טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

נורבגיה – לא מה שחשבתי

12 בJuly, 2012 מאת נמרוד
להגיב

מחשבה ראשונה – וואו! זה נהדר.

מחשבה שנייה – הם לא ממש נשמעים נורבגים.

מחשבה שלישית – למה לעזאזל אני חושב שאני יודע איך נשמעת להקה נורבגית?

כמי שגדל במדינה אגוצנטרית להפליא (האם יש סוג אחר?), קשה לי להחשיב את עצמי כאזרח העולם הגדול – גם אם למדתי לאחרונה להבדיל בין דרום סודאן לאריתראה. המצב רק מחמיר כשמדובר בכל המדינות הצפון ארופאיות האלו, שנראות מרחוק כבליל בלתי ניתן להפרדה של רוגע, שלג ומטאל. ועד כמה שידוע לי, גם סיכסוך השכנים ארוך השנים בין נורבגיה לשבדיה התחיל כשאחד מהם השאיר זבל בחדר המדרגות או שפך מי ספונג’ה מהמרפסת.

אז יש לי מושג מסויים איך נשמעים שבדים, ואיסלנד הקטנה תרמה לעולם את ביורק וסיגר רוס. אבל מה עם נורבגיה? חיטוט בהיסטוריית הבלוג גילתה, להפתעתי, פוסט נשכח על צמד להקות נורבגיות שנופלות היטב לתוך סטיגמת המטאל של הצפון הקר. יצא לי גם לפגוש כמה זמרות כמו אן ברון וכל מיני אמנים עם ø בשם. אבל The Megaphonic Thrift נשמעים שונה לחלוטין מהסטיגמה שיש לי אודות אמנים סקנדינביים.

The Megaphonic Thrift

האלבום השני של הלהקה, הנושא את שמם, הוא פנינה של מוזיקה מלוכלכת – ההשוואות המיידיות שניתנו להם הם ל-Sonic Youth ו-My Bloody Valentines. לי הם מזכירים, כשהם רגועים, את Stars וכשהם כועסים (וזה קורה הרבה) גירסא קצת פחות מורכבת של דאוס (המוקדמים, לא השיעמום שנהיה מהם בשנים האחרונות). ומעבר לניימדרופינג – מדובר באחד האלבומים הנדירים האלו שנפתחים בחריקת דיסטורשן נהדרת ומסתיימים 35 דקות מאוחר יותר ובלי רגע אחד מיותר. שלא במפתיע, מתברר שיש בנורבגיה יותר משידעתי – כעת נותר רק לחלום על לבדוק את הסצינה המקומית מקרוב יום אחד.


The Megaphonic Thrift – Tune Your Mind


The Megaphonic Thrift – Broken Glass/Yellow Fingers


The Megaphonic Thrift – I Wanted You To Know

וברגע האחרון גיליתי שיצא לי לשמוע עוד אלבום נורבגי מוצלח לאחרונה – To the Treetops של Team Me. בשלב זה כבר לא תתפלאו ששכחתי את מוצאם, בעיקר בהתחשב בעובדה שהם הזכירו לי בעיקר את Mew הדנים – ואם מישהו יכול להסביר את ההבדל בין המדינות, אני אודה לו מאוד.


Team Me – Show Me


Team Me – Weathervanes and Chemicals

אין הרבה ביטויים יותר נדושים בביקורת מוזיקה מ”חלומי”. חיפוש מהיר של המילה Dream בגוגל רידר שלי העלה כמה מאות תוצאות מהשנה האחרונה, רובם ביקורות אלבומים/הופעות/סינגלים שמספרות על אווירה מהפנטת, על עירפול חושים, על תחושת ריחוף – או בקיצור, לא אומרות כלום.

ולכן התאכזבתי לגלות שזו המילה היחידה שעולה לי לראש בהקשר של Rispah, אלבומם השני של The Invisible הבריטיים. אבל The Invisible מצליחים להימנע מהמכשול של הרבה מאחיהם לז’אנר, שלעיתים קרובות האלבומים שלהם הופכים לבליל ארוך של מוזיקה יפה אבל חסרת עוגן. והעובדה שהוא אכן חלומי, לא הופכת את Rispah לאלבום מנומנם.

