טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

צליל מכוונן

14 בApril, 2012 מאת נמרוד
להגיב

אני יודע שהתעוררתי איזה עשור מאוחר מדי – אבל מישהו יצטרך להסביר לי את העניין הזה של האוטו-טיון.

לא, אני ממש לא טהרן שמאמין שמוזיקה צריכה להיות “טבעית”, או מתנגד עקרונית לפעלולי אולפן. כמי שטוחן בראש בלי הפסקה בבלוג על Fever Ray, אתם יכולים לנחש שגם מניפולציות ווקליות לא ממש מטרידות אותי. למעשה, אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את “Believe” של שר, שהציג את האפקט המפורסם, וחשבתי לעצמי “האישה הזאת די רקובה, אבל הפעלול הזה די מגניב”. הבעיה שלי היא לא עם האפקט עצמו, אלא עם המיתוג שלו.

מסיבה לא ברורה, מישהו הגיע למסקנה שאוטו-טיון הוא כלי הגיוני לתיקון פגמים בשירה, שזה בערך כמו להגיד שדלי עם מדלל צבע הוא כלי הגיוני לתיקון פגמים בציורי שמן. הרעיון בכלי לתיקון פגמים הוא שבבחינה לא מדוקדקת, עצם השימוש בכלי אמור להיות נסתר. אבל גם השימושים העדינים ביותר באוטו-טיון מסריחים מדיגיטציה. אם סטנדרט ה”תיקון” הזה היה מקובל בעולם האופנה, המעצבים הגרפיים היו יכולים לוותר על פוטושופ ולרטש עם פלטת הכלים של Draw Something.

Poliça

בשנים האחרונות, אחרי שירד מתהילתו בעולם ההיפ-הופ, זוכה האוטו-טיון לחיים מחודשים דווקא בעולם האינדי. דווקא סופיאן סטיבנס ו-Bon Ivar Bon Iver, שני אמנים שהדבר האחרון שהם זקוקים לו הוא תיקון שירה, עשו בו שימוש גס ובעיניי מאוד לא אלגנטי בכמה שירים. אבל את השימוש הטוב ביותר ששמעתי לאפקט הזה עושים Poliça ממינאפוליס באלבום הבכורה שלהם, Give You the Ghost.

הצמד עושה באוטו-טיון את השימוש ההגיוני היחיד – ככלי שלא נועד להסתיר או לשפר את הקול הטבעי, אלא להוסיף לו קסם ומיסתורין. ואכן, בזכות האפקט הזה, השירה היא החלק הטוב ביותר של האלבום הזה, שבלעדיה היה נותר סתם עוד אלבום אינדיטרוניקה מנימליסטית מן השורה. הלהקה זכתה לשבחים מקיר לקיר בפסטיבל SXSW האחרון, אז כדאי בהחלט לשים עליהם עין.

שירה נשית, הפעם טבעית לחלוטין, תוכלו למצוא גם אצל Hospitality הברוקלינאים. יש משהו קצת בוסרי, וסטנדרטי להפליא, באלבום הבכורה שלהם – אבל יש לו מספיק שירי מיינסטרים-אינדי מוצלחים כדי להצדיק שמיעה.


Hospitality – Friends of Friends


Hospitality – Sleepover

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה – לא יאומן מאילו דברים יכולה חתולה להתחמק מאחריות כשהיא חולה. רצפה מלאה בקיא, ספות ספוגות שתן, אנטיפתיות כללית – כל אלו יסלחו כאשר הוטרינרית תחזור עם תוצאות בדיקות דם מעוררות דאגה. הוטרינרית מלמלה משהו על דלקת בכליות, אבל אני ידעתי שהבעיה האמיתית היא מנת יתר של מוזיקה רכרוכית. אז בזמן שניסו לדחוף לי כדורים ורודים חסרי תועלת, אותם דאגתי לירוק בהיחבא בפינות נסתרות בבית, אני טיפלתי בעצמי בעזרת מנות מרוכזות של Attack On Memory, האלבום הכבר-לא-כל-כך-חדש של Cloud Nothings.

