טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

לראות את פייבמנט ו(כמעט) למות*

7 בJune, 2010 מאת נמרוד

לפני הכל – הפיקסיז מצטרפים לגל הביטולים של השבועות האחרונים, בביטול שלא מוסיף להם הרבה כבוד – מי שצו מצפונו מציק לו יכל להגיע לאותם מסקנות כבר לפני חודש, חודשיים או שנה. ובכל זאת, מוקדם עדיין לקבוע אם מדובר בסתם עוד שפל עונתי של הופעות בישראל או הצעד הראשון בדרך ליבוש תרבותי מוחלט של ישראל. לא הייתי מזלזל באפשרות השניה – קל מאוד לשכנע את אמני העולם בנחיצות החרם על ישראל, ממש כמו שהיה אפשר לשכנע אותם בנחיצות החרם על דרום אפריקה בשנות השמונים. וממש כפי שאפשר לשכנע את תושבי ארצנו ש”כולם נגדנו” וש”גל אנטישמיות” תוקף אותנו, ולהגביה עוד יותר את החומות בינינו לבין העולם.

ציינתי כבר בשנה שעברה את הסיבות שגורמות לי לאהוב את פרימוורה סאונד, ואלו לא השתנו גם השנה – הקרבה לברצלונה שמאפשרת לישון בעיר ולהגיע לפסטיבל בתחתית אחרי טאפאס צהריים; ההשתלבות המצויינת שלו במרקם של העיר; השטח המצומצם יחסית והקל לניווט; ובעיקר הליין אפ הסופר איכותי, והכבוד של הפסטיבל ללהקות וללייבלי האינדי המקומיים. השנה, בניגוד לשנה שעברה, הגעתי לעיר נרגש להפליא ובידי כרטיס תלת יומי לפסטיבל כולו.

היום הראשון הוא בוודאי המרגש ביותר עבורי – היום השני אולי מכיל יותר שמות נוצצים, אבל הסיבה האמיתית להגעתי נמצאת כאן. אבל עד שפייבמנט יעלו לבמה, ב-01:00 בדיוק, יש עוד כמה שעות של הופעות. הבחירה הראשונה שלי עמדה על להקה שראיתי כבר פעמיים – ומוכן לראות פעם ועוד פעם – הלא הם מונוטוניקס הישראלים. אבל השילוב בין הווליום הבאמת מוגזם בהופעה (והרי מונוטוניקס היא לא להקה שרואים הרחק מהרמקולים) והחיבה המופחתת של האישה ללהקה (אני מאמין שהביטוי המדוייק היה “אני מעדיפה כדור בראש”) הרחיק אותנו משם עד מהרה. כתחליף נבחרו Surfer Blood. למרבה ההפתעה גיליתי שהמוזיקה של הלהקה צרובה בזכרוני טוב בהרבה משחשבתי – ומשהמוזיקה של הלהקה אני נהנה הרבה יותר משזכרתי.

הבחירה הבאה הייתה טיטוס אנדרוניכוס. כבר סיפרתי על החיבה שלי לאלבום השני של הלהקה המצויינת הזאת, שנדמה לי שנמצאת בדרכה למעלה. ובכל זאת, יש איזו מורכבות במוזיקה של הלהקה, כזו שמפרידה בינה לבין אלף ואחת להקות שסביבה, וכזו שמתמוססת ברישול ובהמוניות של הופעת פסטיבל מהסוג הזה. ה-XX , לעומת זאת, סובלים מהבעיה ההפוכה – השירים שלהם כל כך פשוטים, כל כך בסיסיים, וכל כך מקסימים, שהביצוע שלהם בהופעה קרוב מדי למקור האלבומי מכדי לרגש באמת. עבור מי שלא ממש הכיר אותם (כמו האישה שאיתי) הייתה זאת אהבה מהאזנה ראשונה, עבור מי שמכיר אותם היטב היה זה רק עוד קצת ממשהו מוכר וטוב.