ואם אנחנו כבר בעולם החלומות, הרי ש-“Another Night’s Dreams Reach Earth Again”, אי.פי. הבכורה של Outfit, הוא אחד האלבומים היותר מושמעים אצלי לאחרונה. למרות שמו הוא אלבום מהורהר הרבה פחות, ופופי הרבה יותר, שמזכיר הרבה אמני רטרו-אייטיז שפופולריים לאחרונה (Twin Shadow הוא השם הראשון שעולה לראש), אבל נשמע לי אותנטי ומעניין הרבה יותר מרוב מתחריו. ה-EP הקצרצר הזה הוא גם סוג של מסע בזמן, כשהלהקה משילה מעצמה את ניחוחות הרטרו בהדרגה, ובשיר האחרון נשמעים במפתיע יותר כמו TV On The Radio מאשר ניו אורדר.

תגיות:   · · · · · · · · · · · 6 תגובות

מלוואח בפיתה

10 בJune, 2012 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – וואו! אני אמנם לא ממש טוב בלעקוב אחרי חדשות מוזיקה, אבל דבר כזה לא קרה לי ממזמן. את העובדה שהליארז, אחת הלהקות האהובות עלי, מוציאים אלבום חדש גיליתי רק ביום היציאה. אחרי שהתגברתי על הבושה, התפניתי להקשיב לאלבום עצמו. WIXIW (מבוטא “Wish You”) הוא האלבום השישי של הלהקה, והשלישי מאז Drum’s Not Dead. וגם אם אני עדיין מצפה מהליארז להוציא מוזיקה נהדרת, אני כבר לא מצפה לשחזר את ההישג של אלבום המופת ההוא. אם שני האלבומים הקודמים היו חזרה לצליל קצת פחות נסיוני, WIXIW הוא האלבום הכי קרוב ברוחו ל-Drum’s Not Dead. אבל מה שאותו אלבום העביר ברעש וצלצולים (או, נכון יותר, בהלמות תוף פראיות), הנוכחי מעביר בצורה עדינה הרבה יותר. אני אזדקק לעוד כמה האזנות לפני שאמצא לו את המקום הראוי בדירוג אלבומי הליארז של כל הזמנים, אבל כבר עכשיו אני די משוכנע שעוד ניפגש בסיכום השנה.

liars

עם כל שנה של האזנה למוזיקה, הסטנדרט שלי בנוגע לחדשנות מוזיקלית הולך ויורד. אני עוד זוכר את עצמי מאזין לאלבומים בחטיבת הביניים (נירוונה), תיכון (ניין אינצ’ ניילז) או בצבא (סופר פארי אנימלס) שהגדירו עבורי מחדש את הגבולות של מה שחשבתי שמוזיקה יכולה להיות. היום, לרוב, אני נאלץ להסתפק בסט חדש של צלילים מוכרים בעטיפה קצת שונה.

והתופעה רק הולכת ומחמירה כאשר הרשת מציפה אותנו בעוד ועוד אלבומים שהם לא יותר אלבומים שהם רק העתק חיוור של מה שהיה לפניהם, וחושפת עוד ועוד אוצרות גנוזים משנות ה-60 וה-70 שמגלים שהדברים שאותם תפסנו כחדשניים הם הרבה פעמים חזרה על רעיונות שלא הוערכו בזמנם.

אבל גם מדמיון שגובל בפלגיאריזם יכול לצאת אלבום לא רע. ואם יש דמות שסבלה מאינסוף פלגיאטים בעשור האחרון, הרי זה תום יורק. ובמקרה של Stalking Horse, הדמיון ממש צורם באוזן. אז יש משהו קצת מרגיז באמן שמקורות ההשראה שלו ברורים כמו אלו של ג’ינס בקניון בבנקוק. ומצד שני, כמה מהשירים הטובים באלבום הבכורה שלו יכלו לעבור בתור שירים בינוניים של יורק עצמו – הישג יפה כשלעצמו. למען האמת, גם אצלי שוכב במעמקי הארון דיזל תילאנדי בעשירית המחיר.

מקרה מעניין יותר הוא זה של Doseone. הדמיון בינו לבין טונדה אדמבייפ מ-TV On The Radio היה כל כך בולט, שכמעט פטרתי אותו כעוד מקרה של פלגיאט. רק שבירור קצר מראה של-Doseone (אדם דרוקר), אחד ממיסדי הלייבל Anticon הוא אמן וותיק הרבה יותר מאדמבייפ, ואפילו חבר בכמה הרכבים שזכיתי לשמוע (Clouddead, 13&God). אם נשים את נושא הביצה והתרנגולת בצד, הרי ש-“G is for deep” בהחלט נשמע כגירסא יותר דחוסה ויותר מינימליסטית של TV On The Radio.

