טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

כאילו מעולם לא עזבו

18 בFebruary, 2013 מאת נמרוד
להגיב

טוב. אני מניח שצריך לדבר על הפיל שבחדר.

כל בעל בלוג מוזיקה שמכבד את עצמו צריך להתייחס (גם אם באיחור) לאלבום החדש של My Bloody Valentine. כמו בהרבה מקרים אחרים, אני מוצא את עצמי בעמדה המוזרה של מי ששומע לאחור. כלומר, את Loveless המופתי שלהם שמעתי הרבה אחרי שהקשבתי ללא מעט מהלהקות שהושפעו ממנה. ובמקרה של My Bloody Valentine, יש כאלו בלי סוף.

אמרתי זאת כבר פעם, ואני אומר את זה שוב – My Bloody Valentine היא אולי הלהקה המשפיעה ביותר על צליל האינדי של השנים האחרונות. נירוונה ופיקסיז זכו ליותר הצלחה, אבל הסאונד שלהן כמעט שנעלם. נראה שבמקרה של MBV, ממש כמו שנאמר על הוולוט אנדרגראונד בזמנו – כל מי שקנה אלבום שלהם, הקים להקה.

My Bloody Valentine

ועכשיו חזירים התחילו לעופף, דגים התחילו לדווש על אופניים ו-My Bloody Valentine הוציאו אלבום חדש. להזכירכם, בפעם האחרונה שזה קרה, שמיר היה ראש ממשלה ומסיכות האב”כ היו רעננות ומוכנות לשימוש. ועדיין, הקאמבק הזה לא מסריח מנפטלין – כל כך הרבה להקות שמרו את הצליל של MBV בחיים, שהם מצליחים מצד אחד לא להשתנות בכלל ומצד שני להישמע רעננים ורלוונטיים לחלוטין.

ובכל זאת, האלבום החדש צריך להתמודד עם כל אותן להקות שחלקן עושות עבודה לא רעה בכלל בלשחזר את השוגייז המהפכני שזאת הציגה, ועם מאזינים כמוני, שעבורם Loveless הוא לא אלבום שנשמע שונה מכל דבר שהאזינו לו עד אז, אלא עוד אלבום ברצף של אלבומי שוגייז טובים יותר ופחות. ושמחתי לגלות שגם עבורי, “M B V” (והייתם מצפים שאחרי 21 שנה של תכנון, קווין שילדס היה מצליח לחשוב על שם יותר יצירתי לאלבום הקאמבק) הוא אלבום מעולה. למעשה, אני חושב שאני אוהב אותו הרבה יותר מ-Loveless, שאיכשהו אף פעם לא טלטל אותי באמת.

m b v

הדבר העיקרי ששמתי לב אליו כשהאזנתי ל-“M B V” הוא עד כמה הלהקות שגדלו על ברכיה, לפחות הפופולריות שביניהן, ריככו את הצליל של הלהקה. מצד שני, לא חסרות להקות שלקחו את הצליל שלה לקיצוניות השניה ולחריכת אוזניים מוחלטת. אבל קשה לי לחשוב על להקה שמצליחה לשמור בצורה כל כך מדוייקת על האיזון שבין מלודיה לרעש. כשהאיזון המדוייק של תחילת האלבום נשבר בהדרגה אל תוך New You השקט והנקי, ואז צולל חזרה במהירות לתהומות של רעש, שנעשה כמעט בלתי נסבל בשני השירים האחרונים. בין אלפי הלהקות, הז’אנרים והתת-ז’אנרים, ל-My Bloody Valentine יש עדיין פינה מוזיקלית קטנה משלהם שאף אחד אחר לא מצליח לשחזר במדוייק.

יש שני סוגים של קאמבקים אחרי תקופה של כך ארוכה: כאלו שבהם הלהקה מצליחה להמציא את עצמה מחדש (ראה פורטיסהד) וכאלה שמסתפקים בלרכב על גלי הנוסטלגיה. MBV שייכים לסוג השלישי – כאלו שנדמה כאילו מעולם לא עזבו.


My Bloody Valentine – Only Tomorrow


My Bloody Valentine – New You

האסוציאציה הראשונה בהאזנה ל-II, אלבומם השני של Unknown Mortal Orcastra, הוא Lonerism של Tame Impala האוסטרליים. לא מפתיע היה לגלות ש-UMO מגיעים מניו זילנד, האחות הקטנה של היבשת הדרומית. וממש כמו Lonerism, האלבום הזה עושה לי חשק לעלות על מטוס, לרכוש רכב חבוט, ולעשות שוב טיול בפינה המזרחית של חצי הכדור הדרומי. משמיעה לשמיעה אני מתחיל לחשוב שהאלבום של UMO הוא האהוב עלי מבין השניים, מה שבוודאי מניח אותו גבוה ברשימת האלבומים האהובים עלי של השנה החדשה.