הלאה! משם עברנו לראות את Tortoise, שנתנו הופעה מהוקצעת ומרשימה (לדעתי) ובלתי נסבלת (לדעת האישה). כפשרה, אחרי חצי שעה, הלכנו ל-Broken Social Scene. אף פעם לא הייתי מעריץ ענק של הקולקטיב הזה, שרק אלבומם הראשון הצליח באמת לתפוס אותי. באופן לא מפתיע, הדינמיקה על הבמה הייתה דומה במקצת לאיחוד של כוורת, שכל אחד מהכשרונות של הקולקטיב זוכה לרגע שלו באור הזרקורים. בהחלט מהנה לפרקים אבל לא היילייט בלתי נשכח.

לפסטיבל עוד היה מה להציע – מהבמה של פיצ’פורק נשמעו הצלילים המפתים של The Big Pink. אבל אני כבר עשיתי את דרכי אל הבמה המרכזית, לדחוס את עצמי קדימה לקראת ההופעה של פייבמנט. ציפיתי למעט צפיפות ומעט דחיפות, אבל בשלב כלשהו הלחץ הלך וגבר, ואני מצאתי את עצמי עד מהרה ב”שורה” (או יותר נכון ב”שכבה”, ביטוי יותר הולם למצבי הסרדיני) הרביעית, במרחק יריקה מהבמה.

כמו רוב חובבי האינדי, האהבה שלי למוזיקה מתנהלת לרוב במרחב שבין זוג האוזניים שלי. אני משתדל ללכת להופעות, אבל את האהבה שלי לרבים מהאמנים האהובים עלי הוא עניין שביני לבין עצמי, או לכל היותר ביני לבין האישה שעימי. כך גם במקרה של פייבמנט, שביום יום אני לא מוקף במעריציה השרופים. והנה, אני מוצא את עצמי מוקף מכל עבר בקבוצה של אנשים שמסוגלים להבין טוב יותר מכל חברי חלק קטן, אך משמעותי, באישיותי – זאת שנבנתה מהטקסטים הפתלתלים של מלקמוס ופייבמנט. מוקף באנשים ששרים בקול את מה שאני לרוב שר לעצמי בלחישה. מוקף באנשים שאני אמור לאהוב מהרגע הראשון – ומקלל אותם ללא הפסקה. מדוע הם חייבים לדחוף? להניף את הידיים? לקפוץ כשהמרווח לא מאפשר אפילו להתמתח? לשפוך עלי נוזל עם הניחוח היחודי של רום עם קולה? למה לעזאזל הם חייבים להזיע כל כך הרבה?

לא שהגרעין הקשה של המעריצים הקצת בהמיים מדי עבור להקה אינטליגנטית כל כך הצליחו להרוס לי את ההופעה. החמישיה על הבמה לא נתנה לתת לזה לקרות. אפשר בהחלט לתהות על המניעים שמאחורי האיחוד הזה, אבל לא על הכושר של העומדים מאחוריה. פייבמנט יכולים להעביר סמינר במתח הבימתי שבין דיוק לבין רישול מכוון – ואולי סתם עומד לטובתם קטלוג השירים שלהם, כאלו שנשמעים מקסימים יותר ככל שהם משוחררים יותר, מפוזרים יותר.

שלא במפתיע בחירת השירים פנתה לקונצנזוס – עם דגש על Crooked Rain ו-Wowee Zowee, ועם פחות שירים מהאלבום הראשון, ועוד פחות מהשניים האחרונים. בחירת השירים, כמובן, לא הייתה לחלוטין לרוחי, ואפילו את The Hexx אהובי הם שרו בגרסתו המוקדמת והסלאקרית להפליא. אבל כשבוב נסטנוביץ’ העלה לבמה את עמי שלו לריקוד צמוד ב-“We’ll Dance”, אחד השירים המרגשים ביותר בדיסקוגרפיה של הלהקה – מי יכול לכעוס עליהם?