החלק המעניין באמת היא העובדה ש-Doseone ואדמבייפ חברים יחדיו ב-Nevermen, הרכב שעובד כבר כמה שנים על אלבום בכורה. למען האמת, השילוב של שניהם נשמע קצת כמו מלוואח בפיתה, ונותר רק לקוות שהחבר השלישי בהרכב, מייק פאטון, יביא איתו את רוטב העגבניות והסחוג.


Doseone – Dancing X


Doseone – I Fell

Daughn Gibson

ובדיוק כשכל המוזיקה שסביבי התחילה להישמע משועתקת וחסרת מקוריות, הגיע אלבום הבכורה של דון גיבסון והציל את המצב. גם בקול שלו תוכלו למצוא דמיון למוזיקאי, מפורסם הרבה יותר – אלביס. אבל בניגוד לשני האלבומים הקודמים, הדמיון הקולי לא גורר אחריו דמיון סגנוני. וכיוון שגיבסון מרפרף בקלילות בין סגנונות מוזיקליים, האלבום נשמע כמו מסע של אלביס בתוך עולם האינדי העכשווי. אם ההתחלה לוקחת את אלביס לאזורי אמריקנה מוכרים, גם אם בעיבוד מעט יותר מודרני, בהמשך תוכלו לקבל תשובות לשאלות מעניינות כגון איך היו נשמעים Hood עם אלביס כסולן (“Tiffany Lou”, אחד השירים היותר מרשימים ששמעתי השנה), או איך היה נשמע המלך בתקופת הפינק פלויד שלו (“A young Girls World”), או כשעבד עם דייב פרידמן בתור מפיק (“Dandelions”). ותחת ההגדרה המצומצת של השנים האחרונות – האלבום הנהדר הזה הוא ללא ספק חדשני.


Daughn Gibson – Tiffany Lou


Daughn Gibson – A Young Girl’s World


Daughn Gibson – Dandelions

תגיות:   · · · · · · · · · · · 3 תגובות

שאריות גורמה

25 בMay, 2012 מאת נמרוד
להגיב

המילים “פרוייקט צד” או “פרוייקט סולו” לרוב לא מבשרות טוב. הקלות הבלתי נסבלת של יצירה והפצה של מוזיקה הביאה לכך שהרבה אמנים לא מהססים לפתוח את המגירה ולאפשר לכל מה שהצטבר בה לעוף לכל עבר. נכון שיש את הספנסר קרוגים של העולם שמסוגלים לשחרר בשנה אחת ארבעה אלבומים מצויינים בארבעה הרכבים שונים, אבל בהמון מקרים מדובר בלא יותר משאריות מחוממות של הברק של להקת האם.

זה גם המקרה של Ramona Falls, פרוייקט הצד של ברנט קנוף מ-Menomena. בהבדל קטן – כשמדובר באחת מהלהקות המוכשרות בעולם, גם השאריות המחוממות הם גורמה. ומהשיאים של שני האלבומים האחרונים שלה, יש עוד הרבה לאן לרדת לפני שמתקרבים למשהו שיכול להיחשב לבינוני.

אז כן, כמו הרבה פרוייקטי צד, זה קצת מרגיש כאילו לקחו אלבום של Menomena והורידו ממנו כמה ערוצי שמע (חסרונם שלכלי הנשיפה מורגש במיוחד), אבל מה שנשאר הוא מספיק בשביל אחד מהאלבומים היצירתיים והמרשימים של השנה. הבשורה הרעה היא שברנט קנוף עזב את מנומנה בזמן הקלטת האלבום הזה – נאלץ לחכות ולראות אם האלבום המצויין הזה יסמן גם פרידה מאחת הלהקות הטובות של העשור.

אין לי מושג מה פאט הינז, הסולן של Holy Esque מנסה לומר לי, אבל הקול הצרוד והחרוך שלו לא משאיר ספק – ממש חשוב לו שאשמע את זה. וכיוון שכבר ציינתי פעם שהדרך הכי פשוטה להתחבב על אוזני היא תחושת דחיפות, אין פלא ש-EP הבכורה של הלהקה תפס אותי מהרגע הראשון. אחרי שני שירים נהדרים (Ladybird Love, Rose) הלהקה מורידה הילוך לשניים טובים קצת פחות. וכשהמיני אלבום הקצרצר הזה סיים לנגן בפעם הראשונה, כבר ידעתי שאני מחכה לאלבום הבכורה.

