טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

חתולים, טילים ורוקנ’רול

26 בNovember, 2012 מאת נמרוד
להגיב

במשך שבוע המלחמה ניסתה להיכנס לתוך חיי, לגרום לי לפחד לשלומי. אבל גם כשמצאתי את עצמי רץ לחדר המדרגות עם חבורה של שכנים מבוהלים או רץ מתחנת האוטובוס להתגודד עם שאר הנוסעים מאחורי הבניין הקרוב, עדיין הכל נראה לי כמו משחק. כמו ילד בן 5 שההורים מנסים להלהיב אותו עם תחרויות של מי מגיע הכי מהר למרחב המוגן כשהסירנות נשמעות. ורק אוטובוס מעושן שנראה מחלון המשרד הצליח לשרוט קצת את הזגוגית שהפרידה ביני לבין העולם.

ובכל זאת, מצאתי את עצמי כל סוף השבוע הקודם בבית עם אישה מעט מבוהלת וחתולים שתקעו בנו מבט זועף בכל פעם שנזרק במפתיע לתוך ארגז והוצאו לחדר המדרגות. והאלבום ששמעתי הכי הרבה בשבוע הזה הוא Who Needs Who של Dark Dark Dark. המוזיקה העדינה והשברירית שלהם הייתה הדבר המושלם להרגעת עצבי הלא-רופפים. ומעניין שהפעם הקודמת שהקשבתי להם הייתה גם היא בנסיבות של רוגע בעיתות משבר.

 

סוף השנה מתקרב, ואיתו סיכומי השנה. והדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא המחסור הבולט ברוק גיטרות בפלייליסט שלי השנה. אני לא מתכוון לרוקנ’רול – מבחינתי, כמעט כל המוזיקה שאני שומע היא ברוחה רוקנרול, גם אם הגיטרה כמעט לא משחקת בה תפקיד, או אפילו לא קיימת בכלל. אבל מעטים האלבומים שסחפו אותי השנה באמצעות גיטרות ודיסטורשן. אלבום הבכורה של Fantasy Rainbow, גם אם לא יכנס לרשימת אלבומי השנה, הוא פיצוי קטן על החוסר הזה. אוליבר קט, הילד בן ה-19 שמאחורי האלבום הזה, כותב את סוג השירים שרק מי שעוד לא נכנס לעשות השלישי לחייו יכול לכתוב: אישיים, חשופים ומלאי פאתוס ותמימות. בדרך כלל אין לי ממש כוח לאלבומים מהסוג הזה, אבל הכתיבה של קט היא לפרקים מצויינת ממש, והמלודיות פשוטות ולעיתים נהדרות. ומאוד ייתכן שיש כאן פוטנציאל לאמן גדול באמת, אם הוא רק ידאג להיפטר מהפסבדונים הנוראי שבחר לו.

 

אמן גיטרות ותיק הרבה יותר הוא כריס ברוקואו, שמוכר בעיקר כסולן כמתופף של Codeine, שהתקיימו לזמן קצר בתחילת שנות ה-90 והתאחדו שוב לאחרונה. למרבה הצער, הצלחתי למצוא רק שלושה שירים מתוך האלבום החדש שלו, שבהחלט משאירים טעם של עוד.

ולסיום – שני דברים למדתי בחיי: לא לאכול מנה שניה של סביח, אפילו אם ממש מתחשק, ולהקשיב להמלצות המוזיקליות של שחר ממונוקרייב – בוודאי כשאחת כזאת מופנית ישירות אלי. המון להקות יצאו מברוקלין בשנים האחרונות, והרבה מהן ייצרו הייפ סתמי שיצר שם רע לסצינה המקומית. Takka Takka, עם הצליל הצנוע אך היצירתי שלה, בהחלט נמצאת בצד הטוב של המתרס.

תגיות:   · · · · · · · · 2 תגובות

ושוב איתכם

30 בOctober, 2012 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – ידיד הבלוג (והבלוגר) עידו שחם, תולה, לפחות זמנית, את המקלדת. לא ממש מפתיע, בהתחשב בכך שכבר ב-2010 עידו הכריז על “מותה של המוזיקה” עבורו. אני אישית הרגשתי תמיד שאני נמצא כל הזמן כמה צעדים מאחורי עידו – שגם אצלי ההתרגשות ממוזיקה חדשה, ובעיקר היכולת למצוא דרכים חדשות לתאר אותה על הכתב, הולכת ופוחתת.