קצת אחרי שתיים וחצי עזבנו את אתר הפסטיבל לצלילי ההופעה של Fuck Buttons מוכנים למנוחה לקראת שני החלקים הבאים של הפוסט הזה. אבל אם השנה האחרונה בחיי לימדה אותי משהו – הרי זה שכשהכל נראה ורוד, הרי שהנפילה בדרך. ואכן, את הערב הבא לא ביליתי אל מול Spoon, The New Pornographers, פיקסיז או Low, אלא דווקא בתרדמת ווליום בבית החולים הקרוב. את הימים שאחריו בעיקר על מחשבות על מה שהיה, ועוד יותר על מה שיכל להיות.

אני לא יודע אם את פרימוורה סאונד של השנה אזכור גם עוד כמה שנים כאכזבה אדירה, כנקודת השפל של שנה לא קלה בכלל. דבר אחד בטוח – סוף שבוע שבו ראיתי את הלהקה האהובה עלי רק כמה גופות מיוזעים לפני חייב להירשם אי שם בזיכרון גם לטובה.

והפיקסיז? צרת רבים חצי נחמה.

* לכותב הפוסט לא באמת נשקפה סכנת חיים במהלך ההופעה של פייבמנט או אחריה.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · 12 תגובות

השאר תגובה

12 תגובות עד כה ↓

  • העיקר שאתה בסדר עכשיו. ואני מאושרת שלפחות את פייבמנט יצא לנו לראות, אני יודעת כמה היה חשוב לך.

    נטלי

  • אההה ועוד משהו! דווקא היה נראה במהלך ההופעה של פייבמנט ובהידחקות שבאה איתה, שנשקפת סכנת חיים… זה יכול היה להיגמר רע יותר, ללא ספק.

  • – הפסטיבל השנה היה כל כך עמוס ומגוון, שקראתי רשמים של אנשים מהפסטיבל מהארץ ומהעולם – ונראה היה שחלקם נכתבו בפסטיבל אחר לגמרי. דווקא בגלל זה נחמד לקרוא סוף סוף מישהו שעשה איתי ביום הראשון אותו מסלול – סרפר בלאד, טיטוס, XX, טורטויס ופייבמנט לסיום – כן כן, שורה שנייה בפייבמנט, מצטער על הדחיפות לאחור…היה מקסים ומרגש…
    – עצוב היה לי לקרוא מה שקרה לך בהמשך, ומעריך בכלל את העובדה ששיתפת קוראים בזה, לא טריויאלי… תאמין לי, לא הפסדת שום דבר, חרא פסטיבל, וודסטוק של אומת ההיפסטרים, ספרדים אנטישמיים…
    NEW PORNOGRAPHERS היו משעממים לדעתי, לLOW לא היה לך שום סיכוי סביר להשיג כרטיס לאודיטוריום, פיקסיז – נו, צרת רבים, ורק על SPOON לא תשמע מילה רעה למעט הופעה קצרה מדי שהשאירה המון טעם של עוד… הם חייבים להגיע לבארבי…

  • אמרתי זאת בעבר* ואומר זאת שוב, אם כבר למות, אז לעשות זאת רגע לאחר הופעה.

    תרגיש טוב.

    * – http://haoneg.com/sfirat/4587 – אחלה שם לפוסט

  • ערן – האזנתי היום ל-Beast and Dragon, Adored והגעתי למסקנה שעל ספון הכי חבל לי (אולי גם על, Low, אבל הייתה לי הרגשה שאי אפשר יהיה להשיג כרטיסים). דרך אגב, את Built to Spill או Grizzly Bear ראית? נראה לי שאלו היו אמורים להיות ההיילייטס של היום השלישי עבורי.