תגיות:   · · · · · 3 תגובות

לקפוץ עם דמעות בעיניים

9 בMay, 2012 מאת נמרוד
להגיב

פשוט מטורף. מטורף, מטורף, מטורף.

נתחיל מהעובדות האובייקטיביות: ההופעה של אוף מונטריאול הייתה כנראה הופעת המועדונים המושקעת והמפוארת ביותר שנראתה בישראל. ועד שסופר פארי אנימלס יצליחו להעביר את הטנק שלהם בבידוק הבטחוני בנתב”ג, כנראה שלא נראה עוד אחת כזאת. המסכים עם הדוגמאות הפסיכדליות, האורות, הקונפטי, בלונים שעפים על ראשי הקהל רגע לפני שהגיטריסט מצטרף אליהם לצלילה, זוג הנינג’ות בשחור שהחליפו תלבושות והפכו את עצמם לחזירים, חייזרים, רוחות רפאים או מסך אנושי עליו מוקרנים סרטונים. שואו ברמה הזו אפשר לקבל רק, אולי, בהופעות סטריליות של מכונות כסף בפארק הירקון. אבל אז תעמדו בערך מאה מטרים מהבמה, ומי שיצליח להסתנן אליה ירד בליווי אבטחה ולא בסטייג’ דיווינג.

אבל קווין ברנס ולהקתו לא נתנו לעצמם להאבד בתוך כל הבלאגן הזה. ההופעה שלהם שמרה תמיד על איזון מושלם – כשהם יודעים בדיוק אילו שירים צריכים לטבוע בתוך החגיגה, ואילו זקוקים לשקט יצירתי. אילו שירים מושלמים בעיבוד מדוייק (“Bunny Ain’t No Kind of Rider”), ואילו זקוקים לעיבוד חופשי שקורע אותם לגזרים (“The Past Is a Grotesque Animal”).

Of Montreal

כל זה היה מספיק על מנת לקבל את החגיגה הגדולה ביותר בתולדות הבארבי. אבל הופעה של אוף מונטריאול היא יותר מסיבה למסיבה. בתוך כל ההמולה הזו מסתתר הלב הפועם של אחד מכותבי השירים הגדולים והמרגשים של העשור. במהלך החודש האחרון הצלחתי, סוף סוף, להתאהב בשלושת האלבומים האחרונים של הלהקה. ועדיין, עבורי, כמו עבור מרבית הקהל, אין תחרות לשיברון הלב של “?Hissing Fauna, Are You the Destroyer”. ובסוף ההדרן, כשקפצתי יחד עם כל הקהל לצלילי “Gronlandic Edit” ו-“A Sentence of Sorts in Kongsvinger”, שניים משיאי האלבום, המילים שצווחתי היו כאלו ששרתי בשקט בליבי אין ספור פעמים.

כשכתבתי את הפוסט במוחי, היה בו גם פיסקה של תלונות – משהו על חימום מיותר או שעת התחלה מאוחרת מידי. אבל 24 שעות אחרי תחילת ההופעה, אחרי יום שלם שלא הצלחתי להפסיק לחייך בו לרגע, כל זה כבר נשכח ממזמן. שתי ההופעות הטובות שראיתי בחיי לא יכלו להיות יותר שונות זו מזו – אחת היא בין היותר צנועות ואיטיות שראיתי בחיי, השניה אחת מהמפוארות והמופרעות – אבל בשתיהן עזבתי את הבארבי על סף דמעות.

וגם – הביסטי בויז נכנסו בסערה לחיי בכיתה ט’, בחריגה נדירה מקיבעון הגראנג’ ששלט בי באותה תקופה. שלושה מתוך ארבעת האלבומים של הלהקה צורפו עד מהרה לאוסף שלי, ודווקא Paul’s Boutique נותר בחוץ וצורף אליו רק לאחרונה. לצערי, הכוונה להגיע באותה שנה להופעה של הלהקה בסינרמה נבלמה בשל הדאגה של אימי לבנה הציפלון.