אז כמה זמן נשאר לי? אז אני אמנם כבר לא הילד בן ה-16 שמקשיב עם לסת שמוטה ועיניים פעורות לערימה של דיסקים בעמדת ההאזנה של האוזן השלישית, תחת המבט חסר הסבלנות של המוכרים והלקוחות שבתור. אבל עדיין, בכל שנה, יש לפחות חופן אלבומים שנוצצים בים האכזבות ומצדיקים שיתוף – ואחרי הרבה מאמצים מגיעות גם המילים שיתארו אותם. כל עוד יש כאלו, וקורא אחד או שניים שיודעים להוקיר תודה – אני עוד כאן. וכשיגיע הרגע להיפרד תדעו – זאת לא המוזיקה, זה אני.

בשנים האחרונות הייתה חפיפה חלקית מאוד בין הטעם המוזיקלי של עידו ושלי – מה שהפך אותנו לשותפים מצויינים לתקלוטים. אני לא בטוח כמה אלבומים משותפים הייתם מוצאים ברשימת הפייבוריטים שלו ושלי מן השנים האחרונות – אבל זה בוודאי אחד מהם:

כאן היה אמור להיות פוסט נלהב שמספר על החוויות שלי בנורבגיה ובברלין. אבל בחודש שבילינו בחו”ל כמעט כל מה שיכל להשתבש – השתבש. את נורבגיה נאלצנו לעזוב אחרי שבוע בשל בעיות לוגיסטיות, וזאת הוחלפה בטיול רכב בדרום גרמניה, מהסוג שבתכנון המקורי התכוונתי לשמור לאזור הפנסיה. נסיון לגיחה לשוויץ הסתיים בנימה צורמת במיוחד (אם אי פעם אתם מגיעים לאינטרלקן, אני יכול להמליץ לכם באיזו מסעדה לא לאכול אם אתם לא רוצים לבלות יומיים עם הראש בתוך אסלה). ברלין, לעומת זאת, הייתה נהדרת כצפוי. לסיכום, ובניגוד לכל היגיון היסטורי – הכל היה טוב, כל עוד לא התרחקנו מגרמניה.

זה היה גם, כנראה, החודש הכי דל במוזיקה שהיה לי כבר כמה שנים. לא רק למוזיקה חדשה לא האזנתי – גם למוזיקה שלקחתי איתי לא ממש מצאתי זמן להאזין. מאז, כבר שבועיים (פלוס סופ”ש אינדינגב אחד), אני מוצא את עצמי בבליץ השלמת פערים, מהסוג שיוצאים ממנו בעיקר עם כאב ראש מוזיקלי.

ובאופן אירוני/מכעיס, השיר היחיד שהוציא ממני קריאת התפעלות אמיתית שייך דווקא לאמנית נורבגית. בשנים האחרונות אני מגלה חיבה הולכת וגוברת לזמרות מהסוג החולמני. ואחרי Fever Ray, זולה ג’יזס, גאזל טווין ו-iamwhoiam (שהוציאה את אחד האלבומים הטובים ביותר שלא כתבתי עליהם השנה),  אני מוצא את עצמי מאזין להרבה אלבומים מהסוג הזה ולרוב מתאכזב. הבעיה נמצאת כנראה בטעם הספציפי שלי – אני לרוב מוצא את השירה נקיה מדי, ואת הרקע המוזיקלי דל מידי.

White Foxes של Susanne Sundfør הוא בדיוק מה שאני מחפש – קול חולמני שנשבר במקומות הנכונים על רקע מוזיקלי רך אבל לא רכרוכי. The Silicone Veil, האלבום שממנו השיר הזה נלקח, מתגלה כשווה האזנה גם אם לא אחיד ברמתו. בין הרגעים הרעים שלו תוכלו למצוא את “Meditations in an Emergency”, קטע אינסטרומנטלי שנשמע כמו יצא מסצינה מדכאת במיוחד ברשימת שינדלר או “When” הצ’יזי. מולם אפשר למצוא את שיר הנושא או צמד השירים האחרונים, שמזכירים הרבה יותר את השיר שהביא אותי לאלבום הזה מלכתחילה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/10/Susanne_Sundfor-White_Foxes.mp3]
Susanne Sundfør – White Foxes

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/10/Susanne_Sundfor-Rome.mp3]
Susanne Sundfør – Rome

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2012/10/Susanne_Sundfor-The_Silicone_Veil.mp3]
Susanne Sundfør – The Silicone Veil

וגם צ’לסי וולף נעה, פחות או יותר, באותם איזורים מוזיקליים. היא חסרה, לפחות עבורי, את העוצמה שיש ברגעים הגדולים של The Silicone Veil, אבל היא בהחלט מצדיקה האזנה לחובבי הז’אנר.