    • ההיילייטס ביום השלישי היו אכן הבילטוס בהופעה מיומנת וסוחפת, והאנטלרס בסט קורע וסוחט רגשית.
      להופעה של Low קדם תור של כמה מאות מטרים לפחות. הצטרפתי אליו לקראת הסוף. תוך עשר דקות מפתיחת דלתות כולם התישבו בסדר מופתי. פשוט מעורר קנאה. לא נרשמה אף דחיפה או צעקה. ההופעה עצמה הייתה יותר ממדהימה. הסאונד באודיטוריום היה מושלם. האוירה כמו במקדש. שקט דרוך, שונה לחלוטין מהמיוזעים בבמת סן-מיגל.
      מי שעוד הפתיעו לטובה היו Wilco באנרגיות מטורפות שלא באות לכדי ביטוי באלבומים, ו-The Fall שחבל שפיספסת ביום הראשון. בכלל האלבום החדש של מרק אי סמית מעולה לדעתי.
      אגב, גם אני השתעממתי רצח מטורטויז.

      עצוב לקרוא איך הסתיים לך הפסטיבל. לפחות נחסך ממך הספקטקל המביך של הפט שופ בויז. למרבה הצער הם הפכו ליורוטראש פאשיסטי מהזן הנחות ביותר.

    • היום השלישי הצטיין בקלאשים מטורפים, וברוב המקרים בחרתי במה שנראה יותר FUN ולא בהרכב בהרכב שהיה יותר “חשוב” לראות (ביום השני למשל ראיתי את JAPANDROIDS במקום ווילקו -ואיזה הופעה) ראיתי את הDRUMS במקום אנטלרס וגריזלי בר, – הם נשמעו לייב הרבה יותר טוב מאשר באי.פי שלהם, ליינים מדהימים של בס וסולן שהופרד מאיאן קרטיס בלידתו… אין לי ספק שצפיתי באחת הלהקות הגדולות של העשור הנכנס…במקום בילט טו ספיל ראיתי את מאט& קים – בהופעה מצוינת שהיתה באמת FUN טהור.
      השנה במיוחד – נהניתי כמעט מכל מה שראיתי, אבל אני יכול להרכיב פסטיבל נוסף מכל ההרכבים שלא ראיתי…

  • וואיי, איזה סיפור!
    מזכיר לי את הפתגם: לראות את נפולי ולמות
    חס וחלילה לא מאחל לך למות
    למרות שיש אנשים שזה לפעמים קורה להם.
    בקיצור עד 120. ובכל זאת היית יכול לקבל התקף,
    סתם בלי להנות מכולם, לפחות נהניית
    האמת קנאתי בך. לא מכיר מספיק טוב את הפייבמנט,
    אבל אם זו להקה שאתה ממש אוהב, אז זה נהדר

  • […] כך שגם אם הנהמות של הארינגטון הפחידו אתכם בעבר (לצערי, ההתרסקות של פרימוורה סאונד 2010 מנעה ממני לשמוע עד כמה הוא מפחיד מקרוב), כדאי לתת ללה […]

  • […] – אינדינגב 2009 היה הראשון בין הפסטיבלים (פרימוורה סאונד 2010) וסתם הופעות (Fever Ray בפריז), שרכשתי אליהם כרטיס אך גופי […]

  • […] לא יעזרו כל הנסיונות – אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שהקריירה של מלקמוס עם הג'יקס טובה לא פחות מזו שהייתה לו עם פייבמנט. מוזיקלית, הג'יקס לא נופלים מהלהקה שבאה לפניה, אבל השירים של מלקמוס מודל שנות ה-2000 פשוט לא מדברים אלי כמו אלו שכתב בשנות ה-90. כנראה שאני מעדיף שירים על משבר גיל המעבר של ארכיטקטים מכאלו על חיי המין של סנטורים. ובכל זאת, מההופעה של מלקמוס והג'יקס בבארבי נהניתי לא פחות מזו של פייבמנט בפרימוורה. […]

  • […] כרטיס הכניסה. השנה אני חוזר סוף סוף לפרימוורה, בתקווה לסיום קצת יותר מוצלח מהפעם שעברה. ארקייד פייר, Spoon, פיקסיז, סלינט, ניוטרל מילק הוטל, […]