Cloud Nothings

מדובר באלבום גיטרות אפקטיבי בלי רגע אחד דל, שיושב היטב על הגבול שבין אינדי תוקפני להארדקור מרוכך. אם אהבתם את ההמלצה (המצויינת, לשם שינוי) של נמרוד על Everyone to the Anderson, תרגישו גם כאן בבית.

אני מרגישה, תודה ששאלתם, הרבה יותר טוב, וגם הבדיקות חוזרות תקינות. ועדיין, הרופאים מדברים על שינויים בתזונה. נותר רק לקוות שיחד עם השינוי בתפריט הקולינרי יבוא גם שינוי בתפריט המוזיקלי, ואפשר להתחיל בלהיפטר מהרכיכות עם האוטו-טיון מתחילת הפוסט.


Cloud Nothings – No Future/No Past


Cloud Nothings – Our Plans


Cloud Nothings – Cut You

תגיות:   · · · · · · · 5 תגובות

מצאו את ההבדלים

26 בMarch, 2012 מאת נמרוד
להגיב

בתחום האפור שבין “מיינסטרים” ל”שוליים”, יש ל-Spoon מקום יחודי. מצד אחד היא נשמעת, רוב הזמן, כמו להקת קרוסאובר קלאסית. כמו אחת מלהקות האינדי-פרווה שמקשטות את הפלייליסט של תחנות המיינסטרים. אבל בניגוד לרוב הלהקות האלו, ל-Spoon יש איכות חמקמקה שקשה להניח עליה את האצבע, שמצליחה לגרום גם לאליטיסטים שבמבקרי המוזיקה להרעיף עליהם ביקורות משתפכות. כנראה אחת הלהקות היחידות שיכולות לפנות במקביל למתופפי ההגה של גלגל”צ, ולטהרני אינדי שמתבוננים בחשדנות על כל להקה ברגע שהגיעה למספר דו-ספרתי של מאזינים*. עם יכולת לפנות לכל כך הרבה קהלי יעד במקביל, אין פלא ששקלול קר של ביקורות מוזיקה העניק ל-Spoon את תואר להקת העשור, הרבה מעל להקות מפורסמות ויומרניות בהרבה.

White Rabbits

הרבה להקות מנסות לקלוע לשילוב הנדיר הזה שבין פשטות, אלגנטיות ואיכות שכל כך מזוהה עם Spoon. המקרה של White Rabbits מעניין במיוחד, כיוון שמדובר בבת טיפוחים של Spoon. אלבומם השני הופק על ידי בריט דניאלס, סולן הלהקה, ואלבומם האחרון Milk Famous הופק על ידי המפיק הקבוע של הלהקה. הדמיון הוא באמת מרשים – את הטובים בשירי האלבום היה אפשר למכור לי בתור שירים לגיטימיים של Spoon מבלי שהיתי מצליח להרגיש בהבדל. זה לא מתקרב לשיאים של להקת האם. אבל מדובר בהשוואה לא ממש הוגנת בהתחשב בעובדה שמדובר בלהקה שאחראית לאחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים.


White Rabbits – Everyone Can’t Be Confused


White Rabbits – I’m not Me

הקשר שבין המוזיקה של Yellow Ostrich (חיות בצבעים הולך טוב היום) ל-Spoon הוא רופף הרבה יותר. למעשה, האלבום החדש של הלהקה, שהייתה עד לאחרונה פרוייקט סולו של אלכס שף, מעלה בי זכרונות דווקא מהאלבום החביב אך הנשכח של Cold War Kids, שכבר זכו פה להשוואה ל-Spoon. בכל מקרה, גם כאן תמצאו אלגנטיות פשוטה, בשילוב עם כתיבת שירים אינטיליגנטית שהופכת את Strange Land לאלבום ששווה להאזין לו – עם או בלי ההשוואה ל-Spoon.

אתם בטח כבר מכירים את הסיפור: ילד פוגש אלבום, ילד שומע אותו פעם או פעמיים ושוכח ממנו. ילד שומע אותו בפעם השלישית ומגלה להפתעתו שהוא מכיר כל שיר ושיר. הילד הזה, בוודאי ניחשתם, הוא אני. האלבום הוא ghostory של School Of seven Bells, שהתגנב היטב לתת מודע שלי, ומצליח להשתבח מהאזנה להאזנה.