לסיום – אם הבלוג הזה הוא לא המקור היחיד שלכם למוזיקה חדשה, אני מניח שההייפ המוצדק לחלוטין אודות האלבום החדש של Tame Impala הגיע כבר גם אליכם. ובכל זאת, אם טרם האזנתם לו – מדובר בוודאי באחד האלבומים היותר מענינים וסוחפים שיצאו בחודש האחרון, אולי גם בשנה כולה. באותה הזדמנות, תנו האזנה גם לאלבום האחרון של Pond, גירסאת הרימיקס של Tame Impala, עליו המלצתי לפני כמה פוסטים.

תגיות:   · · · · · · · · · 5 תגובות

חלוקת קשב

15 בSeptember, 2012 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – האלבום שהכי ציפיתי לו בחודשים האחרונים יצא עוד שלושה ימים, וכבר עכשיו אפשר לשמוע אותו במלואו. אבל גם אחרי שבוע של האזנה בלופ אני מהסס מלחוות דעה סופית עליו. לאלבומים של מנומנה צריך לתת זמן לשקוע. בכל זאת, את זה כבר אפשר להגיד – רוצו להאזין!

יום אחד, כשתספרו לנכדיכם על אלבומים פיזיים, על חנויות תקליטים ועל התור לעמדת ההאזנה באוזן השלישית, אל תשכחו לספר להם על ה-Split Album: אותו פורמט שהיה אהוב על לייבלים קטנטנים, בעיקר של פאנק ומטאל, שאיפשר לשתי להקות לחלוק שני צדדים של אותו תקליט, קלטת או דיסק, ובכך לחסוך בעלויות ההפקה וההפצה. אז העידן הדיגטלי הרג את האלבומים המחולקים – לא בדיוק האבדה הגדולה ביותר של העידן הזה – אבל מתברר שרוחו של הפורמט עדיין שורה על כמה אלבומים, גם אם לא במכוון.

הרעיון של שילוב בין דן בוקנר (Wolf Parade/Handsome Furs) לבין בריט דניאל מספון נשמע מעניין על הנייר. מצד אחד יוצר לו-פיי מינימליסטי, מהצד השני הסולן של אחת מלהקות האינדי המוערכות והמצליחות בעולם. אלא שהתוצאה הסופית דומה ל-EP כפול שמתנגן בשאפל. כמעט בכל אחד מהשירים שולט אחד משני הסולנים – לא רק בקולו, אלא גם בסגנון. ואם הייתם מגישים לי כל אחת מאסופות השירים האלו בנפרד, לעולם לא הייתי מנחש שהם שייכים לאותו אלבום.

Divine Fits

אבל כל זה לא אומר שמדובר באלבום רע. ממש לא. מעריצי הקלידים המינימליסטיים והשירה החורכת של בוקנר יקבלו את מבוקשם בשירים מצויינים כמו My Love Is Real, Baby Got Worse אוFor Your Heart. החלק של בריט דניאל טוב עוד יותר – Flaggin A Ride ו-Would that not be nice היו מרגישים בנוח בכל אלבום של Spoon, ואילו הקאבר מלא העוצמה ל-Shivers של Boys Next Door הוא אחד מרגעי השיא של דניאל בשנים האחרונות.

נראה ששיטת ה”הפרד וכתוב” של האלבום עובדת לטובתו. במקום אגואים מתנגשים אנחנו מקבלים 40 דקות של מוזיקה מצויינת, כמעט ללא פילרים, כשכל אחד מהצדדים המעורבים זוכה לחופש שהוא זקוק לו כדי למלא את חלקו. השניים נפגשים ממש רק בשיר אחד- What Gets you alone, שמשלב את הגישה הפופית של דניאל עם השירה של בוקנר. השניים מבטיחים שההרכב הזה הוא לא מפגש חד פעמי – ואולי האלבום הבא אכן ישמע כמו אלבום משותף.