Unknown Mortal Orchestra


Unknown Mortal Orchestra – Swin And Sleep (Like A Shark)


Unknown Mortal Orchestra – The Opposite Of Afternoon


Unknown Mortal Orchestra – Monki

ובתחרות “שם האלבום המקורי של הפוסט” זוכה, ללא תחרות, Push the sky away של ניק קייב. יש לי תמיד תחושה שקצת פספסתי את ניק קייב, שלמרות שאהבתי לא מעט דברים שהוא עשה בעבר, יכולתי למצוא פינה חמה יותר בליבי אליו. ואולי האלבום הנעים יחסית אבל הלא מתחנף הזה יכול להיות נקודת התחלה טובה.


Nick Cave And The Bad Seeds – We No Who U R


Nick Cave And The Bad Seeds – Jubilee Street

תגיות:   · · · · אין תגובות

פרסום ראשון

27 בJanuary, 2013 מאת נמרוד
להגיב

אני אוהב את Low.

טוב, אני מניח שההצהרה הזו לא תפתיע אף אחד כאן. התגית הרלוונטית בבלוג תעלה שפע של השתפכויות, כולל אלבום השנה של 2011 והופעת כל-הזמנים של 2008. אבל האהבה שלי ל-Low שונה מאהבת הנעורים שלי ללהקות הגראנג’ שכיסו את קירות חדרי, או האהבה הבוגרת שלי ללהקות שמכסות את קיר הפייסבוק של הבלוג כיום. אני אוהב את הרעיון שמאחורי Low – להקה מרושלת באופן טבעי בעולם של להקות מרושלות באופן מוקפד. זוג נשוי באושר בעולם של רווקים. זוג מורמוני מאמין בעולם של אתאיסטים.

האלבום החדש של הלהקה, The Invisible way, יצא רק בעוד כחודשיים אך כבר דלף לרשת. הוא ממשיך פחות או יותר את הקו של קודמו, כלומר מרשה לעצמו לחרוג מאסתטיקת ה-Slowcore של אלבומיהם המוקדמים, אבל מוותר גם על נגיעות הרוקנרול של The Great Destroyer. והכי חשוב – נראה שכלום מהאמונה וההתלהבות של Low לא הלכו לאיבוד, ואחרי עשרים שנה ועשרה אלבומים הם נשמעים רעננים ומרגשים כמו ביומם הראשון. וכמו עם מקהלת גוספל או חבורה של ברסלבים דלוקים, לא צריך להיות שותף לאמונה הדתית של Low כדי להידבק בהתלהבות שלהם, גם כשהיא מועברת בשקט, באיטיות ובהמון עדינות.

כיוון שהאלבום טרם יצא, אני מצרף כאן רק את השיר היחיד ממנו ששוחרר רשמית (ולא אחד מהטובים שבו) – אני סומך עליכם שתצליחו להגיע לכולו בעצמכם.

בשלב כלשהו כתובת הדואר האלקטרוני שלי עשתה את דרכה לרשימות תפוצה של בלוגרי מוזיקה, ומאז אני מוצף במיילים עמוסי מוזיקה חדשה. מרבית המיילים הללו מגיעים מיחצ”נים ברשימות תפוצה המוניות, שמזמינים אותי להופעות במועדונים באוסטין, טקסס, שלעולם לא אהיה בהם, ולהאזין ללהקות שלעולם לא יעניינו אותי. חלקם הקטן הם פניות אישיות, וחלקם הקטן עוד יותר מגיע מהאמנים עצמם. יש כאלו שאפילו טורחים להיכנס לבלוג, להיבהל מהאותיות המוזרות שמימין לשמאל, ולשלוח מיילים משעשעים באדיבות התרגום האוטומטי של גוגל.

לאמנים ששולחים את המיילים האישיים האלו אני משתדל גם להקשיב, ולרוב מתאכזב. בכל זאת, יש ייתרון בסינון שמספקות המלצות בבלוגים ואתרים אחרים. לרוב נראה שהסיכוי למצוא בתיקיית הדואר להקה באמת נהדרת הוא כמו הסיכוי למצוא נסיך ניגרי אותנטי בתיקיים הספאם. אבל ניסים קורים לפעמים – ואני לא זוכר מתי היה אחד מרשים כמו זה של Monster Island.

Monster Island

מאחורי המייל המנומס והצנוע של הלהקה התחבא אחד מהאלבומים היותר מוצלחים שיצא לי לשמוע בחודשים האחרונים. הלהקה הבריטית האלמונית, שזהו כבר אלבומם השלישי, מדלגת בקלילות בין פוסט פאנק בריטי ללואו פיי אמריקאי. הדוגמא הטובה ביותר היא Ether WIP, אולי הטוב שבשירי האלבום, שאחרי פתיחה Pאנקית, עושה מעבר חד לריף גיטרה ושירה אגבית שהיו עושים את סטיבן מלקמוס גאה. מלבד שיר או שניים חלשים (כמו Citizen Spy, שיושב מהצד הלא נכון של המונוטוניות) מדובר באלבום נהדר שאמור היה לקבל הרבה יותר תשומת לב מלהקה שראויה להכרה גדולה בהרבה.

