טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

תוף כבר מת

17 בJune, 2013 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – למרות תנאים סביבתיים לא מושלמים, בשל זליגת סאונד קשה מההופעה של קרמל אפל פופ ומהמסיבה שנערכה מאוחר יותר במרתף למטה, היה די כיף בתקלוט בלבונטין לפני שבועיים. אחרי שעידו פתח בסט אגרסיבי מהרגיל (תוכלו למצוא אותו כאן) חלקתי עם ארז סובל את שארית הזמן ברצועות של חצאי שעות לאדם. הסט שלי התחיל בפאנק גרובי, המשיך בגראז’ רוק, ומשם למוזיקה יותר אוורירית, טיפה היפ-הופ ושלוש קלאסיקות אישיות לסיום. פלייליסט ספוטיפיי, רשימת השירים, וקובץ זיפ עם כל השירים לפניכם.

 

The Child Of Lov – Warrior
Woodkid – Run Boy Run
Outfit – Drakes
Primal Scream – 2013
Yeah Yeah Yeahs – Sacrilege
Blood Red Shoes – Red River
Suuns – 2020
Mudhoney – I Like it Small
Standish Carlyon – Nono Yoyo
The Knife – Wrap Your Arms Around Me
Gold Panda – Trust
Bonobo – First Fires (Ft. Grey Reverend)
Daughn Gibson – Tiffany Lou
The Invisible – Lifeline
Talib Kweli – Ready Set Go (feat Melanie Fiona)
Laurel Halo – Throw
Pavement – Grounded
Tapes ‘n Tapes – Crazy Eights
Modest Mouse – Black Cadillacs

והנה תמונה של עמדת הדי ג’יי עם עוזרת הדי ג’יי החיננית שסיפק המקום:

עמדת הדי ג'יי, והעוזרת החיננית

מרחב אישי. זה הדבר הראשון ששמתי לב אליו במוצ”ש בבארבי. ממזמן לא ראיתי את הבארבי כל כך ריק – כנראה מאז ההופעה מחרישת האוזניים של ה-Swans. וה-Liars, עם כל הכבוד לתיוג שלהם תחת קטגוריית הנויז רוק, היא להקה ידידותית בהרבה. ואני עוד דאגתי שלא ישארו לי כרטיסים – כנראה שאני לא ממש טוב בלהעריך את האטרקטיביות של אמני חוץ.

הדבר השני ששמתי לב אליו הוא האנשים על הבמה. אנגוס אנדרו במרכז עם כרס בולטת וטי שירט דהויה. ג’וליאן גרוס יושב מאחורי התופים עם מבט משועמם וחולצת הוואי מכוערת, ונראה כמו הדוד הקריפי שאתה אף פעם לא שוכח לציין שהקירבה בינכם היא דרך נישואים. אהרון המפיל, שעמד מאחורי הקלידים, היה היחיד מבין השלושה שנראה כמו חבר בלהקת רוקנרול. אבל המראה המוזנח-ולא-באופן-אופנתי שלהם הוא לא האופן היחיד שבו הליארז מסרבים ליפול לתוך התבנית של להקת רוק.

באחד הפרקים של How I met your mother בארני מנסה לשכנע את החברים שהחדש תמיד יותר טוב מהישן, וכמובן נכנס למעגל של סתירות עצמיות. הליארז, כך נראה, בהחלט מאמינים בפילוסופיה הזו. בהופעה בבארבי הם לא הסתפקו בשפע שירים מאלבומם האחרון, אלא גם ניגנו לא מעט שירים חדשים לגמרי. למזלם, הקהל הלא רב בהופעה קיבל באהבה את השירים החדשים (שנשמעו מצויינים בשמיעה ראשונה – ושמיעה ראשונה אף פעם לא מספיקה כשמדובר בליארז). כנראה עזרה להם העובדה שלליארז אין “Must have songs”, שבלעדיהם הופעה שלהם לא שלמה.

liars

ובכל זאת, אני בטוח שמרבית הקהל התאכזב מהמחסור בשירים ישנים יותר. Sisterworld ו-They Were Wrong, So We Drowned זכו ליצוג צנוע. אלבום הבכורה והאלבום הרביעי שלהם, שני הרליסים היותר ידידותיים ו”קליטים” של הלהקה, לא זכו אפילו להתייחסות. ומי שהגיע בעיקר בזכות Drum’s not dead – יצירת המופת המורכבת שהפכה אותם מלהקת שוליים עם קהל מצומצם ללהקה נערצת עם קהל מצומצם עוד יותר – נאלץ להסתפק בביצוע אחד בלבד של השיר הפותח. אם הייתי רואה את הפלייליסט של ההופעה מראש, כנראה שהייתי מכין את עצמי לאכזבה.