עד כמה חשובה וורסטיליות אצל אמן? כשמדובר בשחקני קולנוע, לדוגמא, זאת השאלה הראשונה שאני שואל כשאני מדרג אותם בראשי. לא משנה עד כמה נערץ היה רוברט דה נירו בשיאו, האמת היא שהוא כמעט אף פעם לא הצליח לצאת מאותה שבלונה של דמות קשוחה ומחוספסת, ולא פלא שבערוב ימיו הוא הופך יותר ויותר לפארודיה על עצמו. ולעולם הוא לא יגיע בעיני לקרסוליו של, למשל, דסטין הופמן, שיכול להיות משכנע באותה מידה בתור נער מבולבל, פסיכיאטר מפוזר או פסיכופט מאיים.

אבל כשזה מגיע למוזיקה זה חשוב בעיני הרבה פחות. אף פעם לא ציפיתי מהאמנים שאני מקשיב להם להפוך את עורם בין אלבום לאלבום. הרבה מוזיקאים שאני מקשיב להם יכולים להיות רכים או זועמים, רומנטיים או מרושעים – אבל האופי המוזיקלי שלהם לרוב נשאר דומה. לא כל אמן יכול להמציא את עצמו מחדש פעם אחרי פעם כמו מייק פאטון, וגם אצלו יש איזו גישה ג’אזית שירש מג’ון זורן שהופכת את הלהטטנות הסיגנונית שלו למשהו כמעט מובן מאליו.

לכן היה מפתיע לגלות ש  Brian Borcherdt (בורצ’דט? בורשט?) האיש שעומד מאחורי ההרכב Dusted, הוא גם חלק מצמד האלקטרוניקה Holy Fuck. קשה למצוא קשר בין האלקטרוניקה הקרה והתוקפנית של הצמד, לבין החום והעדינות שעולה מכל תו באלבום של Dusted. אבל מתברר שלבורצ’דט יש גם קריירה ענפה כסולן ואמן סולו. כל זה מעניין הרבה פחות מהעובדה ש-Total Dust הוא האלבום הטוב ביותר ששמעתי בחודשיים האחרונים לפחות.

Dusted

האלבום כבש אותי בשיר הראשון – אני כנראה סאקר של צליל הגיטרה המתכתי (גיטרה אקוסטית? פאז? מומחי הגיטרה כאן בוודאי יוכלו לזהות יותר טוב ממני) והשירה המהדהדת שמלווים את האלבום מהרגע הראשון. הדברים רק הולכים ומשתפרים משם, עם שירים מפעימים כמו Bruises או Pale light. הכל מגיע לשיא עם Property Line שמוותר קצת הצניעות לטובת נפח וגיטרות חשמליות, בלי לוותר על אף טיפה של רגש. ואם Holy Fuck הם להקה שיושבת לי אי שם בקצה התודעה, בריאן בורצ’דט הוא כבר אמן שאני מתכוון לעקוב אחריו.

לסיום – כפי שכבר רמזתי באחד הפוסטים הקודמים, אני נוסע להתעמת עם הסטיגמות שלי אודות ארצות הקור, לטיול בן שלושה שבועות בנורבגיה + שבוע בברלין. מדובר יותר בטיול נופים מאשר בטיול מוזיקלי – אם כי אולי יצא לי להיתקל בלהקה נורבגית עלומה ומוצלחת, או לבקר בעיירה בה נכתב אחד מהשירים האהובים עלי. עד כה העניינים נראים די יבשים גם בברלין – אם מישהו יודע על הופעה מומלצת בעיר בתחילת-אמצע אוקטובר, אתם מוזמנים לספר בתגובות.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 5 תגובות

פגומה במקומות הנכונים

24 בAugust, 2012 מאת נמרוד
להגיב

לא יעזרו כל הנסיונות – אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שהקריירה של מלקמוס עם הג’יקס טובה לא פחות מזו שהייתה לו עם פייבמנט. מוזיקלית, הג’יקס לא נופלים מהלהקה שבאה לפניה, אבל השירים של מלקמוס מודל שנות ה-2000 פשוט לא מדברים אלי כמו אלו שכתב בשנות ה-90. כנראה שאני מעדיף שירים על משבר גיל המעבר של ארכיטקטים מכאלו על חיי המין של סנטורים. ובכל זאת, מההופעה של מלקמוס והג’יקס בבארבי נהניתי לא פחות מזו של פייבמנט בפרימוורה.