School Of Seven Bells – Lafaye


School Of Seven Bells – Show Me Love

* בזמן כתיבת הפוסט הזה גיליתי שכבר כתבתי מילים דומות מאוד על Spoon בעבר. מילא לחזור על עצמי, אבל לפחות לעשות את זה במודע.

תגיות:   · · · · · 2 תגובות

שיעורים באינדי

12 בMarch, 2012 מאת נמרוד
להגיב

אז כן, בשבוע שעבר היה ביקור של בלוגרים/כתבי מוזיקה זרים בארץ. אני מניח שאם אתם קוראים בלוגי מוזיקה/נמצאים על רשימות תפוצה של יחצנים/צופים בגיא פינס אתם כבר יודעים את זה. כל הלייבלים בארץ הסירו את האבק מכל אמן ישראלי שיש לו שיק חו”לי והתישו את האורחים המכובדים בשטף בלתי פוסק של הופעות.

עידו כבר התייחס לתחושת ה”סטריליות” שהייתה בביקור הזה, לפחות כפי שהצטיירה באירוע בבית אנובה. אני אשתדל להתייחס יותר למוזיקה שראיתי השבוע בשני אירועים: זה במועדון “האזור” ביום ראשון, וזה של אנובה ביום שלישי.

יום שלישי בבית אנובה

על האמנים שהופיעו ביום שלישי בבית אנובה (קיצו, איטליז, אלקטרה, רוקפור, איזבו) אין לי ממש מה להוסיף. אני מניח שכל אחד מקוראי הבלוג שיש לו עניין מינימלי באינדי ישראלי זכה לראות כל אחד מהם או מתבייש בעצמו שטרם עשה זאת. נותר רק לדבר על האירוע עצמו.

אין מה לעשות, לאנובה אין כיום תחרות. לא ברשימת האמנים הנוצצת, לא באולפן המתוקתק המשלב בין מרחב, ציוד נהדר ותחושה ביתית, ולא ביכולת האירוח. התחושה הביתית הזו, והיעדרותם של כתבי הבידור והצלמים שהציפו את האירוע ביום ראשון, איפשרה יצירת קשר ממשי עם הבלוגרים הזרים, שלמעשה ניראו כמו עוד אורחים מן השורה באירוע. גם ההחלטה להתחיל את האירוע מוקדם מאוד (שש בערב) הייתה מבורכת (האירוע שנערך יום לפני באוזן בר החל בחצות נמשך עד פאקינג ארבע לפנות בוקר). חבל רק שההתחלה המוקדמת לא נוצלה על מנת להאריך קצת את ההופעות – קצת מבאס לראות כמה מהאמנים המוכשרים והמקצועיים ביותר בארץ עולים להופעה של שלושה שירים.

תמונות וקטעי וידאו מהאירוע בבלוג של יובל אראל

יום ראשון במועדון “האזור”

הקולקטיב פתחו את האירוע של יום ראשון במועדון “האזור” שקם על חורבות הברזילי. למרות ההמלצות החוזרות ונשנות של שחר, זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותם בהופעה חיה. שלא במפתיע, עוד מקרה של הייפ מוצדק של שחר נכנס לסטטיסטיקה. ההופעה של הקולקטיב היא אחת מהיותר מלהיבות שראיתי מלהקה ישראלית בשנים האחרונות.

לחבורה יש כימיה נהדרת על הבמה, מהסוג שהלהיבה אותי בהופעה של ?Why, בשילוב עם איזון נהדר בין בלאגן למשמעת – היכולת הנדירה להתפרע ולהתלהב על הבמה מבלי לאבד מיקוד לרגע. גם כשהם מכים ביד פתוחה על הקלידים, נראה שהם יודעים על איזו נקודה ללחוץ. כל הביצועים היו טובים בהרבה מהגירסאות המוקלטות של השירים, אם כי ההבדל בין השירים הטובים באמת לבינוניים היה ניכר. עם רפרטואר קצת יותר עשיר יש לקולקטיב פוטנציאל להיות אחת מלהקות האינדי הטובות בישראל.