אבל לא יצאתי מאוכזב בכלל. קודם כל בזכות העובדה שהאלבום האחרון שלהם, WIXIW, הוא הקרוב ביותר ברוחו ליצירת המופת ההיא; התופים הוחלפו בסמפלרים, אבל האנרגיות והלב (ולפחות בעיני יש במוזיקה הלכאורה קרה של הליארז לא מעט לב) נשארו באותו המקום. ולמרות שמדובר במוזיקה אלקטרונית ברובה, הסאונד של הבארבי נתן למוזיקה של הלהקה לא מעט עוצמה, שהפכה אותה לתענוג לרגליים ולא רק לראש. גם הפרסונה הבימתית של אנדרו – שהמבט האדיש שלו הפך בהדרגה לטירוף בימתי (פחות מהסוג הפורטיסי ויותר מהסוג של האישפוז בכפיה), להתרוצצות ולחניקה עצמית עם כבל המיקרופון. לקראת הסוף (ובעיקר ב-“broken witch” המסיים), אפילו נרשמה אינטראקציה עם הקהל. הרולינג סטונז כבר אמרו שלא תמיד נקבל את כל מה שרצינו, אבל לפעמים את מה שאנחנו זקוקים לו – והליארז ידעו היטב למה הייתי זקוק.

 

תגיות:   · · · · · · 3 תגובות

בלוגים מחשבים את קיצם לאחור

30 בMay, 2013 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל: ביום שישי הקרוב נשתלט עידו שחם, ארז סובל ואנוכי על עמדת התיקלוט בלבונטין 7. את האיוונט בפייסבוק תוכלו למצוא כאן. בואו להגיד שלום.

תוחלת החיים של בלוגי מוזיקה ישראליים לא מרשימה במיוחד. במונחי הרשת הישראלית, הבלוג הזה בהחלט יכול להיחשב לקשיש, ורבים מאלו שהוקמו במקביל אליו כבר מריחים ממזמן את הביטים מלמטה. אפשר להבין את הסיבות – מרדף אחרי הדבר הגדול הבא הוא לרוב גם נטישה של מרבית הדברים הגדולים שבאו לפניו. ומשנה לשנה הפער בין מספר האלבומים הגדולים שמאחורי לאלו שעוד לפני הולך וגדל.

אז כמה שנים נותרו לקריירת הבלוגינג שלי? שלוש? ארבע? כמה זמן עוד יעבור עד שימאס לי לדלג מאלבום לאלבום, לחפש לא רק מוזיקה טובה, אלא כזאת שגם מעוררת בי השראה לכתוב. מה שבטוח הוא שכמות האלבומים האלו יורדת משנה לשנה, ואיתם גם קצב הפוסטים.

Evening Hymns

ובכל זאת, מדי פעם מגיע האלבום שמצדיק, לפחות חלקית, את המירוץ הזה. אלבום שלעולם לא הייתי מגיע אליו לולא עשרות האלבומים שהקשבתי להם לפניו ולא השאירו עלי שום חותם. אני לא בטוח מה בדיוק מבדיל את Spectral Dusk של Evening Hymns מהמוני אלבומי הסינגר-סונגרייטרים שהקשבתי להם בשנה האחרונה. כנראה שמדובר בשילוב הקולות של ג’ונאס בונאטה וסילביה סמית והיכולת של בונאטה לשלב בתוך ים המלל של כל שיר שורה או שתיים שמזכירות לי את הימים שבהם ישבתי בחדר עם דיסק ודפי המילים. מה שבטוח הוא שבכל ההאזנה, ברגעי השיא של Cabin in the Burn, העכבר נעצר במעופו ולכמה רגעים אני רק יושב ומקשיב.