אי אפשר שלא להתגעגע לימים שבהם כל אלבום נקנה בשבועות של דמי כיס וזכה לחודשים של האזנה בלתי פוסקת. בתור האלבום הראשון של הביסטי בויז ששמעתי, ל-Ill Communication יש עדיין מקום גדול אצלי בלב. גם עכשיו, שנים אחרי הפעם האחרונה ששמעתי אותו, אני זוכר אותו טוב הרבה יותר מלא מעט מ”אלבומי השנה” שלי מהשנים האחרונות. עשרות אלפי תאי מוח שישבו חסרי מעש במשך שנים התעוררו אצלי לחיים עם הצלילים הראשונים של Sure Shot.

Adam Yauch

עברתי כבר את השלב הרומנטי ביחסי עם להקות, והאהבה שלי למוזיקה לא מתלווה לרוב בקשר רגשי לאנשים עצמם. ובכל זאת, לא יכולתי להישאר אדיש לידיעה על מותו של אדם יאוך. אולי אלו הפנים האנושיות, הכל כך ממוצעות, של הגאון הזה. אולי זאת העובדה שאף אחד מחברי הביסטי בויז לא נצפה מעולם ללא חיוך על הפנים. אולי כיוון שמוות בגיל צעיר שמור לרוב לכוכבי רוקנרול זוהרים ולא לאמנים כל כך צנועים וחסרי גינונים כמו חברי הביסטי בויז. נקווה רק שהוא במקום טוב יותר, בו אין זכויות יוצרים על סימפולים.

תגיות:   · · · · · 2 תגובות

הבלתי מיוחדים

26 בApril, 2012 מאת נמרוד
להגיב

בתור אחד מהבלוגרים העצלנים ביקום, נדיר שתמצאו אותי עם האצבע על הדופק, מפרסם ראשון ביקורת על האלבומים שכולם ידברו עליהם עוד שבוע או חודש. על האיטיות אני משתדל לפצות במקוריות – לפרסם אלבומים מפוספסים שלא זכו לתשומת הלב הראויה. זה עבד מצויין, לדוגמא, בסיכום 2011 שלי. ובכל זאת בשבועיים האחרונים אני מוצא את עצמי מקשיב בעיקר לאלבומים שכל בלוג על פני כדור הארץ כבר חיווה עליהם את דעתו. אז אם אתם מסוג האנשים שמשתדלים להיות מעודכנים, הפוסט הזה כנראה לא בשבילכם. אתם מוזמנים לעבור בינתיים למקום קצת יותר חדשני. אני יכול להמליץ, נניח, על Tiny Mix Tapes(בעיקר אם טראקים של 17 דקות של רעשי דולפינים שהוקלטו בטייפ 4 ערוצים והועברו דרך דיסטורשן עושים לכם את זה).

עדיין פה? בואו נתחיל.

the flaming lips – the flaming lips & heady fwends

קראתי לא ממזמן ביקורת זועמת על “I found a star on the ground”, אותו שיר בן שש שעות שהפליימינג ליפס שחררו בשנה שעברה. המבקר לא הפסיק לגחך על המעריצים של הליפס, שלא מפסיקים להעריץ את הלהקה, ולא משנה כמה גימיקים הזויים ובלתי ניתנים להאזנה היא תפיל על ראשם. הוא כמובן לא ידע שהרע ביותר עוד לפניו, ארוז בתוך גולגולת אדם.

אותו מבקר בהחלט צדק ביחס המזלזל שהוא הפגין כלפי אלבומי הקונספט המגוחכים האלו. אבל הוא שכח דבר אחד – שרק שנתיים מוקדם יותר הליפס שחררו את אחד האלבומים הטובים בתולדותיהם, וכדאי לחכות עוד שנה-שנתיים לפני שמכריזים עליהם כמי ש”איבדו את זה”. בכל זאת, בשנתיים האחרונות הליפס פורים בערך פי 10 מהלהקה הממוצעת – אז אפשר לסלוח להם על 80 אחוזי זבל.

ואכן, הפליימינג ליפס מוכיחים שעוד יש להם מה להציע עם אלבום שיתופי הפעולה The Flaming Lips and Heady Fwends. די מפתיע, בהתחשב בעובדה שלא מדובר ממש באלבום רשמי אלא בסך הכל באלבום שהופק לטובת יום חנות התקליטים שנחגג לאחרונה. רשימת שיתופי הפעולה באלבום מרשימה ממש – מ-Ke$ha ועד לאריקה באדו, מבון איוור עד לניק קייב וכריס מרטין ועוד רבים וטובים. לא כל שיתופי הפעולה כאן עלו יפה, אבל אלו שהצליחו (לדוגמא, השירים המשותפים עם Bon Iver, Ke$ha, Tame Impala וג’ים גיימס) הם מצויינים ממש. ובעיקר, האלבום הזה שם את הפליימינג ליפס בחזרה במקומם הראוי – כלהקת אינדי סופר-יצירתית שמצליחה לערבב מלודיות עם אוונגרד בצורה מושלמת, ובלי גימיקים מיותרים.