וכשזה יקרה, אני אוכל ללטף את משקפי ההיפסטרים שלי, ללנקק לפוסט הזה ולהגיד: אני הכרתי אותם כשעוד היו להם 150 מעריצים בפייסבוק, ו-350 צפיות ביוטיוב. זיכרו היכן קראתם זאת לראשונה!


Monster Island – The Theme of The Evening


Monster Island – Ferris Wheel


Monster Island – Ether Wip +

להאזנה לאלבום כולו והורדה חינמית וחוקית.

ולסיום – Blood Red Shoes לא ממש עשו לי את זה עד היום. אבל Water, ה-EP החדש שלהם, הוא מנה מרוכזת של רוקנרול טהור ומדויק – בהחלט שווה את הקצת פחות מ-10 דקות שתשקיעו בלהקשיב לו.

תגיות:   · · · · · תגובה אחת

התחברו לזרם המוזיקה: כיצד להקשיב לספוטיפיי בחינם מישראל

7 בJanuary, 2013 מאת נמרוד
להגיב

דיסקליימר: אני משתדל מאוד שלא למתוח את הגבולות בנוגע ל”חוקי המשחק” של בלוגרים באינטרנט – אני לרוב מעדיף לאמבד מוזיקה ממקורות חוקיים, לא נותן לינקים להורדות של אלבומים מלאים ולא מתערב ביחסים שבין אדם לקליינט הטורנט שלו. הפוסט הזה החל מנסיון שלי להירשם בתשלום לשירות של ספוטיפיי (Spotify), שהוא, כפי שאתם בוודאי יודעים, שרות הסטרימינג הגדול בעולם (כלומר, כל דבר שתרצו מלבד ביטלס, פינק פלויד ואייל גולן).

כמו כל שירות מדיה שמכבד את עצמו, גם ספוטיפיי לא ממש שמח לקבל ישראלים לקרב קהל לקוחותיו (גם המשלמים). במקרה הזה גם כתובת אמריקאית לכרטיס האשראי לא מספיקה, ורק כרטיס אשראי שהונפק בארה”ב מתקבל. לעומת זאת, במהלך החיפוש ברשת נתקלתי בדרך פשוטה למדי לעקוף את המגבלה על הצטרפות לשירות החינמי של ספוטיפיי מישראל.

מה נותנת הרשמה לשירות החינמי של ספוטיפיי?

  • גישה לקטלוג המוזיקה הענק של ספוטיפיי. עם פרסומות לא מאוד מציקות כל כמה שירים.
  • סטרימינג חופשי, ללא הגבלה, של המוזיקה – ספוטיפיי מגבילים מנויים, לאחר חצי שנה, לעשר שעות חודשיות של האזנה, אך המגבלה הזו לא תקפה למנויים אמריקאים (כלומר, אתם).

מה לא תקבלו? את שירותי הפרימיום שניתנים רק למנויים בתשלום (שאליהם אפשר להתחבר רק עם כרטיס אשראי שהונפק בארה”ב) שכוללים:

  • האזנה ללא פרסומות.
  • גישה בלתי מוגבלת מכל מקום בעולם.
  • גישה מטלפונים ומכשירים ניידים.
  • איכות שמע משופרת (האיכות החינמית לא רעה, אבל רגישי האוזניים ירגישו בהבדל).

Spotify
אז איך הקסם קורה? ספוטיפיי מגבילים את הגישה למנויים מארצות מסוימות בלבד. ניתן לעקוף את המגבלה הזו בעזרת שימוש בשירותי VPN שמנתבים את הגישה דרך מדינה שלישית. אבל שירותים כאלו לרוב עולים לפחות כמה דולרים לחודש. אולם, ספוטיפיי מאפשרים ללקוחות שלו שבועיים של גישה מחוץ למדינות אלו. כלומר, מספיק להתחבר לחשבון פעם בשבועיים מארה”ב על מנת לקבל גישה לשירות מתוך ישראל. לצורך העניין ניתן לעשות שימוש ב-TunnelBear, שירות VPN חינמי, איטי להחריד ומוגבל מאוד בנפח השימוש – אבל מספיק לצרכינו.

סדר הפעולות:

  • הורידו והתקינו את TunnelBear.
  • הורידו והתקינו את Spotify. אני נתקלתי בבעיות בהתקנה דרך התוכנה שבלינק, שנפתרה על ידי הורדה ישירה של תוכנת ההתקנה המלאה.
  • חשוב מאוד: התנתקו מפייסבוק. אם תנסו להירשם לספוטיפיי בעודכם מחוברים לפייסבוק, השירות יתעקש לבצע את החיבור דרך חשבון הפייסבוק, והלייק שלכם ל”חי בלה-לה לנד, מועדון המעריצים הרשמי” עשוי לעלות חשד בנוגע לתושבות האמריקאית שלכם.
  • כעת הפעילו את TunnelBear והירשמו לשירות החינמי – הוא מוגבל ל-500 מגה בייט בחודש (די והותר במקרה שלנו).
  • ל-TunnelBear יש את ממשק ההפעלה הקל ביקום. הפעילו את האפליקציה, ליחצו על כפתור ה-on, וודאו כי הכפתור השני מכוון ל-US (ולא UK) וחכו לאישור ההתחברות. כעת הגלישה שלכם אמריקאית ואיטית כצב דתי אחרי החמין של שבת.

