidents
Hot Chip – One Life Stand
LCD soundsystem – I Can Change
Fever Ray – Seven
Xx – Infinity
Cat Power – sea of love
The Moldy Peaches – Anyone Else But You
Beck – Everybody’s Gotta Learn Sometime
Sonic Youth – Superstar
Songs Ohia – Farewell Transmission
Silver Jews – Blue Arrangements
Pavement – We Dance
The National – Slow Show
The Divine Comedy – Mastermind
Doves – The Man Who Told Everything
Black Heart Procession – Its a crime I never told you about the diamonds in your eyes
Pixies – Here Comes Your Man
Blur – coffee and tv
The Divine Comedy – Bad Ambassador
Super Furry Animals – Demons
Silver Jews – Tennessee
Pavement – Fin

כל השירים בקובץ זיפ:

 

תגיות:   · · · · · · · 14 תגובות