טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

ולפעמים, החגיגה נגמרת

9 בAugust, 2011 מאת נמרוד

לפני הכל –  בחודשיים האחרונים נאבקתי, עשרה או עשרים עמודים בכל פעם, ב-We need to talk about Kevin, ספרה המצוין של ליונל שרייבר. נאבקתי – כיוון שמדובר באחד הספרים האיטיים שיצא לי לקרוא – 460 עמודים בהם אם משחזרת בפרוטרוט את קורות החיים של בנה, קווין, שבגיל 16 ביצע טבח נוסח קולומביין בחבריו לבית הספר. אבל האיטיות הזו משתלמת – כשכל התפתחות עלילתית תורמת עוד ועוד שכבה להבנה המדוייקת של הדמויות ושל והאירועים שהולכים ונהיים מצמררים ומעוררים תחושת חוסר אונים הולכת וגוברת. הסיום מכיל לא רק טוויסט עלילתי הופך מעיים (שבדיעבד, מוזר שלא ניחשתי אותו) אלא בעיקר טוויסט רגשי חסר הגיון לכאורה, שרק ההיכרות העמוקה של הדמויות ששריבר מצליחה ליצר אצל הקורא, הופכת אותו למובן. לעצלנים שביניכם, בעוד כחודש צפויה לצאת הגירסא הקולנועית, עם ליהוק מושלם של טילדה סווינטון וג’ון סי ריילי לתפקידים הראשיים.

רק לפני חודש גוגל פלוס נראתה כמו הדבר הכי חם בשטח. אבל אחרי חודש של התלהבות, נראה שהמתחרה של פייסבוק הולכת ודועכת. בשלב הזה היא נראית כמו מעונות סטודנטים אחרי אחת המסיבות האלו שקיימות רק בסרטי קולג’ אמריקאים. רוב המוזמנים באו לזמן קצר, סיפרו כמה בדיחות, השאירו זבל ובלאגן, ועזבו מבלי לשוב. רק קומץ של אנשים עדיין שוכבים על הספה ומסרבים לעזוב, מדי פעם מקיאים משהו על השטיח.

אחרי שנים של סרבנות פייסבוק, התרציתי נתתי סיבוב נסיון לרשת החדשה, ואני לא בטוח אם אני מאוכזב מהכישלון שלה. אחרי הכל, ההימנעות שלי מפייסבוק נבעה בעיקר מהרצון להתחמק ממשאבת הזמן והאנרגיה של ההתלקקות החברתית האינסופית. וקשה לבזבז את הזמן על חמישה פוסטים ביום.

ועדיין, ברגעים הקצרים של חייו, הגוגל+ איפשר לי לדבר עם עוד שניים-שלושה מעשרת הקוראים שלי, ולהיכנס לדיונים מרתקים כגון דירוג האיכות של שתי להקות הדגל של ספנסר קרוג – סנסט ראבדאון והוולף פרייד. קרוג, מצידו, לא חיכה לתוצאות הויכוח ושחרר את האלבום המלא הראשון תחת הכינוי Moonface.

עכשיו, כאן אמורה לבוא ביקורת מנומקת על היתרונות והחסרונות של האלבום הזה. אבל השירה של קרוג משבשת את היכולת הביקורתית שלי. ממש כמו טחינה, מבחינתי כל שיר נהיה טוב יותר כשהוא נטבל בספנסר קרוג. קחו לדוגמא את שיר הפתיחה, Return to the Violence of the Ocean Floor, שיר מונוטוני להפליא עם משפט מפתח חסר הגיון לחלוטין, אבל כשספנסר קרוג שר את הפזמון, אני לא יכול שלא להתמוגג. מצטער, את האלבום הזה תצטרכו לשפוט בעצמכם.

 

וגם – את ההיפ-הופ שלי אני אוהב כמו סקס של ביקורי התייחדות בכלא – חזק, מהיר ומספק. האלבום החדש של ה-Wu Tang Clan האגדיים עונה היטב לדרישות. אמנם לא מדובר באלבום של ממש אלא בערימת שירים של חברי הקולקטיב שנתפרו להם יחדיו. אבל מוטיב הקונג-פו החוזר קושר את האלבום לא רע בכלל, ואף מזכיר לי את אלבום ההיפ-הופ האהוב והנשכח של מייק פאטון וה-X-Ecutioners.

לסיום – האישה כבר אמרה הכל. ולי רק נותר להגיד – להתראות, גילי, אוהבים ומתגעגעים.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · תגובה אחת

השאר תגובה

תגובה אחת עד כה ↓