אחרי שנכוותי כמה פעמים מאלבומים מושלמים שיצאו בימים האחרונים של השנה, אני לא נוהג לסכם את השנה לפני שהסתיימה. ובכל זאת, על שני תארים כבר מתחרה אלבום הבכורה של Child Of Lov. הראשון הוא שם האמן הגרוע, שנשמע כמו שם של אמן בומבמלה באיות של פקאצה. התואר השני (שאותו קשה להאמין שמישהו יגזול ממנו) הוא עטיפת האלבום המכוערת שמציגה, בכישרון של ילד בן 7 עם MS-Paint, סצינה מרהיבה מתוך נשף תחפושות היפסטרי על גבי תיבת נח, כשהפרות מוגשות ככיבוד בקציצה.

The Child Of Lov

אבל הבחור ההולנדי האנונימי בן ה-25, עם החזות השרמנטית של גובה חובות בשוק האפור, מתגלה כאמן מרשים שמנחית רצף של פצצות סול שבינן לבין צבע עורו הלבנבן אין שום קשר הגיוני. כשכל זה יושב בצורה מושלמת על ביטים פשוטים וממכרים, האלבום הזה לוקח אותי עשור אחורה, ל-EP הראשון והמרהיב של TV on the Radio. הכישרון המתפרץ שלו הספיק לבחור הצעיר על מנת להצליח ולרתום את דיימון אלברן ל-One Day, אחד השירים הטובים ביותר באלבום. דווקא שיתוף הפעולה עם MF DOOM מתברר כאחד השירים החלשים באלבום – כנראה שהיפ הופ תוקפני הוא הדבר האחרון שהאלבום הזה זקוק לו.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/05/The_Child_Of_Lov-One_Day_Feat_Damon_Albarn.mp3]
The Child Of Lov – One Day (Feat Damon Albarn)

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/05/The_Child_Of_Lov-Fly.mp3]
The Child Of Lov – Fly

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/05/The_Child_Of_Lov-Warrior.mp3]
The Child Of Lov – Warrior

תגיות:   · · · · · · · · · 5 תגובות

המהפכה לא תשודר בספוטיפיי

16 בMay, 2013 מאת נמרוד
להגיב

אחד המאפיינים של תעשיית המוזיקה של שנות ה-2000 היא ההאנשה של המוזיקאים. לפחות עבור אנשים בני יותר מ-12, מוזיקאים כיום הם כבר לא אלילים, מוזיקה לא הולכת לשנות את העולם, ויציאת אלבום יכולה להיות מרגשת לאנשים רבים, אבל לא אירוע שהעולם צריך לעצור את נשמתו לקראתו. ג’יימס מרפי הוא כנראה נער הפוסטר של העידן הזה – מוזיקאי שעושה מוזיקה חדשנית, מופלאה ומרתקת, אך נשאר אותו גיק המוזיקה השמנמן וחסר גינוני הכוכבות.

לכן היחס שדאפט פאנק מקבלים נראה לי כל כך חריג. מוזיקאים אדירים? אין לי ויכוח. החזרה שלהם לבמה מרגשת? נהדר. אבל היחס שהם מקבלים בשבועות האחרונים גובל בביברציה מוחלטת, עם כתבות כמו זאת, שמכתירה אותם לא סתם לאמנים הטובים או החשובים בעולם, אלא לכאלו שיכולים לשנות את עולם המוזיקה בהינף סינטיסייזר. כנראה שתחפושות רובוטים עוזרות להילחם בהאנשה.

אז אני מצטער מאוד לפוצץ את הבלון – דאפט פאנק, ממש כמו כל להקה אחרת, לא הולכים לגאול את עולם המוזיקה (אם הוא בכלל זקוק לגאולה). בעשרים השנה האחרונות היה רק אדם אחד ששינה את עולם המוזיקה במו ידיו, והוא לא היה מוזיקאי אלא סטודנט בשם שון פאנינג. מוזיקאים לא יכולים לשנות על עולם המוזיקה כיוון שעולם המוזיקה הוא כבר לא עולם בודד, אלא עשרות ומאות עולמות שונים שמורכבים מאינספור ז’אנרים ותתי ז’אנרים, שכל אחד מהם מיצג תת-דור שונה. בהחלט ייתכן שנירוונה הם הלהקה האחרונה שבאמת הגדירה דור.