TunnelBear

  • כעת הפעילו את Spotify, וליחצו על Sign Up. אם הגעתם לדף שמודיע לכם שספוטיפיי אינו זמין למדינה שבהם אתם נמצאים, סימן שהדוב לא עושה את עבודתו נאמנה.
  • ליחצו על create an account using your e-mail address.
  • מלאו את הפרטים (אתם כבר יודעים מה להכניס בשדה המיקוד), ובמסך הבא בחרו בשירות החינמי וליחצו על Download. כיוון שכבר הורדתם את התוכנה, אין צורך להוריד אותה שוב.
  • חיזרו לתוכנת הספוטיפיי, הכניסו את שם המשתמש והסיסמא, וחכו למסך שיעלה (זה עשוי לקחת כמה שניות). הידד! מוזיקה חינם. אבל עוד אל תתחילו להאזין.
  • ביחרו ב-file->log out.
  • כבו את ה-TunnelBear.
  • כעת אתם אמורים להיות מסוגלים להיכנס עם שם המשתמש והסיסמא תחת החיבור הרגיל שלכם. מבחינת ספוטיפיי אתם אמריקאים בביקור משפחה בישראל, והם לא ממש מוטרדים מכך שנעתם במהירות האור בין היבשות.
  • כיוון שזמן השהיה בחו”ל מוגבל לשבועיים, אחרי 14 יום ספוטיפיי יודיעו לכם שזמן השהיה שלכם נגמר. מה שתיאלצו לעשות הוא להפעיל שוב את ה-TunnelBear, להפעיל את ספוטיפיי ולהתחבר עם השם והסיסמא שלכם ולצאת מייד שוב. והנה זכיתם בעוד שבועיים של מוזיקה ללא הגבלה.

הערות:

  • השיטה הזו עובדת כרגע עבורי. אבל בהחלט ייתכן שספוטיפיי יתחילו לשים מגבלות נוספות על הגישה מחו”ל או יחסמו את TunnelBear.
  • TunnelBear יכול לשמש גם לטובת גלישה לשירותי סטרימינג אחרים (נניח, Hulu), אבל מגבלת המהירות ומגבלת נפח השימוש הופכים את המנוי החינמי ללא ממש מתאים לכך. עבור Hulu או Pandora אתם יכולים לנסות את Hola שעושה עבורי עבודה טובה בתחום.
  •  בכל מקרה, כשאתם גולשים דרך VPN, זיכרו שהמידע שלכם עובר דרך צד שלישי – ולכן כדאי לכבות את השירות כשאתם מעבירים מידע רגיש או כשאתם לא זקוקים לו.

וכעת, כשכולנו מנויי ספוטיפיי מאושרים, בוודאי תשמחו לחנוך את השירות בפלייליסט של שירי השנה שלי מ-2012:

תגיות:   · · · · · · · · 68 תגובות

כשהאצבע הגוללת נעצרת – אלבומי השנה 2012

26 בDecember, 2012 מאת נמרוד
להגיב

הכנת סיכום השנה יושב אי שם בין ביקור אצל השיננית לשיחה עם יועץ ההשקעות שלי ברשימת המטלות שאני מנסה לדחות כמה שיותר. למרבה המזל, לסיכום השנה יש דדליין שאי אפשר להתחמק ממנו. והמטלה הזו תמיד מעניינת יותר ממה שנדמה בהתחלה – בעיקר כשהיא מציפה שוב אלבומים נפלאים שכבר הספקתי לשכוח.

הכנת סיכום השנה גם עזרה לי להיפטר מהתחושה שמדובר בשנה מוזיקלית יבשה במיוחד. כנראה שהרגשתי כך כיוון שהיה חסר לי את האלבום או שניים שיכולתי להגדיר כיצירת מופת שתישאר איתי תמיד. במקומם מצאתי לא מעט אלבומים נהדרים, שהחלטתי לשתף ללא סדר מחייב, ללא היררכיה וללא “אלבום השנה” בחלוקה לקטגוריות כמעט שרירותיות.