נתוני הפתיחה היו מלכתחילה טובים יותר: הופעה במועדון לא גדול, של להקה בשיא כוחה ומרצה עדיפה תמיד על הופעת אצטדיון של להקת עבר בסיבוב איחוד נוסטלגי. לא שפייבמנט נראו כבויים על הבמה בפרימוורה אבל אתמול בבארבי אפשר היה לראות היכן מלקמוס באמת נהנה להיות.

כיף לראות להקה שבאמת נהנית להיות על הבמה. שלא מתביישת להתלוצץ, לספר סיפורים מטופשים, לנגן מיני קאוורים לקווין ולביסטי בויז, וגם אחד מלא ללהיט של “Men At Work”, לצחוק על פרל ג’אם וגרין דיי ולהחמיא לדף לפרד. האישה טענה, בצדק, שהלהקה התנהגה כאילו היא בחדר חזרות ולא על במה בהופעה. אני לא יודע מה איתכם – אבל אני לרוב הייתי מעדיף לקבל הזמנה לחדר החזרות של להקה על פני כל הופעה שלה.

The Jicks

ואי אפשר להתחמק מההשוואה להופעה של הווקמן שבוע מוקדם יותר. ובבחירה בין הביצועים מלאי הרגש, אך הנאמנים למקור והמדויקים של הווקמן לבין הרישול ושמחת החיים של הג’יקס האחרונים מנצחים בנוקאאוט. הייתי מוכן לסלוח אפילו לביצוע המחורע בן עשר הדקות לפחות של Real Emotional Trash הנהדר, ועל מיעוט השירים מתוך Face the truth, האלבום האהוב עלי של מלקמוס – בטח כשלוקחים בחשבון ביצועים נהדרים ויצירתיים כמו זה של Jenny & The Ass Dog. מה שכן, אני עדיין מתקשה להבין מדוע דווקא Senator הפשטני הוא השיר שעורר הכי הרבה התלהבות.

הנודניקים שצעקו “פייבמנט” בין שיר לשיר נאלצו לחכות להדרן כדי לקבל את מבוקשם. מלבד Here, אחד השירים המפורסמים (גם אם לא פייבוריט אישי שלי) של הלהקה, ביצעו הג’יקס גם את Speak, See, Remember – אחד השירים המורכבים, מעניינים והלא מוערכים מספיק של הלהקה. בחירה מקורית ולא מתחנפת ששימחה אותי להפליא, גם אם הביצוע לא היה ממש משופשף. היה גם קטע מחופף וקצת לא ברור שעשה שימוש בקטע הפסנתר הסוגר של Epic של פיית’ נו מור (תודה לאישה על הזיהוי!).

אה. והיה גם את Blue Arrangements.

אם הייתם מבקשים ממני לבחור סטליסט מושלם להופעה, Blue Arrangements לא היה במקום הראשון. גם לא בשני, השלישי, העשירי או ה-653. האפשרות כלל לא הייתה עולה בדעתי. למה שמלקמוס יבצע את אחד השירים הנהדרים מתוך האלבום האהוב עלי בכל הזמנים, של להקה שהוא היה בה על תקן נוכח-נפקד? זה הרגיש קצת טוב מדי כדי להיות אמיתי – כמו מישהו שמתיישב לפתע מול בר רפאלי בערב ספיד דייטינג. וגם אם הקול המגומגם של דיוויד ברמן שמשתרך מאחורי זה של מלקמוס היה קצת חסר, עבורי (ועל פי המבטים בקהל, כנראה שרק עבורי), היה זה שיא של שעתיים של הופעה לא מושלמת אלא פגומה במקומות הנכונים.

תגיות:   · · · · · 7 תגובות

להגיש בליווי ירי מרגמה.

9 בAugust, 2012 מאת נמרוד
להגיב

אני לא בדיוק זוכר את קו המחשבה שהוביל אותי לאותו הרגע. אבל לפני כחודשיים מצאתי את עצמי מתקין על הלפטופ החבוט שלי את אחד ממשחקי היריות המהוללים של השנה האחרונה. ולראשונה, מזה עשור לפחות, מצאתי את עצמי משחק במשחק אמיתי – לא כזה שנועד למלא רגעים מתים באוטובוס ובישיבות משעממות, אלא כזה שדורש השקעה של ממש.