Daft Punk

חופשי מהציפיות האלו, אין לי בעיה להנות מ-“Random Access Memories” (איזה שם אדיר לאלבום!). אני בהחלט נהנה ממנו יותר מכל דבר ששמעתי מדאפט פאנק אי פעם, אבל סביר להניח שהסיבה היא שאני פתוח היום הרבה יותר למוזיקה מהסוג הזה ממה שהייתי לפני 6 או 10 שנים. השירה הרובוטית בחלק מהשירים עדיין לא עושה לי את זה, בוודאי כאשר היא מופיעה בטראקים עדינים ופאנקיים כמו “Game of Love”. טראקים אחרים סובלים מרפטיטיביות יתר. זה בסדר כשמדובר בטראקים אינסטרומנטליים לחלוטין, כמו Giorgio by moroder שתשע הדקות שלו זורמות להפליא, אבל גורם לי למעט כאב ראש כאשר אותו משפט (נחשו מה הוא) חוזר במשך חמש וחצי דקות ב-“lose yourself to dance”. ועדיין, שפע של רעיונות מוזיקליים והוקים נהדרים הופכים את המגרעות של האלבום לנסלחות לחלוטין.

נראה שהעולם לא מסכים עם החיבה המהוססת שלי לאלבום הזה – Metacritic מתמלא בעוד ועוד ביקורות עם ציוני 10 עגולים, והשתפכויות נשפכות מכל פינה. אלבום השנה? בהחלט ייתכן. אלבום העשור? אני מציע לחכות עוד כמה שנים. אבל אני מוכן להתחייב שעולם המוזיקה יראה בדיוק אותו דבר מחר, מחרתיים, בעוד חודש ובעוד שנה, כשהאלבום החדש של דאפט פאנק יהיה עוד אלבום מצויין שיחליק אל מחוץ לפלייליסט של מרבית המאזינים, וישלף שוב כשיגיעו סיכומי העשור.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/05/Daft_Punk-Giorgio_by_Moroder.mp3]
Daft Punk – Giorgio by Moroder

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/05/Daft_Punk-Lose_Yourself_to_Dance.mp3]
Daft Punk – Lose Yourself to Dance

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/05/Daft_Punk-Motherboard.mp3]
Daft Punk – Motherboard

תגיות:   · · · · · 15 תגובות

העצלות משתלמת

13 בApril, 2013 מאת נמרוד
להגיב

כמו שקורה הרבה פעמים כאשר אני מעכב פוסט עוד ועוד, מישהו מקדים אותי וכותב אותו בשבילי. שנאמר – אל תדחה למחר מה שמישהו אחר כבר יעשה בשבילך מחרתיים. באופן לא מפתיע האיש הזה הוא ארז, שנראה שהבלוג שלו הולך לסחוט ממני הרבה הנהוני הסכמה. מדובר כמובן באלבום החדש של הפליימינג ליפס. אז אחרי שקראתם את הפוסט של ארז אתם מוזמנים לחזור לכאן ולקרוא את הסנט ורבע שנותרו לי לתרום לדיון.

אין ספק, The Terror ממשיך היטב את הקו המוזיקלי של Embryonic, ושניהם אלבומים נהדרים – טובים יותר או פחות מיושימי או The Soft Bulletin, זה כבר עניין של טעם (אצלי, למשל, Embryonic הוא האלבום הכי נחרש של הליפס בשנים האחרונות). קשה לי קצת לקבל את התפיסה של האלבומים האלו כ”נסיוניים”. השירים באלבום הם אולי לא הדברים שמהם עשויים החלומות של עורכי גלגל”צ, אבל אין כאן שום דבר שצריך להפחיד חובבי אינדי עם אוזן מנוסה. אם בא לכם להקשיב ליצירות אוונגרדיות (ובעיני לרוב סופר משעממות) באמת, נסו את ביקורות האלבומים של Tiny Mix Tapes. האלבום של הליפס הוא לא יותר מאינדי יצירתי למתקדמים, שמתחיל פחות או יותר היכן שרדיוהד נגמרים. לא כל השירים שומרים על אותה הרמה, אך מלבד “You Lust” – שיר שבנוי על קטע מוזיקלי נהדר אבל נמתח הרבה יותר מהנדרש, אין כאן אף רגע משעמם או מתיש.