נדמה לי שההופעה ביום ראשון הייתה חשיפה נהדרת עבורם. לא רק בשל נוכחות הבלוגרים הזרים, אלא גם בשל נוכחות צוותי הצילום שהשתעממו בזמן שהם מחכים להופעה של נינט. לא הרבה להקות אינדי זוכות לזמן מסך של ממש בכתבה של גיא פינס (חפשו אותי בקהל!). תכלס, מגיע להם.

וכמובן שאי אפשר שלא להתייחס לתופעת נינט. נינט מעולם לא איבדה את הילת הסלב של ימיה הראשונים. אבל מאז שסיימה את סבב הטלנובלות שלה, היא עשתה הכל, לפחות מבחינה אומנותית, כדי להיפטר מההילה הזו. היחס אליה בקהילת האינדי נע בין יחס המזלזל הראוי למי שקפצה על עגלת האינדי אחרי שהייתה עבד לאדוני הממון, לבין מי שרואה בה פוטנציאל מהפכני כמושיעת האינדי הישראלי.

אז כן, קשה לקבל כבוד מקהילת האינדי כשהצוותים של “גיא פינס” ו”חדשות הבידור” נלחמים על הראיון איתך, גם אם בסופו של דבר התוצאה היא כיסוי תקשורתי לאמנים שאין סיכוי שהיו מקבלים אותו בלעדיה. אבל לי קשה להיות ציני כלפי המהפך של נינט. אין בארץ הרבה כסף או תהילה בפוזה רוקיסטית, והעידוד הנלהב שהיא נתנה בקהל לקולקטיב או למארש דנדרומה הראה שהמוזיקה הזו באמת יקרה לליבה. נינט עדיין נשפטת על הדברים שהיא עשתה עוד לפני שמלאו לה עשרים, חמש דקות אחרי שהפכה ביום אחד לסלב הכי מבוקש בארץ – לא סיטואציה שקל להישפט על פיה.

אפשר גם להתלונן על הסגנון הצעקני שנינט אימצה לה: הלבוש הפריקי, התסרוקות הבלתי אפשריות – ההפך המוחלט מאידיאל האינדי ה”צנוע”. אבל בעולם הגדול “אינדי” ו”שואו” בהחלט יכולים ללכת ביחד. וגלאם בסגנון של דיוויד בואי, למשל, לא הופך בהכרח את המוזיקה שלך לנחותה או מזוייפת.

נשאר רק להתייחס למוזיקה עצמה. מוזיקלית, רוב השירים נשמעים נהדר. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שלהקת הליווי שלה היא אחת הוותיקות והיצירתיות בישראל. השירים לא ממש אוונגרדיים, אבל בהחלט הרפתקניים – אם, נניח, היו באולם מאזינים שהגיעו מחו”ל ומעולם לא שמעו את השם נינט לפני כן, יש סיכוי טוב שהם היו משוכנעים שנינט היא הזמרת האלמונית והניסיונית ביותר שהופיעה באותו ערב על הבמה.

אבל הדבר שהפריע לי יותר מכל בהופעה של נינט הוא השירה. תגידו מה שתגידו על כוכב נולד, זמרים טובים הם יודעים לזהות. חבל שנינט עושה הכל כדי להרוס דווקא את התכונה הכל כך נדירה בעולם האינדי הישראלי – יכולת השירה שלה. אני לא יודע איך זה קרה, אבל דווקא נינט נשמעה כמו זמרת ששרה בעוצמה ובהתלהבות שגדולים בכמה מידות על היכולת שלה.

וכשאני עוד שקוע במחשבות על הגבול שבין אינדי לסלבריטאיות, נינט סיימה את ההופעה, הפטירה “יאללה ביי”, וירדה מהבמה. וכשחברי רוקפור עמלו על קיפול הציוד נינט הייתה עמוק מאחורי הקלעים. כנראה שיש שיעורים באינדי שהבחורה צריכה עוד ללמוד.