להפתעתי גיליתי שגם הלפטופ הממוצע שלי וגם האינסטינקטים הממוצעים שלי מצליחים להתמודד יפה עם המשחקים האלו. ועכשיו, חודשיים מאוחר יותר אני כבר יכול להודות בפה מלא – אני מכור למשחקי יריות.

כמובן שאלו השתנו בהרבה מאז ימי Doom 2 העליזים. לא עוד חדרים קובייתיים וסטריליים עם מפלצות שעומדות חשופות ומחכות לקליע הגואל. אלא שדה קרב המוני שבו אני מעביר חצי מהזמן בשכיבה מאחורי מחסה ובנסיון להבין מי לעזאזל יורה בי ואיך אני בורח ממנו כמה שיותר מהר. עד מהרה המוח מתמלא בפלאשבקים ריאליסטיים להחריד מהמשחקים הללו – ריצה בין פחונים וחבלי כביסה בכפר אפריקאי תחת הפצצה, כשרעש היריות הופך לצילצולים באוזניים שפגז נוחת לידי. אבק שמכסה את שדה הראיה כשקליעי האויב ניתזים משקי החול שמאחוריהם אני כורע, או הרגע שבו אני מגלה שהסלע המשונן שעליו טיפסתי הרגע, בתוך הריסותיה המופצצות של מנהטן, הוא ראשו הכרות של פסל החירות.

פסל החירות

הרציונליזציה היחידה שאני מסוגל לתת לבזבוז הזמן המשווע הזה היא העובדה שאני מצליח, לרוב, להאזין במקביל למוזיקה. עם זאת, חלוקת הקשב שלי באותו הזמן לרוב לא במיטבה. לכן, את ההמלצות הבאות כדאי לקחת בעירבון מוגבל. ובכל מקרה, אם הן לא עוברות את מבחן השמיעה הראשונה, נסו להוסיף קולות ירי מרגמה ברקע, ותראו אם חל שיפור.

Pond האוסטרלים הם לא בדיוק פרוייקט צד או להקה אחות של Tame Impala. הם יותר כמו Tame Impala אחרי ערבול קל. אבל מתברר שהצוות הזה עובד מצויין גם אחרי ששולחים את הסולן לתופף, את המתופף לנגן בגיטרה ואת הבסיסט אל מאחורי המיקרופון. למעשה, שתי הלהקות מתקיימות זאת לצד זו כבר כמה שנים, כשדווקא Pond, הידועה פחות, היא הפורייה מביניהן – אלבומם הרביעי, Beard, Wives, Denim, יצא כבר בתחילת השנה אבל לא עורר מספיק תשומת לב.

pond

קצת צפונית לפרת’, עיר המוצא של שתי הלהקות, נמצאים כמה מהנופים השוממים והיפים ביותר ביבשת הדרומית. הרוק המדברי, הפסיכדלי והמהדהד של Pond בוודאי הושפע מהמקומות הללו. ואם לשפוט על פי הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש של Tame Impala, שנשמע כמו משהו מבית היוצר של ג’וש הום, נראה שהפער בין הלהקות הולך ומצטמצם.

מהצד השני של הסקאלה המוזיקלית נמצא Electric Hawaii, אלבום הבכורה של Opossom, שנפתח בשלושה שירי פופ כמעט מושלמים: Girl, שנשמע לעיתים כשיר שנגנב ממרתפם של המאמאס והפאפאז, Fly, שיכל להשתלב יפה באלבום האחרון של בק, ו-Blue Meanies, שנשמע כמו להיט הקרוסאובר שפיטר, ביורן וג’ון עוד לא כתבו. בהמשך האלבום מתחיל להתפזר להמון כיוונים, לא כולם מוצלחים – אבל יש כאן מספיק כדי להצדיק האזנה.

ויש את הרגע שבו הירי נפסק, ואני עוצר כדי להקשיב באמת – שיר חדש ללהקה המוכשרת בעולם. לא השיר הטוב ביותר שהוציאו מעודם, ולא מספיק כדי להרגיע את החששות בעקבות ההפיכה שלהם משלישיה לצמד, אבל זה עדיין שיר נהדר.

* Many monsters have been harmed in the making of this post.

תגיות:   · · · · · · · · 4 תגובות