האלבום הכיפי של השנה:

Django Django - Django Djangoמדי בוקר, על האוטובוס בדרך לעבודה, מגיע הזמן לבחור את האלבום להתחיל איתו את הבוקר – זה שיתן לי כמה דקות של חסד לפני שהתודעה שלי מתמלאת בשורות על שורות של קוד. בשנה האחרונה הבחירה הזו הייתה קלה במיוחד. אם הקריטריון העיקרי לבחירת אלבום השנה היה זה שהאזנתי לו הכי הרבה פעמים, אלבום הבכורה של Django Django היה זוכה בקלות. מהרגע ששיר הפתיחה הקצר מפנה את מקומו ל-Hail Bop ו-Default, ועד הרגע האחרון של Silver Rays המסיים, ג’אנגו ג’אנגו מפציצים עם שיר אחרי שיר של פופ אינטיליגנטי, חסר מאמץ ומושלם. מה הפלא שכמעט בכל פעם שעליתי על האוטובוס האצבע הגוללת נעצרה על האלבום הזה.


Django Django – Default


Django Django – Waveforms


Django Django – Wor

Pepe Deluxe - Queen Of the Wave

אחריהם, בפיגור קטן, נמצא “Queen of the Wave”, האלבום הרביעי של Pepe Deluxé הפינים. מדובר אמנם באלבום פחות אחיד ברמתו מזה של Django Django, אבל הוא מפצה על כך בלא מעט רגעים של גאונות מוזיקלית אמיתית. הפתיחה שלו צריכה להילמד בקורסי מבוא באוניברסיטה לפאוור פופ – הבניה עדינה של Queenswave שאחריה ההתפרצות של A night and a Day ה-Fאנקי עם השירה הגוספלית ולקינוח Go Supersonic המתקתק שבפזמון שלו אפשר לדמיין את המעודדות עם הפונפונים. אם דאוס בשיאם היו מנסים לכבוש את מצעדי הפזמונים, זה כנראה היה נשמע כך. חבל רק שבשנות ה-2000 פפה דלוקס נופלים בין הכיסאות – חריגים מדי למיינסטרים המהונדס וחייכנים מדי לטהרני האינדי.


Pepe Deluxé- Queenswave


Pepe Deluxé – A Night and a Day


Pepe Deluxé – Go Supersonic

רוקנ’רול:

The Megaphonic Thriftיש משהו מאוד טהרני בצליל של הרבה להקות שוגייז. כאילו אם הן יוותרו לרגע על הגיטרות החורקות והשירה החולמנית כל האמינות שלהן תתפרק. מיי בלאדי וולנטיין היא אחת הלהקות היותר משפיעות על הסאונד של האינדי העכשווי, אבל הרבה להקות נשמעות כאילו לא למדו דבר ב-20 שנה שעברו מאז Loveless. לכן תמיד טוב לשמוע להקה שיודעת לקחת את הסאונד הזה ולכופף אותו לרצונה. The Megaphonic Thrift מפרקים את האסתטיקה של השוגייז לחלקיה, ומרכיבים שירים שחלקם שירי שוגייז קלאסיים (broken glass/yellow fingers), חלקם משתמשים בגיטרות רועשות על רקע שירה נקייה (Kill, Breathe and frown), ולא מפחדים גם לשים במרכז האלבום בלדה קלאסית שיכלה להיות צורמת אם לא הייתה כל כך יפה (I wanted you to know).


The Megaphonic Thrift – Tune Your Mind


The Megaphonic Thrift – Broken Glass/Yellow Fingers


The Megaphonic Thrift – I Wanted You To Know

Cloud Nothings-Attack On Memory

עברו אי-אלו שנים מאז שזעם הנעורים המועט שהיה בי הפך להשלמה מרירה עם העולם כמו שהוא. אני יכול עדיין להחבר למנימליזם והרעש של הפאנק, אבל הכעס הוא משהו אחר לגמרי. ובכל זאת, מדי פעם מגיע אלבום שלוחץ אצלי על כל הכפתורים הלא נכונים, ועדיין מצליח להפיל אצלי את כל ההגנות. בשנה שעברה היו אלו “Everyone to the Anderson”, והשנה Cloud nothings. ב-Attack on Memory תוכלו למצוא 34 דקות בשמונה שירים דחוסים וחזקים, שנבנים באיטיות לתוך רצף של שיאים מלאי אנרגיה (וזעם). אם זה לא היה כל כך נהדר, זה יכל להיות מעצבן.


Cloud Nothings – No Future/No Past


Cloud Nothings – Our Plans


Cloud Nothings – Cut You

אינדי-שמינדי:

Grizzly Bear - Shields

איפה שהוא בין האלבום השלישי לרביעי, Grizzly Bear הפכו לתו תקן של אינדי. אחת מהלהקות שכל חובב אינדי אמור להכיר, וכזאת שמצליחה לדבר לקהל רחב בלי לאבד מהאותנטיות שלה. ואכן Shields, האלבום הרביעי המדובר הוא בדיוק מה שהיית מצפה מלהקה ברמתם – עשוי היטב, סוחף, ומרגש במקומות הנכונים. ואם אני נשמע מעט מהוסס, זה כיוון שמדובר באלבום קצת פחות טוב מקודמו, וגם כזה שלא מנסה לחדש דבר – טוב מספיק בשביל רשימת אלבומי השנה, אבל גם נותן תחושה שאולי לאלבום הבא שלהם כבר לא יהיה לי כוח. ואם כבר הזכרנו את הלהקה – הראיון שנתנו השנה ל-New York Magazine הוא התמונה הכי עדכנית של עולם האינדי כיום. ושל אחת הלהקות היותר מצליחות בתחום שחבריה לא ממש מצליחים לסגור את החודש. תו תקן, כבר אמרתי?