תמונות וקטעי וידאו מהאירוע בבלוג של יובל אראל

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · 4 תגובות

לשבור את המולטיטסקינג

3 בMarch, 2012 מאת נמרוד
להגיב

אחר שרשרת הביטולים של טיון-יארדז, קאט פאוור ו-The Pains of Being Pure at Heart, מדד הציניות כלפי הכרזות על הופעות מחו”ל גבוה מאי פעם. אם בשנה שעברה עוד אפשר היה לספור את הימים עד ההופעה ולקוות שלא תתבטל, עכשיו כבר יש תחושה שאין טעם לקוות. על כל שם שבוטל מופיעים שמות חדשים – ליסה ג’רמנו במקום קאט פאוור, זולה ג’יזס (שאני בספק כמה קהל יש לה בארץ) במקום טיון-יארדז. אבל מלבד אולי גרג דולי, שאוהב אותנו כמו שאנחנו, אף שם לא חסין לביטול ברגע האחרון.

אפשר להגיב בזעם או לאיים בחרם נגדי (לא נראה לי שחמישה עותקים שישארו מיותמים על המדפים באוזן השלישית ישברו מישהו). אפשר גם לכתוב מכתבים בנסיון לשנות את רוע הגזרה. אפשר להתלונן על הצביעות של מי שבוחר להחרים אותנו ולא את (הכנס-שם-של-מדינה-שהיא-לא-שווייץ). אפשר לטעון שהגעה וניהול דיאלוג, כמו סול וויליאמס למשל, תמיד עדיפים מחרם. אבל צריך לזכור שעל כל אמן שמבטל יש עשרה שנמנעים מכל כאב הראש ופשוט מסרבים להגיע לכאן מלכתחילה. שילוב של מדיניות שנויה במחלוקת וקהל יעד קטן שאפשר לוותר עליו בלי נזק כלכלי משמעותי הופכים את ישראל למטרה נהדרת למירוק המצפון של אמני העולם. והמצב ילך ויחמיר ככל שפתרון המצב ילך ויתרחק.

בסופו של דבר, מי שצופה על סכסוך מהסוג הזה מרחוק, כמעט תמיד יעדיף את האנדרדוג, וזוהי לא ישראל (בחנו את עצמכם: למי הסימפטיה שלכם נתונה במאבק למען עצמאות טיבט? על כמה מידע של ממש אתם מבססים את ההחלטה הזו?). אני לא חושב שהקביעה הזאת צריכה להשפיע על העמדות הפוליטיות שלכם (בכל זאת, יש שיקולים יותר חשובים מאשר הצלת ההופעה של אוף מונטריאול), אבל כדאי לזכור שבמצב הנוכחי החרם הזה הוא כמעט בלתי נמנע.

אנחנו מצפים מהאמנים שלנו לעמוד מאחורי מה שהם מאמינים בו, להעמיד את ראיית העולם שלהם לפני אינטרסים אישייים צרים. כמובן שלא כל האמנים שמסרבים להגיע לישראל עושים זאת מתוך צו מצפונם (אחרת אין סיבה לקבוע הופעה ולבטל אותה ברגע האחרון), אבל לא צריך להסכים עם הדרך, או אפילו עם המטרה, על מנת להעריך מישהו שנלחם במה שהוא תופס כעוול.

Pepe Deluxé

ובפינת הלהקות שלא יגיעו לארץ לעולם, תוכלו למצוא את Pepe Deluxé הפינים, שאלבומם הרביעי, Queen Of The Wave, הוא אחד האלבומים היותר מגוונים ששמעתי השנה/שנתיים/עשור/אי פעם. תוכלו למצוא פה טייק אוף על מערבוני ספגטי (Queensway), קצת RnB (A night and a day), שיר נושא מצויין לג’יימס בונד בימיו הגדולים (My Flaming Thirst), שירי עם איריים (Contain Thyself) ואפילו פזמון שעושה חשק לקלאסיקות הגדולות של הספייס גירלס (Go Supersonic).