The terror

כמובן הדברים שונים למדי כשמדובר באלבומי הקונספט הביזאריים של הפליימינג ליפס מהשנים האחרונות (אותם הזכרתי מספר פעמים). יש הרבה אלבומים שנחשבו ל”מתקדמים” בזמנם, אבל “התרככו” עם השנים, אבל אני לא רוצה לחיות בעולם שבו אלבום של 24 שעות שארוז בגולגולת אדם אמיתית הופך למשהו שבשגרה. בכל הפרוייקטים האלו הפליימינג ליפס הם לא להקה “מתקדמת” או “אוונגרדית” – הם פשוט חיים בעולם משלהם. אבל כל עוד הם מתכוונים לנחות פעם בכמה שנים על קרקע המציאות עם אלבום חדש ונהדר – הם מוזמנים לרחף להם הרחק הרחק בשאר ימות השנה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/04/The_Flaming_Lips-Be_Free_A_Way.mp3]
The Flaming Lips – Be Free, A Way

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/04/The_Flaming_Lips-Try_To_Explain.mp3]
The Flaming Lips – Try To Explain

דרך אגב: אני מאזין עכשיו שוב ל-“The Flaming Lips and Heady Fwends” מהשנה שעברה. נראה לי שגימיק הדם של Ke$ha והעירום של אריקה באדו קצת גנבו את הפוקוס ממה שיכול לחלוטין להיחשב לאלבום לגיטימי של הליפס.

דרך אגב 2: כל השנים האלו אני מאזין לליפס בלי לדעת שפעם, ממזמן, היה להם להיט מינורי שההצלחה שלו כנראה הספיקה על מנת לשכנע את חברת התקליטים שלהם להמשיך ולממן את הביזאריות ההולכת וגוברת שלהם. She Don’t Use” Jelly” הוא לא שיר באמת גרוע, אבל יש לו ניחוח עז של one-hit-wonder של להקות אלק-אלטרנטיב בניינטיז. אם מעולם לא הקשבתם לשיר הזה, יש סיכוי שההערכה שלכם לליפס תפחת בכמה גרמים אחרי שתלחצו על ה-play.

והאלבום המדובר השני של השבועות האחרונים הוא כמובן Shaking The Habitual של The Knife. בפעם הראשונה שהאזנתי לו עשיתי שתי טעויות – האזנתי לו דרך אוזניות, ודרך הממשק המחורבן של פיצ’פורק Advance, שכדרכם בקודש של פלצנים, לא מאפשר לעצור שירים או לדפדף בתוך השיר עצמו. לא תנאים אידאליים להאזנה לשירים מונוטוניים בני עשר או עשרים דקות. תוסיפו את הארטוורק הוורוד המהבהב שליווה את המוזיקה באתר, ותקבלו בחור אפילפטי וזועם.

האזנה חוזרת לאלבום, הפעם כמוזיקת רקע, הפכה את הדעה שלי לחיובית הרבה יותר. “Old Dreams Waiting to be realized” הוא עדיין 19 דקות שלעולם לא אקבל חזרה, אבל בתוך התבן יש גם לא מעט מוץ – כמה שירים מצויינים בתחילת האלבום (כולל “Wrap Your Arms Around Me” המהפנט) שירים מצויינים למחצה בהמשך (כמו “Raging Lung”, שיכל להיות אדיר אם הוא רק היו חותכים ממנו את ארבע הדקות האחרונות) ו-“Ready to Lose” המסיים, פיצוי טוב למי שהצליח לצלוח את כל רגעי השעמום שלפניו.

אבל אם באמת הייתי נהנה מהאלבום, כנראה שלא הייתי צריך למצוא לו נקודות זכות. לפחות מבחינתי, Shaking The Habitual הוא אכזבה – קשה לי לראות חוזר לאלבום הזה, בוודאי שלא במלואו, עוד שנה או שנתיים. בבחירה בין המונוטוניות חסרת הפואנטה של The Knife לבין הרעש והבלאגן של הפליימינג ליפס אני אבחר תמיד באחרונים.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/04/The_Knife-Wrap_Your_Arms_Around_Me.mp3]
The Knife – Wrap Your Arms Around Me

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/04/The_Knife-Ready_To_Lose.mp3]
The Knife – Ready To Lose

תגיות:   · · · · · · 2 תגובות

טוב שם טוב

17 בMarch, 2013 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל: אין לי מושג למה לא עשיתי את זה כבר בפוסט הקודם. אבל הנה עכשיו אני ממליץ על “אנטנות השמימה” בלוג המוזיקה החדש של ארז סובל. ארז, שחברי הפייסבוק שלו נהנים כבר זמן רב מטעמו המוזיקלי המשובח, החליט לפתוח את המלצותיו לקהל הרחב. בקיצור – רוצו לקרוא! אני מבטיח לא לקנא.