Grizzly Bear – Speak In Rounds


Grizzly Bear – Yet Again

Tame Impala - lonerism

ומהצד השני של העולם מגיע האלבום השני של Tame Impala האוסטרלים. אין מקום בעולם שאני מתגעגע אליו יותר מאוסטרליה, ואין השנה אלבום שהזכיר לי אותו כמו Lonerism. אפשר להריח את המדבר, להרגיש את השמש ולראות את המרחבים האינסופיים בתוך הרוק הפסיכדלי של הלהקה. ואם תבקשו ממני לבחור בין שני האלבומים האלו, הלב שלי ילך ללא ספק עם השני.


Tame Impala – Endors Toi


Tame Impala – Mind Mischief


Tame Impala – Elephant

זמרות עם קול חולמני:

iamamiwhoami - Kinקארין דרינג’ר אנדרסון, הלא היא Fever Ray – המלכה האם (מבחינתי) של הקטגוריה שמרה השנה על שתיקה אומנותית. בהיעדרה, נאלצתי להסתפק בתחליפים טובים מעט פחות. הטובה מביניהן השנה הייתה ג’ונה לי, שמופיעה תחת השם הבלתי נסבל iamamiwhoami. לי מזכירה את אנדרסון בהרבה מובנים – מההתחבאות שלה מאחורי כינוי (רק לאחר שנתיים של טפטוף איטי של מוזיקה, אכן ניתן אישור שהיא זו שעומדת מאחורי המוזיקה של iamamiwhoami) ועד למוצא השוודי. ניתן רק לקוות שהיא גם תצליח אי פעם לעשות את הקפיצה מאוסף השירים המצויין שהוא Kin, ליצירת מופת אמיתית ברמה של אלבום הבכורה של Fever Ray.


iamamiwhoami – play


iamamiwhoami – in due order

School of Seven Bells - Ghostory

כשחזרתי להקשיב לאלבומים שעשו לי את השנה שלפתי ממחשבי, בטעות, את אלבום הבכורה של School Of Seven Bells מ-2008. בזמן שעבר עד שקלטתי שאני מקשיב לאלבום הלא נכון, הספקתי גם להבין את גודל השינוי שעבר על הלהקה בארבע השנים האלו. אני מניח שלא מעט יעדיפו את הגירסא היותר משוחררת וקלילה של הלהקה מאלבומה הראשון. לא הייתי קורא ל-Ghostory, אלבומם השלישי, אלבום כבד – אבל יש בו בהחלט משהו יותר רציני ומלוטש. וזה גם האלבום הראשון של הלהקה שתפס אותי ממש. למעשה, הצלחתי לשכוח אותו אחרי שתי שמיעות, רק כדי לגלות, בשמיעה שלישית, שהקול של אלחנדרה דהזה נשאר לי עמוק בתודעה.


School Of Seven Bells – Love Play


School Of Seven Bells – Lafaye


School Of Seven Bells – Show Me Love

Dark Dark Dark - Who Needs Who

אני לא בטוח לאיזה קטגוריה ברשימה הזו מתאים Who Needs Who, אלבומם השלישי של Dark Dark Dark. המוזיקה שלהם מתאימה יותר לבר ג’אז חשוך בניו אורלינס, מאשר למועדוני ההופעות שמרבית האמנים בסיכום השנה הזה רגילים אליהם. ובכל זאת, הקול של הסולנית/ פסנתרנית/ אקודיניסטית נונה מארי אינווי רודף אותי בשבועות האחרונים, והוא הדבר הראשון שעולה במוחי כשאני חושב על האלבום המרשים הזה.


Dark Dark Dark – Last Time I Saw Joe


Dark Dark Dark – Without You


Dark Dark Dark – How It Went Down

סינגר – סונגרייטרים:

Dusted - Total Dust

אין כמו הצליל של זמר רגיש שמלווה את עצמו עם גיטרה כדי לגרום לי להאטם מיד. כנראה סימנים לעייפות החומר ולהפרעת הקשב של עידן האינטרנט. אלו שכן הצליחו לפרוץ את הסינון הראשוני היו זמרים שהצליחו לפרוץ את השבלונה מבחינה מוזיקלית או עם קול שאי אפשר להתעלם ממנו. Dusted, הלא הוא בריאן בורצ’דט, הוא סינג-סונגרייטר די קלאסי. די מפתיע בשביל מי שמתפקד כחצי ממכונת הרעש של Holy Fuck. אבל הגיטרות המתכתיות ואפקטי הקול העדינים שלו הצליחו לתפוס את תשומת ליבי מהרגע הראשון.