אני מניח שכל זה נשמע לכם כמו מתכון לכאב בטן מוזיקלי, אבל הצמד שעומד מאחורי האלבום מצליח לנהל ביד רמה את עשרות הסגנונות ועשרות המוזיקאים שמשתתפים באלבום, והתוצאה היא אלבום כיפי להחריד. Pop Matters העניקו לאלבום ציון 10 נדיר. ועם כל האזנה אני משתכנע יותר בצדקתם.


Pepe Deluxé – A Night and a Day


Pepe Deluxé – Queenswave


Pepe Deluxé – My Flaming Thirst

Maraqopa

צריך הרבה כדי לגרום לי להתרגש מעוד אלבום של סינגר-סונגרייטר. בעצם, צריך רק דבר אחד – קול. אני כמובן לא מדבר על סוג הקול שמחפשים ב-The Voice, אלא מהסוג השברירי והמעט עקמומי שמסוגל לשבור את המולטיטסקינג הבלתי פוסק שלי ולגרום לי להאזין לו באמת. ל-Damien Jurado יש את סוג הקול הזה. ולמרות שאין שום דבר מיוחד ב-Maraqopa, אלבומו החדש, רק בחור עם גיטרה וקצת תופים/קלידים חרישיים ברקע, הוא עדיין מצליח להתבלט על רקע שפע הזמרים שנכנסים ויוצאים מהפלייליסט על בסיס שבועי. כמו שקורה לעיתים קרובות עם זמרים צנועים מהסוג הזה, מדובר בזמר ותיק עם יותר אלבומים ממה שיש לי כוח לספור. קשה לי לראות את עצמי חופר אחורה בדיסקוגרפיה שלו, אבל אני בהחלט אשתדל לעקוב אחריו מהיום.

תגיות:   · · · · · · · · · 8 תגובות

הגיבור האלמוני

8 בFebruary, 2012 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – התקלוט המשולש של יום ראשון שעבר הפך ברגע האחרון לתקלוט זוגי של עידו ושלי (אורי, הצלע השלישית שלנו, קיבל חופשת מחלה). היה בהחלט כיף לתקלט על הבמה המכובדת של ה-EPGB גם אם המקום היה חצי ריק (באופן מוזר ימי ראשון גשומים הם לא ימי שיא בברים של תל אביב). היעדרותו של אורי הכריחה אותי להאריך את הסט, שרופד בעיקר בנציגות נכבדה לתיקיית ההיפ-הופ הדלילה שלי. את הערב סיימנו בדו קרב של שיר מול שיר ביני לבין עידו, מה שחייב אותי לדחוף את העכבר עמוק מהרגיל לתיקיית המוזיקה המאובקת שלי. לפעמים הצלחתי לתת תגובה הולמת לשירים של עידו, ולעיתים מה שנשמע לי בראש בתור חיבור נהדר התגלה כמעבר צורם בין השירים. נראה שעוד יש לי מה ללמוד.

הנה הפלייליסט שלי (ליחצו כאן להורדה בקובץ זיפ):

Horrors – Suffragette City
Everyone to the Anderson – So You’re Saying There’s A Chance
Ungdomskulen- Tears Of Joy
the Black Keys – Gold on the Ceiling
Tame Impala – Solitude is Bliss
The Amazing – Gone
Surfer Blood – Miranda
Wugazi – Sleep Rules Everything Around Me
Wiley – Numbers in Action
parentz – Back it Up
Ceschi – No New York
Serengeti – California
The Roots – Radio Daze (feat Blu PORN and Dice Raw)
The Rapture – How Deep Is Your Love
Cut Copy – Blink And You’ll Miss a Revolution
Austra – Identity
New Look – Nap On The Bow
Charlote Ginzburg – Terrible angels
health – Goth Star (Pictureplane cover)
Other lives – Tamer Animals
Bodies Of Water – Open Rhythms
Peggy Sue – Song and Dance
Kindest Lines – Destructive Paths to Live Happily
Metronomy – She Wants
Future Islands – Balance
The New Pornographers – The Bones of an Idol
Dirty Projectors – Stillness Is The Move

והפלייליסט של דו הקרב ביני לבין עידו (השירים של עידו במודגש):

WU LYF – LYF
Ten Kens – Back to Benign
My Best Fiend – Jesus christ
Pavement – Fin
Radiohead – High And Dry
The Life And Times – Day two
Cooper Temple Clause – Who Needs Enemies
The Wrens – Faster Gun
The Libertines – Time For Heroes
Wolf Parade – Grounds For Divorce
Happy Mondays – Step On
Coral – Dreaming of You
The Jam – Town Called Malice
Hooray For Earth – True Loves
Bat For Lashes – Glass
Wildbird and Peacedrums – Fight For Me
Wild Beasts – Bed of Nails
Veronica falls – Right Side of my Brain
Elvis – Suspicious Minds

וזה מה שהיה לעידו לכתוב על החוויה.