בלי גימיקים אמרתי? כמובן אם מתעלמים מהגירסא הסופר-מוגבלת של האלבום, בה תוכלו לקבל, כחלק מההדפס של הויניל, גם כמה טיפות של דם של חלק ממשתתפי האלבום. אם אי פעם חלמתם לשבט את כריס מרטין, זאת ההזדמנות שלכם.


The Flaming Lips – Ashes in the Air (featuring Bon Iver)


The Flaming Lips – Children of the Moon (featuring Tame Impala)


The Flaming Lips – That Ain’t My Trip (featuring Jim James)

chromatics – kill for love / death grips – the money store

שני האלבומים הכי מדוברים בשבועיים האחרונים לא יכלו להיות יותר שונים זה מזה. Kill for Love של כרומטיקס הוא אלבום עדין, איטי, וארוך להחריד. The Money Store של Death Grips הוא אלבום קצר, תוקפני וזועם.

Kill For Love ממשיך את הקו של הפסקול של דרייב, עם צליל אייטיז ללא טיפת התנצלות או אירוניה. והוא עושה את זה טוב מאוד לאורך חצי מאורכו. אחרי ארבעים דקות הוא מתחיל לגלוש למחוזות אווירתיים שרק מדגישים את האורך המוגזם שלו. ועדיין, יש פה יותר מוזיקה נהדרת מרוב האלבומים ששמעתי השנה.

Chromatics


Chromatics – Into the Black


Chromatics – Back from the Grave

The Money Store, לעומת זאת, עשה לי בעיקר כאב ראש. קשה לי להסביר למה האלבום הזה מעצבן אותי – אני מסוגל לשמוע דברים “רועשים” או “תקיפים” לא פחות. אבל משהו בשילוב בין נויז להיפ-הופ מהיר פשוט לא עושה לי טוב. ובכל זאת, אל תתנו לי להרתיע אותכם מלפחות לנסות ולהאזין לאחד האלבומים היותר מוערכים ומקוריים שיצאו השנה.

מה שכן מעניין באלבום של Death Grips הוא זהות הלייבל שלו. Epic Records, חברת בת של סוני מיוזיק, היא לייבל עם היסטוריה מפוארת של קלאסיקות מיינסטרים סופר מצליחות – ממייקל ג’קסון ו-ABBA ועד פרל ג’אם ואוזי אוסבורן. העובדה שלייבל כל כך גדול מצרף לשורותיו להקה כל כך נישתית רק מראה עד כמה הלייבלים הגדולים צמאים לקהל האינדי שנשאר נאמן גם בימים קשים האלו. מוזיקלית, האינדי והמיינסטרים רק מתרחקים משנה לשנה. מבחינה מסחרית ושיווקית, הם קרובים מאי פעם.

jack white – blunderbuss

הווייט סטרייפס הם בשבילי אוסטרליה. אין לי מושג כמה פעמים הקשבנו ל-Elephant על הכבישים המאובקים, נוסעים בוואן החבוט ברצף המוסכים, תחנות הדלק, עיירות זעירות וגם כמה נופים שמרכיבים את הטיול באוסטרליה. בשנים שעברו מאז, איבדתי בהדרגה את הקשר שלי עם ג’ק ווייט ודי התעלמתי, כנראה שלא בצדק, מפועלו בשנים האחרונות.

והנה קפצתי חזרה על העגלה לכבוד אלבום הסולו הראשון של ווייט, ואני בהחלט נהנה מהנסיעה. אין פה שום דבר שיטלטל את עולמכם, רק אסופה טובה מאוד של שירים מאת גיבור גיטרה מוכח שמסרב להשתנות עם הזמן. ובהזדמנות זו אפשר גם לתת עוד האזנה אחת ל-Elephant, ולהיזכר בריח האבק של הדרכים המשובשות של מערב אוסטרליה.

תגיות:   · · · · · · · · · אין תגובות