Dusted – Cut Them Free


Dusted – Bruises


Dusted – Property Lines

Daughn Gibson - All Hell

דון גיבסון, לעומת זאת, לא ממש יושב טוב בתוך הקטגוריה הזו. היכולת שלו לרפרף בקלילות על סגנונות מוזיקליים, כשהוא מביא איתו את קול האלוויס העמוק שלו לכל מקום, לוקחת אותו רחוק מאוד מההגדרה הקלאסית של הסינגר-סונגרייטר. לא כל השירים ב-All Hell, אלבום הבכורה המורכב והמרתק שלו טובים, אבל Tiffany Lou לבדו מספיק כדי להכניס אותו לרשימת אלבומי השנה.


Daughn Gibson – Tiffany Lou


Daughn Gibson – A Young Girl’s World


Daughn Gibson – Dandelions

ושתי הלהקות שהן קטגוריה בפני עצמן:

Liars - WIXIW

בקטגוריית האלבום הטוב ביותר של ה-Liars זוכה WIXIW של הליארז. כל אלבום של הלהקה הוא סיבה למסיבה, בטח שמדובר באלבום הטוב שלהם מאז Drum’s not dead, ובוודאי טוב יותר מ-Sisterworld המאכזב יחסית. הליארז הצליחו לשלב בצורה כמעט מושלמת בין הקשיחות של Drum’s Not Dead, לסאונד הפופי (עד כמה ששיר ששר אנגוס אנדרו יכול להיחשב לפופ) של אלבומיהם המאוחרים. ואם Drum’s Not Dead נמדד, לפחות אצלי, בסטנדרטים של יצירת מופת הרי ש-WIXIW הוא הדבר הטוב ביותר שאפשר לצפות ממי שכבר שיחררו אחת כזאת, ומסרבים לדרוך במקום.


Liars – Octagon


Liars – No.1 Against the Rush


Liars – His and Mine Sensations

Menomena - Moms

אין להקה שזכתה למחמאות בבלוג הזה בשנים האחרונות כמו Menomena. אלבומם הקודם, Mines, זכה בקלות בתואר אלבום השנה שלי ב-2010. זה היה גם האלבום האחרון של מנומנה כשלישיה. בשנה שעברה פרש ממנה ברנט קנוף, והשלישיה הפכה לצמד. ובאופן שהולם את אחת הלהקות המדוייקות והמחושבות בעולם, מנומנה נענו לחוקי המתמטיקה. Moms, אלבומם החדש, נשמע פחות או יותר טוב פחות בשליש מ-Mines. כשמשווים בין שני האלבומים, אפשר ממש לשמוע את הצלילים ושכבות הסאונד שנעלמו יחד עם קנוף. למרבה המזל, 2/3 ממנומנה טובים יותר מכמעט כל להקה אחרת בעולם. כך שמקומם ברשימת אלבומי השנה עדיין מובטח.


Menomena – Plumage


Menomena – Heavy Is As Heavy Does


Menomena – Giftshoppe

שווים גם הם איזכור:

Ramona Falls – Prophet – אם תהיתם לאן השליש החסר של מנומנה נעלם, הלהקה של ברנט קנוף מראה שגם שליש מנומנה מספיקים לאלבום מצויין.


Ramona Falls – Divide by Zero

Holy Esque –  מיני אלבום ראשון, דחוס ומלא תחושת דחיפות ורוח נעורים שמייצר אצלי רצון עז לחכות לאלבום המלא.


Holy Esque – Ladybird Love

Susanne Sundfør -The Silicone Veil : נורווגית עם קול מכשף והנהדר, ועם White Foxes, אחד השירים המדהימים של השנה, מתוך אלבום קצת פחות אחיד ברמתו.


Susanne Sundfør – White Foxes

Damien Jurado – Maraqopa – סינגר-סונגרייטר מצויין, שמגלה שגם אותי אפשר לכבוש עם שירה וגיטרה, בתנאי שיש לך את הקול הנכון.


Damien Jurado – This Time Next Year

David’s Lyre – Picture Of Our Youth – פרוייקט של פול דיקסון הבריטי, שפורק רגע לאחר שיצא אלבום הבכורה. אם מוריסי היה נולד שלושים שנה יותר מאוחר, יש סיכוי שכך הוא היה נשמע.


David’s Lyre – This Time

The Invisible – Rispah – אלבום רוק אלקטרוני מורכב ומלא בביטים נהדרים, שעם כל האזנה אני מתחיל לתהות אם מקומו לא בכלל ברשימה הראשית למעלה.


The Invisible – Lifeline

Outfit – Another Night’s Dreams Reach Earth Again – מיני אלבום קצר וסוחף מלהקה שעוד לא החליטה אם היא רוצה להיות M83 או TV On The Radio, ובינתיים נותנת לנו להנות מההתלבטות.