Django - Django

מה המשמעות של “להכיר” אלבום? בשנות התשעים המשמעות עבורי הייתה להכיר את כל השירים באלבום – השמות, המילים והצלילים. להחזיק בראש את סדר השירים – לא רק לפי הסדר שהם מופיעים באלבום, אלא גם על פי דירוג איכות פנימי. לעיתים קרובות המשמעות הייתה להכיר את שמות חברי הלהקה, ובמקרים קיצוניים במיוחד גם לדעת לשייך כל אחד מהם לשירים שאותו כתב והלחין.

אתם יכולים להניח שהסטנדרט התדרדר מאז פלאים. יש לא מעט אלבומים מרשימת אלבומי השנה שלי שאני יכול להיזכר רק בשיר או שניים מתוכם, ולא פעם קורה לי שאני מזמזם במוחי שיר ששמעתי ואהבתי רק לפני כמה ימים, ולא יכול בשום אופן לקשר אותו לאמן או לאלבום. להכיר את שמות השירים? את שמות חברי הלהקה? פריווילגיה ששמורה לאלבומים בודדים.

לא מעט אלבומים טובים שמעתי בשבועיים האחרונים, אבל כששכבתי אתמול בערב במיטה וניסיתי לשחזר צלילים מתוכם, היחידים שעלו הם מתוך הטוב שביניהם – אלבום הבכורה של Django Django.

אבל לא מדובר רק באלבום הטוב של השבועיים האחרונים. אני די משוכנע שאל האלבום הזה אחזור גם ברשימות הסיכום שיגיעו (טפו טפו, אם ירצה האחמדיניג’ד) בסוף השנה. הצליל של Django Django (מבטאים את זה ג’נגו ג’נגו – ממש כמו עמיר רוסיאנו, רק כפול) יהיה לכם מוכר מאלפי להקות אינדי אופנתיות אחרות, אבל הם פשוט עושים את זה טוב יותר. כל שיר כאן עומד בפני עצמו, וכמעט כל אחד מהם הוא הצלחה – למעשה, הצלחתי למצוא בכל האלבום שיר אחד בדיוק (Zumm Zumm) שאני לא אוהב. אז לא, אני לא בונה על להכיר את שמות חברי הלהקה  או מתכוון לשנן בעל פה כל מילה ומילה של השירים. אבל בעידן ההקשב ושכח הנוכחי, גם למצוא אלבום שבו אתה מכיר את השיר האחרון בדיוק כמו את הראשון זה הישג לא מבוטל.

הנה שלושה שירים מתוך האלבום – הבחירה מעולם לא הייתה קשה יותר:


Django Django – Default


Django Django – Wor


Django Django – Storm

טוב נו, שיהיה עוד אחד:


Django Django – Waveforms

“פוסט-אלקטרו” – זה הקיטלוג הז’אנרי של Errors הסקוטים. זה אולי מסריח מנסיון להמציא עוד תת-ז’אנר מיותר להפליא, אבל זה מתאר היטב את המוזיקה של הלהקה, שמשחזרת את אורך הנשימה והאווירה של הפוסט-רוק באמצעות מוזיקה אלקטרונית. בניגוד ל-Django Django, המוזיקה של Errors לא עובדת במנות קטנות ואין בה סיפוקים מהירים. הדרך הכי טובה לצרוך אותו היא ללחוץ על הסטרים שלמטה, לשקוע בספר/עבודה/בטלה, ולתת לצלילים לחדור לאט לאט.

תגיות:   · · · · · · · 5 תגובות