suuns

אם יצא לכם לעקוב אחר בלוג המוזיקה של עידו שחם, אתם בוודאי יודעים שהטעם המוזיקלי שלנו שונה למדי. ועדיין, יש בינינו כמה וכמה נקודות חיבור. מה שמבטיח שבכל פעם שנתקלט ביחד, יגיע הרגע שבו האזניים שלי יזדקפו במפתיע ואני ארוץ אל מאחורי העמדה כדי לגלות מה עידו מנגן. הפעם מדובר היה ב-Suuns, הלהקה השנואה ביותר על מתקני איות. האלבום החדש שלהם כבר ישב אי שם ברשימת ההשמעה העתידית שלי, וקפץ לראשה מיד אחרי התקלוט המשותף שלי ושל עידו בסודה בר.

המוזיקה המהדהדת של Suuns, עם הגיטרות החורקות, נתפסת מיד במוח. ותעיד העובדה שהאישה, שישבה משועממת למדי בארבע שעות התיקלוט, זיהתה מיד את “2020” כשהשמעתי אותו שוב אצלנו בדירה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/03/Suuns-2020.mp3]
Suuns – 2020

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/03/Suuns-Mirror_Mirror.mp3]
Suuns – Mirror Mirror

החלק שלי בתיקלוט הורכב בעיקר מפייבוריטים מהשנה שעברה, לצד חיזוקים טריים מ-2013 וישנים יותר משנים קודמות. הנה רשימת השירים ופלייליסט ספוטיפי שמכיל (כמעט) את כולם.

Holy Esque – Ladybird Love
Tame Impala – Mind Mischief
Unknown Mortal Orchestra – So Good At Being In Trouble
Menomena – Heavy is as Heavy Does
David Byrne & St Vincent – Who
Alex Clare – Too Close
David’s Lyre – This Time
Pillowfight, Get Your Shit Together
Holy Fuck – Latin America
Arcade Fire – Sprawl II (Soulwax Remix)
Dr John – Revolution
Django Django – Waveforms
The History of Pan!c – The Chase
School Of Seven Bells – Love Play
Jessie Ware – Night Light (Wild Beast Remix)
Dirty Honkers – Milk and Honey
The Faint – Evil Voices
Django Django – Hail Bop
Wolf People – Tiny Circles
Serengeti – California
Dels – bird milk
Wiley – Numbers in action
P.O.S – How We Land (feat. Justin Vernon)
Mark Ronson ft. Erykah Badu & Mos Def – A La Modeliste
Pepe Deluxe – A Night and a Day
The Megaphonic Thrift – Raising Flags
Paul Banks – the Base
Billy and the Firm – BAM BAM
Foals – Inhales
Japandroid – The House That Heaven Built
The Life And Times – Day Nine
Divine Fits – Shivers

והנה הפלייליסט של עידו.

Girls Names

כשגוגל יקברו, ממש בקרוב, את גוגל רידר, הם יקברו איתו את הפיד שלי, ובו מאות ביקורות על אלבומים שמעולם לא האזנתי להם, ושסוננו בצורה שרירותית ואכזרית. קיבלת ציון 6? אני אפילו לא אטרח. עטיפת האלבום שלך נראית כמו משהו שילד בן 6 הכין עם מספריים, דבק ו-LSD? זה כנראה לא יקרה בינינו.

גם Girls Names כמעט שנפלו במסננת שלי, ולו רק בשל השם הבלתי זכיר בעליל, שנשמע כמו כל להקת אינדי גנרית ומשעממת שתצליחו לחשוב עליה. מתברר שהקשר בינו לבין המוזיקה של הלהקה, שנמצאת מהצד הטוב של חניכות ג’וי דויז’ן, מקרי לחלוטין. לעזאזל, השם הזה כל כך לא זכיר, שרק במהלך הכנת הפוסט גיליתי שכבר כתבתי על הלהקה הזו בעבר. יש לא מעט סיבות לכך שאינטרפול היא להקת הדגל של הסגנון הזה בשנים האחרונות, והשם המצויין שלהם בוודאי לא הפריע בלהבליט אותם על פני המתחרים.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/03/Girls_Names-Hypnotic_Regression.mp3]
Girls Names – Hypnotic Regression

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2013/03/Girls_Names-Drawing_Lines.mp3]
Girls Names – Drawing Lines

 

תגיות:   · · · · · · · · · 7 תגובות