Outfit – Drakes

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 9 תגובות

חוות דעת שניה

8 בDecember, 2012 מאת נמרוד
להגיב

יוני וולף נראה נחוש בדעתו לחזור לישראל בכל סיבוב הופעות, והשאלה שצריכה להישאל היא לא האם כדאי לבוא לראות את ?Why בהופעה (בהחלט כן), אלא האם הלהקה שווה ביקור חוזר. את ההופעה השניה שלהם בארץ פיספסתי, ואולי הייתי מפספס גם את הביקור השלישי שלשום בבארבי. אבל בשבועות האחרונים האלבום האחרון שלהם, Mumps, Etc, שנשמע לי בשמיעות הראשונות קצת פושר, תפס אותי יותר ויותר.

ואכן, היה שווה להגיע שוב. מי שמקשיב לאלבומי הלהקה עשוי לטעות ולחשוב ששירים עם סאונד רזה שמתבססים על ליריקה מושחזת לא מתרגמים היטב להופעה חיה. אבל דווקא להקות עם וירטואזיות טכנית ועוצמה מתקשות לעיתים קרובות לתת בהופעה ערך מוסף לגירסאות המוקלטות שלהם. אבל גירסאות האולפן הערומות והפשוטות של ?Why מתחננות לתוספת של אילתור ועומק. וזה מה שהם עושים על הבמה, עם הרבה כריזמה וחינניות. אי אפשר להתבלבל בין גירסאות האולפן וההופעה של הלהקה – גם אם עוצמים עיניים ומורידים את קולות הקהל וריח הג’וינטים שהחניק את הבארבי.

ובכל זאת, כמה דברים השתנו מאז ההופעה הקודמת שצפיתי בה. הדבר העיקרי ששמתי לב אליו הוא ההתנהגות הבימתית של יוני וולף. וולף כנראה לעולם לא יהיה ראפר עמוס בבלינג-בלינג, אבל היה משהו יותר כוחני ותקיף בהתנהלות שלו על הבמה. תוסיפו לכך את החשדנות הטבעית שלי לגבי מוזיקאים ללא כלי נגינה ביד, ותבינו מדוע חיבבתי יותר את וולף בתור הבחור הצנום והממושקף שחלק, בחוסר מיומנות חינני, את תפקידי התיפוף בהופעה הראשונה של הלהקה בישראל.

הדבר השני ששמתי לב אליו הוא שאחרי ארבעה אלבומים, יוני וולף מתחיל לחזור על עצמו. בשלב כלשהו התחלתי לספור איזכורים של גאדג’טים, פורנו, ביקורים אצל הפסיכולוג, בר מיצוות ושאר טראומות ילדות – או כמו שוולף מודה בעצמו ב-“Sod In The Seed” – צרות של עולם ראשון. זה לא באמת אמור להפריע לי – חצי מהאמנים שאני מקשיב להם חוזרים על אותן קלישאות שוב ושוב, אם בכלל יש להם מה להגיד. אבל דווקא העובדה שוולף הוא כותב בחסד, שמצליח לחמוק לרוב מקלישאות, פועלת כאן לרעתו. “חברים” יכלו לחזור על אותם קווי העלילה והבדיחות שוב ושוב – סיינפלד לא יכל להרשות לעצמו לספר את אותה בדיחה פעמיים.

ובכל זאת, נהניתי מכל שיר ושיר, בעיקר כשהסטליסט הורכב – לטוב ולרע – מכל ה-Crowd Pleasers הצפויים ביותר. עובדה שלמרות ההיכרות השטחית שלי עם חלק מהרפרטואר של הלהקה, הכרתי היטב את כל השירים, ואת רובם יכולתי ללוות בשירה. אם כבר יש להקה שמוכנה להגיע למדינה המוחרמת ומוכת המלחמות הזו שלוש פעמים בארבע שנים, לפחות שתהיה כיפית כמו ?Why.

וגם:

  • אני לא בטוח כמה הייתי נהנה מהחימום של נעם הלפר בתנאים הנכונים, אבל בסאונד הזוועתי שניתן להופעת החימום בבארבי בוודאי שלא יכולתי להנות – לא כשהבאסים עושים חשק להקיא והציוצים בחלק מהשירים מכאיבים באוזניים ובראש.
  • מבלי לפתוח את הדיון עתיק היומין על המיקום האידיאלי להופעה בבארבי, אני יודע בוודאות מהו המיקום הגרוע ביותר – ישירות מתחת למרכז הכובד של הנברשת הענקית במרכז האולם, שניראת כמו אחד האביזרים המגוחכים שנתלים עליהם חזירים באנגרי בירדס, וצוללים מטה ממכה קלה של ציפור חולפת.
  • הופעת האינדי הקרובה היא של מארק לאנגן, עוד חובב ישראל מושבע, ואחריו אין שום דבר מעניין בעתיד הנראה לעין. האם ישראל נמחקה ממפת ההופעות העולמית בחרם שקט?  עם כל הכבוד ליוני וולף, מארק לאנגן (ולא לשכוח את גרג דולי) – יהיה נחמד לראות כמה שמות חדשים בלוח השנה.

תגיות:   · · · · · · · · תגובה אחת